שפינוזה- אתיקה - חלק 3

החלק השלישי של האתיקה

·         המושג קונטוס: "כל דבר שואף עד כמה שביכולתו להתמיד בישותו"

·         תיאוריה של הנפש האנושית.

·         שפינוזה דוחה באופן חד-משמעי את הטלאולוגיה (מתוך הנספח לחלק הראשון של האתיקה)

·         חט האנתרופומורפיזם (חט ההאנשה): בני האדם נותנים ל'יש' פירוש בצורת אדם. חט זו, על פי שפינוזה היא המקור לבעיות הפילוסופיות הגדולות ביותר. האדם מביט על העולם בצורה טלאולוגית: כל שיפוט נעשה על פי התכלית של הדבר (לדוג' אנחנו מודדים הצלחה של כסא אם הוא נח וגבוה וממלא את תפקידו ככסא). שפינוזה אומר שבני האדם מכלילים את ההסתכלות הטלאולוגית על העולם גם על הפילוסופיה כולה. ופה הם חוטאים.

·         מושג הקונטוס הוא אינו טלאולוגי. הוא מייצג את מהותו של האדם, של ה'יש'.

·         מהי מהותו של דבר? (אריסטו הגדיר את המהות על ידי ההבדל יוצר המין: האדם הוא בע"ח בעל תבונה) המהות של ה'יש' היא הקונטוס.

·         ההבדל בין הריאליזם לנומינליזם: שפינוזה הוא נומינליסט (אי אפשר לייחס קיום אלא במושג המהות)

·         הבחנה אימננטית ל'יש' דרך מושג השלמות (שניתן לכמת אותו, שלמות רבה יותר או מעטה יותר – כך גם ישות קטנה יותר או רבה יותר).

·         שני העקרונות היסודיים של החיים הפסיכולוגים והאמוציונאליים שלנו הם השמחה והעצב/צער/סבל: התחזקותו של הקונטוס באה לידי ביטוי בעקרון השלמות => המגדיל את השמחה.  קונטוס חזק = נפש שלמה.

·         כל המאמץ של שפינוזה נועד כדי לחזק את הקונטוס => להשיג שמחה ולהמעיט את הצער והעדר השמחה. כל המהלך השפינוזיסטי נועד כדי לחזק את הקונטוס, להגדיל את שלמות הנפש ולהעצים את האושר.

·         למאמץ בפועל להגיע לאידאות אדקווטיות, להגיע לשלמות אתית => יש גם משמעות אונטולוגית: ה'יש'/הנפש האנושית היא שלמה יותר, היא העלת ערך אונטולוגי גבוה יותר.

((((רגשות + חופש ודרמינזם + דימיון זכרון ומציאות + הוכחת האינסוף + עקרון האינדיווידאלוית + דרגות הכרה +

סיפור היסטורי מסוים:

·         פסקל הוא הדמות הבולטת ביותר בקבוצה הזו.

·         חומסקי: ראשיתה של הלוגיקה ושל הבלשנות המודרנית (חומסקי,

·         לואי ה-14 רוצח את כולם.

·         השוואת שפינוזה – פסקל:

·         כשאנשים באים להציע חיים טובים הם מציאים את שלושת הדברים הבאים:

·         אחרי שגיליתי את

·         ההסתברות של פסקל כהסתברות רציונאלית: ההימור הוא רציונאלי. הסיכוי שיש אלוהים הוא קטן מאין-סוף. אדם המאמין באלוהים זוכה לגאולה ולכן כדאי להאמין באלוהים בגלל ניהול סיכונים נכון של כל מתמתיקאי. "אם אלוהים אינו קיים, אינך מפסיד דבר אם אתה מאמין בו, אך אם אלוהים קיים ואינך מאמין בו, אתה מפסיד הכול".

·         הגאולה השפינוזיסטית היא איננה גאולה במובן המודרני: אין חיים אחרי המוות, אין גמול וכו'. אצל פסקל זה בדיוק זה: מדובר בעמדה דתית פונדמנטליסטית. פסקל הוגה דתי ואילו שפינוזה הוא אבי החילון.

·         תחת דש מקטורו של פסקל, מצאו לאחר מותו קלף המתאר חוויה דתית עצומה שחווה "אלוהי אברהם יצחק ויעקב, לא אלוהי הפילוסופים". כל הפילוסופים כותבים על אלוהים. אבל אלוהים האמיתי אינו יכול להימדד על ידי הפילוסופיה. 

שפינוזה - אתיקה - חלק ראשון ושני

האתיקה של שפינוזה:

·         הגדרות חשובות:

-          תשוקה: דחף לפעולה שמגדיר את העולם.

-          שמחה: מעבר של אדם משלמות קטנה לשלמות גדולה יותר.

-          עצב: מעבר משלמות גדולה לשלמות קטנה יותר.

·         מושג הקונאטוס: שפינוזה מסיק מחוק ההתמדה הפיסיקלי את הדבר הבא: כל דבר פרטי מוגדר ומאופיין על ידי חתירה בפועל ליציבות. חתירה זו אינו רק התוצאה של הסיבות החיצוניות אלה גם מתוך סיבה פנימית: שאיפה (לא במובן טלאולוגי, אלא במובן של מאמץ) לשימור עצמי. מה שמגדיר את האנושיות של כל אדם, מה שמגדיר כל 'יש' סופי, הוא מאמץ שמופעל בפועל (באופן ממשי) לשימור עצמי. חתירה פנימית ליציבות.

·         אתיקה של אינטרס עצמי: המוסר נובע מ"טבע האדם" עצמו. לא מתוך חובה חיצונית כמו האל, החברה וכו'. טוב ורע הם מושגים שמוגדרים מתוך עצמו.

·         מושג החופש (כפי שהגדיר אותו שפינוזה: החופש הוא ההכרח) הוא מרכזי בביסוס האתיקה השפינוזיסטית.

·         איקונוקלסטיות: שפינוזה נתפס כדגם של מי שמערער על יסודות המוסר, התרבות, הדת והמסורת. פרוגרמה טוטלית (על הפילוסופיה היוונית והנוצרית מתבססות על הניסיון לתת הסבר לרצון החופשי. (ליקוויום מריטייום – חופש ההכרעה)).

·         ההגדרה האונטולוגית של האינסוף => ביטול ההבחנה בין אלוהים טרנסצנדנטי ליש. => היש הוא אחד => עקרון הביטוי של היש הוא אימננטי לנו.

·         אלוהים הוא סיבת עצמו (כזוס אי). אין תלות של משהו שהוא מחוץ לו. (מהלך רדיקאלי ואיקונקלאסי).

החלק השני של ה"אתיקה"

·         ניסיון להציע מטאפיזיקה של איזור אחד של ה"יש": הנפש, המחשבה,  (שהרי המחשבה היא חלק מה'יש').

·         המסקנה היא שהנפש איננה דבר (היא אידיאה, היא איננה אופן). אין פער אונטולוגי בין המושגים עצמם (הנפש עצמה, ה'אני') לפעולותיה האופייניות של הנפש (המחשבה). לא כמו דקארט שהבחין בינהם באופן מובהק. שפינוזה מציע רק את ההבחנה בין העצם לאופניו. זהו הבסיס השפינוזיסטי הגדול לכל תורתו (ראה למעלה פירוט)

·         על הבסיס הזה, מנסה שפינוזה לענות על השאלה החשובה ביותר בעיניו בפילוסופיה: מהם החיים הראויים וכיצד להגיע אליהם.

על הכשל הנטורליסטי

·         רב הדיונים הפילוסופים נשענים על הכשל הנטורליסטי: הבחנת יום מ-IS לא נובע OUGHT. מ-יש לא נובע ראוי שיהיה. מזה שהעולם הוא ככה לא ניתן לגזור מסקנות נורמטיביות.

·         לייבניץ: האופטימיזם הפילוסופי (כך נראה ע"י וולטר) מושגים בעלי אופי אתי-נורמטיבי חלים על המציאות. "העולם שאנו חיים בתוכו הוא הטוב שבעולמות האפשריים" הוא משפט אופטימיסטי. (לא אופטימי במובן הקלאסי)

·         קאנט אמר שהטוב והרע יכולים לחול אך ורק על הפעולה האנושית. אין לאתיקה משמעות אונטולוגית.

·         שפינוזה (כמו לייבניץ) חשב שניתן לגזור מסקנות נורמטיביות מתוך התיאוריה האונטולוגית שלו (החלק הראשון עוסק באלוהים, החלק השני במטאפיזיקה של המחשבה ומושגי יסוד אפיסטמיים, החלק השלישי: מהי הנפש האנושית, סוג של תיאוריה פסיכולוגית הפורטת את המנגנונים האמוציונאליים המרכיבים את הנפש, החלק הרביעי והחמישי הם גזירות אתיות מהתיאוריה האונטולוגית: שעבוד האדם ויכולת השכל בחלק הרביעי וחילון בחלק החמישי).

שפינוזה- העצם והאופן

הראייה/ההוכחה האונטולוגית:

·         אינסלמוס.

·         סותר את ההגדרה של אלוהים, כי ניתן לחשוב על 'יש' גדול ממנו. ומכאן נובע שאלוהים הוא 'יש' שקיים בפועל ולא רק בכח המחשבה.

·         ההוכחות הקלאסיות לקיום האל משכנעות את הלא-מאמין ומוכיחות לו את הקיום של האל. שפינוזה, לעומת זאת,  פשוט מסביר שאנחנו לא יכולים להעלות על הדעת את אי-היותו של היש, דרך מושג האינסוף. לאל אינסוף תארים. הוא בעל כל השלמויות, השלמות היא הקיום ולכן האל בהכרח קיים. המסקנה: קיומו של ה'יש' הוא הכרחי. העובדה שיש משהו שהוא אינו לא-כלום, היא הכרחית. האל=טבע. ולכן האל קיים.

·         לייבניץ: הכל כפוף לעקרון הטעם המספיק. הטעם המספיק מצדיק את ה'יש'. עקרון של בחירה שכפוף לעקרון הטוב. "אלוהים יכל לבחור לא לברוא את העולם (באופן מטאפורי), אל הכרחי שהוא יבחר בבריאה כי הוא טוב".

·         שפינוזה לעומתו מסביר שה'יש' כפוף לעקרונות בסיסיים של רציונאליות (העצם, היכולת, וכו').

·         המודלים דומים בכך ששניהם רציונאליים אולם, שפינוזה: מנער מהתיאוריה אלמנטים אתים, אסטטים, אנתרופומורפים. שפינוזה נסיסטריסט ולייבניץ רק דטרמינסט.

העצם והאופן

·         העצם היא ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול. היא מזוהה עם אלוהים, ובה בעת עם מושג הטבע.

·         למה אין שני עצמים: כי הם לא יכולים להיות מיוחסים אחד לשני. העצם הוא מושג באמצעות עצמו ואם יהיו שניים וניתן יהיה להסביר אותם אחד באמצעות השני זה כבר לא יהיה סיבת עצמו.

·         תנועה נאו-אפלטונית (פלוטינוס): יש מעבר מאחד אין-סופי לריבוי של הדברים כפי שbh,נים לצפייה במציאות. יש תמונה של היררכיה של התפרטות.

·         שפינוזה: עצם<=>אופן=>תואר (מוגדר באופן דינמי). במציאות יש שני דברים: עצמים ואופנים.

·         דיכוטומיה ברורה (עצמאות מול תלות):

-          העצם: מוגדר בתוך עצמו וקיים בזכות עצמו. סיבת עצמו. מה שהוא סיבת עצמו => הוא חייב להיות אחד ויחיד => הוא אין-סופי. => אלוהים.

-          האופן: קיים בתוך אחר, ומובן בזכות האחר. ההיפעלויות של העצם. (השולחן, כל מה שאנחנו מכירים).

·         ההוכחה הראשונה לקיום האל אצל דקארט: ניתוח המושג הסופי והאין-סופי. להיות מובן מתוך אחר בהוכחה הראשונה לקיום האל הוא הבנת הסופי מתוך האין-סופי.

·         התואר: הגדרה: התואר הוא מושג המגדיר את תפיסת השכל את העצם מבחינת יסוד מהותו. העצם הוא אינסופי ולכן יש אינסוף אפשרויות לתפוס את העצם, כולן ממומשות. אנחנו מכירים רק שניים: המחשבה (לתפוס את העצם במחשבה) וההתפשטות (לתפוס את העצם במובן חומרי). אלו שני תוארים של העצם האחד. התפיסה היא מוניזם המנוגד לדואליזם הקרטזיאני (דקארט סבר שיש דיכוטומיה מוחלטת בין החומר למחשבה, בהוכחת הטעות הוא סבר שיש הבחנה בין השכל לרצון ועוד). במובן מסוים, התואר הוא מרכיב דואליסטי אצל שפינוזה, אך התארים, שניהם מופנים לאותו העצם האחד => מוניזם.

·         תואר ההתפשטות: החוקיות הכללית השולטת בעולם החומר (פיסיקה וכו'). תואר המחשבה: החוקיות הכללית השולטת במחשבה. כל מחשבה היא חלק מהאלוהים. גם בתואר המחשבה יש חוקיות ששולטת.

·         עצם הוא אינסופי מוחלט => הוא מכיל את כל התארים. תואר ההתפשטות הוא אינסופי בסוגו => כל מה ששייך להתפשטות שייך לתואר ההתפשטות.

·         הנפש היא האידיאה של הגוף. היא הידיעה של הגוף, התפיסה של הגוף (מעין מובן אפיסטמולוגי ליחסי הנפש-גוף). ככלל, תואר המחשבה מכיל את כל האידאות הבאות לידי ביטוי בתואר ההתפשטות.

·         הגוף והנפש הם שני תארים שונים של העצם האחד. במות הגוף, תמות גם הנפש => פסילת השארות הנפש ונצחיות הנפש => אין שכר ועונש בעולם אחר, אין עולם הבא, אין תפיסות משיחיות וכו'.

·         באמצעות עולם המושגים הקרטזיאני הוא שולל את הדואליזם הקרטזיאני בפרט. דקארט הוכיח כיצד ניתן להחזיק בעמדה של השארות הנפש דרך חשיבה רציונאלית. אוגוסטינוס (הנצרות) מקדשים את הנפש הטובה בשל היותה נצחית ומורידים את הגגוף לרמה נחותה בו חלים כל רעות העולם. שפינוזה שולל את הדואליזם לחלוטין.

·         משפט 7 באתיקה: "סדר הגופים וקישורם הוא כמו הסדר של המושכלים." מכאן רבים הסיקו את תפיסת הפרלליזם: הקבלה סטרוקטורלית בין מה שקורה בנפש למה שקורה בגוף. מי שראשון השתמש במושג היה לייבניץ. אידיאות = אופנים בתואר המחשבה. סדר האידאות מתאים לסדר הדברים החומריים בתואר התפשטות. המתאם= לכל אירוע נפשי יש אירוע גופני מקביל. הקשר הוא קשר של הקבלה ולא קשר סיבתי!

·         משפט 11 בחלק השני: ראשון מבין המהויות של הנפש האנושית היא האידאה.

·         אצל דקארט יש הבחנה אונטולוגית מוחלטת: האני החושב הוא העצם, מה שהאני חושב הוא האופן.

·         שפינוזה מבחין אונטולוגית בין העצם האחד לכל האופנים אבל אין הבדל בין האני החושב למחשבות עצמן. הנפש היא אידיאה. היא מושג לכל דבר, היא אופן.

·         האירוע הגופני המקביל לנפשי הוא המושא. האירוע הנפשי המקביל לאירוע הגופני הוא האידאה. לכל מחשבה יש מושא. לכל אידיאה יש אובייקט. מה שמגדיר את האידאה הוא האובייקט. מושא הנפש => הוא הגוף.

·         אינטנציונלי: מה שמבחין את התודעה הוא...

·         צריך להצביע על אופן קונקרטי של האחדות הזו => הנפש היא הידיעה של הגוף. הגוף הוא האובייקט של הנפש. הם דבר אחד שאנחנו יכולים להבין את טיבו.

·         לאן נעלם האני?

·         אתנחתא פיסיקלית: אינדיוודואל כפרטי: להיות שונה מכל הדברים שאינם הוא. שאלת האינדיווידואליות, עקרון האינדיווידואליות היא שאלה פילוסופית גדולה מאוד.

·         עיקרון האינדיווידואליות של שפינוזה (לא כל כך מקורי אבל מילא): גופים פשוטים נבדלים זה מזה באופן שבו הם נעים. גוף גדל, גוף משתנה וכו'. מה מאפשר לנו להגיד שיש פה גוף אחד? כל זמן שיש יחס קבוע של תנועה ומנוחה מדובר באותו אינדיווידום. יחס בין תנועה ומנוחה הוא יציבות סטרוקטורלית.

·         העובדה שיש פה סוג של מציאות שנשמרת מספיקה כדי שנתייחס לדבר בשל עצמו, באופן יחסי (יחסי ב-3 מובנים: יחסי במובן שאינו עצם, כל אידיווידום הוא חלק מאינדיווידום יותר גדול, יחסי במובן שהוא תוצאה של סיבה כלשהי, יחסי במובן שהוא זמני: בסופו של דבר תבוא סיבה חיצונית ויציבות תתערער.

שפינוזה- שאלת הרצון החופשי

·         פרדוקס/מתח בין החופש לדטרמיניזם:

-          שפינוזה נמנע עם הפילוסופים של החופש (החופש היא לב העניין). זה תכלית הפרויקט הפילוסופי שלו. זה מושג מרכזי ביותר בתפיסתו. תיאוריה פוזיטיבית של החופש. שאלת הרצון החופשי (בהמשך)

-          המטאפיזיקה של שפינוזה היא דטרמיניסטית לחלוטין. דטרמיניזם לוגי (הצורה הקיצונית ביותר של הדטרמיניזם: נסיסטריזם) (אנקדוטה: הגדרת דטרמיניזם סיבתי של לה פלאס: אם היינו יכולים לעלות על הדעת שכל אין-סופי היודע את מיקום כל החלקיקים שקיימים בכל זמן נתון, היה אפשר לגזור באמצעות פיזיקה ניוטונית את כל ההיסטוריה של היקום.) הדטרמיניזם של שפינוזה לא מאפשר קונטינגנטיות בכלל. אנחנו משלים את עצמינו שיש משמעות כשחושבים על דבר קונטינגנטי, כל מחשבה כזו מובילה, לדידו, לסתירה. הכרח מוחלט של האמת הפילוסופית.

-          עקרון הסתירה ועקרון הטעם המספיק (עקרון סיבתי שניסח לייבניץ לפיו קיים הסבר לכל ישות ולכל עובדה)

·         המתודה הלוגית של שפינוזה: על בסיס ההגדרות האוקלידיות, יש שורה של אקסיומות הנובעות באופן ישיר מהמושגים האוקלידיים. מהם נובעים תיאורמות נוספות המוכיחות את הטענה המרכזית. שפינוזה מתיימר להוכיח את כל תורתו באופן לוגי בדומה לגיאומטריה האוקלידית. דה-פקטו, בלוגיקה שלו יש חורים גדולים מאוד.

·         ביקורת לייבניץ על שפינוזה: לייבניץ, כפילוסוף של החופש, רואה בנסיסטריזם השפינוזיסטי  בעייה לרציונאליות ויוצא כנגדה:

-          התיאוריה של האופטימיזם: עלינו לתת תוקף לכך שאלוהים רואה את כל האפשרויות ומחליט במה לבחור לפי האפשרות הטובה ביותר וזה העולם שלנו.

-          "המאמר המטאפיזי" של לייבניץ: בסיכומו של כל יום אומר אלוהים "וירא אלוהים כי טוב". הטוב חל על האלוהים.

-          המושגים טוב ורע חלים על היש. חלים על הקיים.

-          "האמת יוליוס קיסר חצה את האודיקון" ניתן להוכחה על פי לייבניץ. ההיסטוריה שנתפסה קונטינגנטית, היא ניתנת להוכחה.

-          צריך לתת הצדקה לשימוש שלנו ב"אפשרי" ב"עולמות אפשריים". ב"אפשרויות בלתי ממומשות." כדי לסתור את שפינוזה הדטרמיניסט חייבים להוכיח שיש הצדקה לקונטינגנטי. והקביעה בין האמת לשקר היא בידי האלוהים.

-          (אנקדוטה: קנדיט של וולטר ביקר בדיוק את הטענה הזו)

-          נסכם את עמדת לייבניץ בסוגיה: מחזיק בעמדה רציונאליסטית (כמו שפינוזה) ובאותה העת מבסס את החופש דרך מושג האפשרות והקונטינגנטיות (ההפך משפינוזה).

-          החופש לבחור מבסס את מושג האשמה (מושג ששפינוזה שולל לחלוטין) ואת רעיון המשפט.

·         שאלת הרצון החופשי:

-          תפיסה אתית-משפטית שדוחה את מושג הרצון החופשי. מושג ריק. הדת מתוארת כ"להטיל פחד ואשמה או תקווה". הרצון של האדם (או של כל דבר) אינו חופשי. הרעיון שהאדם יכול לבחור עומד בסתירה מוחלטת לעקרונות המחשבה הרציונאלית (עקרונות הלוגיקה, עקרון הטעם המספיק).

-         יש שני סוגים של הכרח (על ההבחנה הזו כל המפעל הפילוסופי שלו עומד):

א.      חופשי הוא דבר שפועֵל ומתקיים על פי הכרח טבעו. (לכאורה נראה כניגוד, אולם, טוען שפינוזה, שהפעולה על פי ההכרח, היא הפעולה הטבעית והחופשית ביותר).

ב.      אינו-חופשי הוא דבר שאינו פועל ומתקיים על פי הכרח טבעו הוא.

-         שפינוזה מוכיח דרך האמת הגיאומטרית: עקרון הסתירה ועקרון השלישי הנמנע אינם מאפשרים רצון חופשי, ויחד עם זאת, ברור שהגיאומטריה מבטאת את החופש הטבעי ביותר של החוק הגיאומטרי. הגיאומטריקן מבין לחלוטין את ההוכחה, המסקנה הנובעת מההנחות היא הכרחית לחלוטין. אין שום גורם זר שנכנס להוכחה, היא עומדת בפני עצמה ולכן היא חופשית לחלוטין. כמו הגיאומטריה =(פה ביקורות רבות על שפינוזה עולות)> כך על הידיעה, על האדם ועל העולם כולו. 

·         אנקדוטה: שפינוזה אינו מטריאליסט.

·         נקודת המבט של הנצח (Sub species aternitatus): אין משמעות לקונטינגנטי => מושג האינסוף.

·         שני דיונים של שפינוזה באין סוף (אחרי חלק 16 של האתיקה, והאגרת ה12 הקרויה אגרת האינסוף) שפינוזה מנתח כמה פרדוקסים הקשורים במושג ומגיע למספר מסקנות. אחת מהן מתבססת על הבחנה עקרונית בין שני אופני מחשבה: בין הדמיון לבין הרציונאלי הטהור.

·         מושג הכח/יכולת/פוטנציה: מה שיש לו יכולת רבה יותר, גם ימומש במידה רבה יותר ולהפך. אם ניקח את מושג האינסוף כמושג החל על הכל, יכולת אין סופית היא יכולת המממשת את עצמה לחלוטין עד שלא נשאר דבר להיות ממומש.

·         ביטול הדואליזם בין הנפש לגוף.

שפינוזה- אתיקה ותפיסת האל

האתיקה - כללי

·         שאלת הגאולה:

-         דקארט שאל את עצמו את שאלת הידיעה: האם יש דבר שעל בסיסו אנחנו יכולים להגיד מהי האמת, מהי המציאות? על פי שפינוזה הבנה זו אינה תכלית בפני עצמה. היא תכלית אחרת.

-         התכלית היא שמחה נצחית. היא הגאולה.

-         תורתו של שפינוזה היא ניסיון רציונאלי להבין את המציאות והאדם למען תכלית אתית.

·         האתיקה – סדר

-         על אלוהים

-         על הטבע של הנפש (מטאפיזיקה של הנפש, והקשר בינה לבין המכלול) והמקור של

-         על הטבע של החיים האמוציונאלים (החיים האפקטיבים)

-         על השעבוד ועל הכוחות של האמוציות שלנו.

-         על יכולת השכל ועל חירות האדם (התכלית שעליה כל המהלך התקדם)

·         המתודה: גיאומטריה אוקלידית. הוכחות והגדרות כדי להצדיק אמיתות.

·         Subtatsia ultenitati נקודת המבט של הנצח: ההסתכלות על העולם היא מנק' המבט של הנצח (לא כמו דקארט שמביט בעולם דרך עצמו במשך זמן מוגבל).

·         מתודה סינטתית: שילוב מושגים מעולמות שונים וחיבור בניהם.

·          

האל השפינוזיסטי

·         היבטים "אלוהיים" בתפיסתו של שפינוזה: שפינוזה כמבקר רדיקאלי של הדת, משתמש בביטויים אלוהיים בתורתו. הדבר לכאורה, מוביל לפרדוקס. דוגמאות: "אהבת אלוהים שכלית", "נצחיות הנפש". השימוש במושג אלוהים נע בין שני קטבים:

-          שימוש חתרני (סוברסיבי): הקורא תופס את העולם כעולם מלא בנוכחות אלוהית. הכתיבה צריכה להגיע לקורא ולכן היא משחקת ב"מגרש הקיים". כך היא פוסלת את האלוהים מבפנים.

דוגמא: אלוהים אינו טרנסנדנטי, הוא אימננטי. ומעבר לכך הוא פנתאיסט:Deus sive natura: אלוהים הוא הטבע. אלוהים הוא הטבע ותו לא. השימוש של שפינוזה במושג האלוהים הוא מנוגד לחלוטין לתפיסה הרווחת בעולם הדתי. אם הטבע הוא אלוהים, המושג אלוהים מתרוקן מתוכן.

-          מושג המכיל גרעין של אמת פילוסופית-רציונאלית למושג האל.

·         האל הוא המושג המרכזי ביותר אצל הרציונאליסטים ואיתו מתחיל גם שפינוזה.

·         רובד אונטולוגי אחד: מוניזם אונטולוגי.

·         האל כעצם אין-סופי.

רצון האל הוא מושג אבסורדי: רצון הוא מושג של דבר חסר והאל הוא מושלם (עמ' 118).

·         שלילת רצון האל הוא הבסיס המטאפיזי לכל הפילוסופיה של שפינוזה. האל הוא שלם. אין מושג היעדר, אין מושג כח, הכל פועל.

·         לגבי האל: כל מה שאפשרי הוא בהכרח ממשי.

·         בני האדם תופסים את כל העולם ואת כל שבעולם כבעלי תכלית (כל שאלה נענית על ידי הסיבה הכתליתית). זוהי הדעה הקדומה הקלאסית של האנושות. הסיבה התכליתית היא המצאת הדמיון ותו לו. זה מה שגורם לאדם לחשוב שהוא חופשי. האדם אינו יודע את הסיבות האמיתיות. אילו האדם היה יודע את הסיבות האמיתיות, הוא היה.

-          שפינוזה בונה מבנה פסיכולוגי של האדם שמאוד רלוונטי להיום (השוואה לפסיכואנליזה – התשובות של המטופל הן על ידי סיבות תכליתיות והמטפל חושף את הסיבות האמתיות וטיפול)

-          סוף הנספח: האל = טבע => הכל הוא הכרח (דטרמינזם) => אין מקום לדת. הדת היא אשליה.

-          ההכרח הוא ההפך מהרצון. האל השלם מוביל להכרחיות מוחלטת. אם האל אינו רוצה העולם הוא הכרחי. אם הכל הכרחי בעולם, כל המושגים בעולם שלמים והכרחיים.

-          שפינוזה שולל את מודל הסיבות התכליתיות המסתיימות בתכלית העליונה ומציע את החלופה של מנגנון הסיבות-תולדות ההכרחי המוביל לדטרמיניזם מוחלט.

-          הפתרון: המתמטיקה כמאפשרת להבחין בדעות הקדומות הפרטיות והמשותפות ולקדם התבוננות נכונה על העולם.

-          מושגים אֶתים (טוב ורע, יפה ומכוער, חם וקר וכו') גם הם נופלים יחד עם הקרסת הדת והתכלתיות. תכונות אלו הם ייחוס של האדם בשל היותו משתוקק אליהם והם א אינם הולמות את הא

שפינוזה - מאמר על תיקון השכל - סיכום

שפינוזה

מאמר על תיקון השכל:

·         שאלת הגאולה: מה שמוליך את שפינוזה לעסוק בפילוסופיה. הבנת מקורות הידיעה היא אינה תכלית בפני עצמה כמו שיגיד דקארט, אלא הדרך לגאולה ולשמחה נצחית.

·         הגאולה דרך החקירה הפילוסופית ולא על בהארה דתית.

·         פנתיאיזם: האל מצוי בכל.

·         דקארט לא מתאים את סדר ההכרה עם סדר הדברים. שפינוזה

·         המאמר מציג שאלות אתיות ושאלות על היפעלויות האדם. למעשה שפינוזה מחפש מוטיבציה ארוכת טווח לחיי האדם. מה שמוליך את שפינוזה היא שאלת הגאולה, נשווה לדקארט אותו מוליכה שאלת תוקף הידיעה. שפינוזה אומר שהבנת מקורות הידיעה אינה תכלית לעצמה, היא משרתת מטרה אחרת והיא שמחה נצחית, גאולה.

·         על אף שהוא הוגה חילוני, התכנים שהוא עוסק בהם הם תכנים דתיים, הוא סביר שתשובה טובה תענה על צרכי האנשים בדת. שפינוזה מציע דרך לגאולה שאינה עוברת בהארה דתית, אלא בחקירה פילוסופית. זו הסיבה שספרו המרכזי של שפינוזה קרוי דווקא – "אתיקה".

·         המתודה הרפלקסיבית מחייבת הכרה באידיאה מושלמת תחילה. לכן מבחינתו יש לחקור את ההכרה על בסיס סדר הממשות.

שפינוזה - כללי

·         1632-1677 (ב-1656 היה החרם)

·         פילוסוף שנחשב להיות ל"אבא" של החילון, הנאורות, ההשכלה (enlightment)

·         השיטה השפינוזיסטית הרחוקה מאוד מהאמפיריציזם היא ייחודית בכל ההיסטוריה של הפילוסופיה: שיטה רציונאלית מטאפיזית 'רחוקה מהמציאות ומהניסיון' העוסקת במושגים.

·         נקודת ההתייחסות הפילוסופית היא בעקבות דקארט. משתמש במונחים, שאלות ותפיסות קרטזיאניות. תפיסתו שלו מוגדרת כפוסט-קרטזיאנית.

·         קורפוס מצומצם:

-          עקרונות הפילוסופיה של דקארט (פירוש של "עקרונות הפילוסופיה של דקארט") שנכתב לבקשת אינטלקטואלים שסבבו אותו וראו אותו כמורה.

-          אתיקה. תורגם בשם "תורת המידות הכתובה על פי הסדר הגיאומטרי".

-          קובץ אגרות של שפינוזה ואליו.

-          מאמר תיאולוגי-פוליטי

-          המאמר הפוליטי (חיבור שעסק בו בסוף ימיו ולא סיים אותו)

·         נולד כיהודי לקהילת היהודים הפורטוגזים באמסטרדם. קהילה של יהודים שעזבו את פורטוגל. חי באמסטרדם עובר להר, חי בצניעות. עד מהרה בונה לעצמו פרסום רב.           

·         לראשונה נאבק על האמירה שיש קדימה של המדינה על פניה כנסיה. המדינה קודמת לדת. הכנסייה משרתת מטרות פוליטיות. המדינה מבטאת את התכלית שהיא החירות והשלום.

·         בהולנד של אותה תקופה יש מאבק בין שתי קואליציות: האורתודוכסיה הקלוויניסטית מול גורמים רפורמיסטים בכנסייה יחד עם האליטה הבורגנית. => שפינוזה הוא בן הברית של הקבוצה השנייה בעלת תפיסה ליברלית-דמוקרטית (יחסית לתקופה זו). => קואליציה זו שטענה שהכפפת הדת למדינה היא פרדיגמה לא טובה, הפסידה.

·         שפינוזה משסיים לכתוב את ו"מאמר תיאולוגי-פוליטי", למרות שפורסם בעילום שם, ממשיך לפחד, וממשיך לכתוב את "האתיקה".

·         שני תחומים פילוסופים

התזה המרכזית שלו בהיותו תיאורטיקן פוליטי:

·         שלילת מקור הלגיטימיות של המדינה כחיצוני להסדר המדיני: עד עתה, מקורות הלגיטימיות נתפסו כמה שבא מחוץ למדינה, מחוץ להיסטוריה, מחוץ לחברה, מחוץ לריבונות (מהאל, וממיני דברים אחרים). דרך זו היא טובה לאנשים שאינם פילוסופים וצריכים דברים אחרים להיאחז בהם. (הוא הובסיאני בהקשר הזה)

·         אנקדוטה: שפינוזה במובן מסוים היה קיצוני מהובס. אין מחויבויות שאינן מתוקף ההחלטה הרציונאלית של בני אדם. אין תוקף מחייב לנורמות משפטיות בטרם היות סמכות מדינית מחייבת (קרי: ריבונות). כל סמכות חיצונית אחרת היא בעלת כוחות מאגים שהם (בשפת מרקס) אופיום להמונים.