שפינוזה- העצם והאופן

הראייה/ההוכחה האונטולוגית:

·         אינסלמוס.

·         סותר את ההגדרה של אלוהים, כי ניתן לחשוב על 'יש' גדול ממנו. ומכאן נובע שאלוהים הוא 'יש' שקיים בפועל ולא רק בכח המחשבה.

·         ההוכחות הקלאסיות לקיום האל משכנעות את הלא-מאמין ומוכיחות לו את הקיום של האל. שפינוזה, לעומת זאת,  פשוט מסביר שאנחנו לא יכולים להעלות על הדעת את אי-היותו של היש, דרך מושג האינסוף. לאל אינסוף תארים. הוא בעל כל השלמויות, השלמות היא הקיום ולכן האל בהכרח קיים. המסקנה: קיומו של ה'יש' הוא הכרחי. העובדה שיש משהו שהוא אינו לא-כלום, היא הכרחית. האל=טבע. ולכן האל קיים.

·         לייבניץ: הכל כפוף לעקרון הטעם המספיק. הטעם המספיק מצדיק את ה'יש'. עקרון של בחירה שכפוף לעקרון הטוב. "אלוהים יכל לבחור לא לברוא את העולם (באופן מטאפורי), אל הכרחי שהוא יבחר בבריאה כי הוא טוב".

·         שפינוזה לעומתו מסביר שה'יש' כפוף לעקרונות בסיסיים של רציונאליות (העצם, היכולת, וכו').

·         המודלים דומים בכך ששניהם רציונאליים אולם, שפינוזה: מנער מהתיאוריה אלמנטים אתים, אסטטים, אנתרופומורפים. שפינוזה נסיסטריסט ולייבניץ רק דטרמינסט.

העצם והאופן

·         העצם היא ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול. היא מזוהה עם אלוהים, ובה בעת עם מושג הטבע.

·         למה אין שני עצמים: כי הם לא יכולים להיות מיוחסים אחד לשני. העצם הוא מושג באמצעות עצמו ואם יהיו שניים וניתן יהיה להסביר אותם אחד באמצעות השני זה כבר לא יהיה סיבת עצמו.

·         תנועה נאו-אפלטונית (פלוטינוס): יש מעבר מאחד אין-סופי לריבוי של הדברים כפי שbh,נים לצפייה במציאות. יש תמונה של היררכיה של התפרטות.

·         שפינוזה: עצם<=>אופן=>תואר (מוגדר באופן דינמי). במציאות יש שני דברים: עצמים ואופנים.

·         דיכוטומיה ברורה (עצמאות מול תלות):

-          העצם: מוגדר בתוך עצמו וקיים בזכות עצמו. סיבת עצמו. מה שהוא סיבת עצמו => הוא חייב להיות אחד ויחיד => הוא אין-סופי. => אלוהים.

-          האופן: קיים בתוך אחר, ומובן בזכות האחר. ההיפעלויות של העצם. (השולחן, כל מה שאנחנו מכירים).

·         ההוכחה הראשונה לקיום האל אצל דקארט: ניתוח המושג הסופי והאין-סופי. להיות מובן מתוך אחר בהוכחה הראשונה לקיום האל הוא הבנת הסופי מתוך האין-סופי.

·         התואר: הגדרה: התואר הוא מושג המגדיר את תפיסת השכל את העצם מבחינת יסוד מהותו. העצם הוא אינסופי ולכן יש אינסוף אפשרויות לתפוס את העצם, כולן ממומשות. אנחנו מכירים רק שניים: המחשבה (לתפוס את העצם במחשבה) וההתפשטות (לתפוס את העצם במובן חומרי). אלו שני תוארים של העצם האחד. התפיסה היא מוניזם המנוגד לדואליזם הקרטזיאני (דקארט סבר שיש דיכוטומיה מוחלטת בין החומר למחשבה, בהוכחת הטעות הוא סבר שיש הבחנה בין השכל לרצון ועוד). במובן מסוים, התואר הוא מרכיב דואליסטי אצל שפינוזה, אך התארים, שניהם מופנים לאותו העצם האחד => מוניזם.

·         תואר ההתפשטות: החוקיות הכללית השולטת בעולם החומר (פיסיקה וכו'). תואר המחשבה: החוקיות הכללית השולטת במחשבה. כל מחשבה היא חלק מהאלוהים. גם בתואר המחשבה יש חוקיות ששולטת.

·         עצם הוא אינסופי מוחלט => הוא מכיל את כל התארים. תואר ההתפשטות הוא אינסופי בסוגו => כל מה ששייך להתפשטות שייך לתואר ההתפשטות.

·         הנפש היא האידיאה של הגוף. היא הידיעה של הגוף, התפיסה של הגוף (מעין מובן אפיסטמולוגי ליחסי הנפש-גוף). ככלל, תואר המחשבה מכיל את כל האידאות הבאות לידי ביטוי בתואר ההתפשטות.

·         הגוף והנפש הם שני תארים שונים של העצם האחד. במות הגוף, תמות גם הנפש => פסילת השארות הנפש ונצחיות הנפש => אין שכר ועונש בעולם אחר, אין עולם הבא, אין תפיסות משיחיות וכו'.

·         באמצעות עולם המושגים הקרטזיאני הוא שולל את הדואליזם הקרטזיאני בפרט. דקארט הוכיח כיצד ניתן להחזיק בעמדה של השארות הנפש דרך חשיבה רציונאלית. אוגוסטינוס (הנצרות) מקדשים את הנפש הטובה בשל היותה נצחית ומורידים את הגגוף לרמה נחותה בו חלים כל רעות העולם. שפינוזה שולל את הדואליזם לחלוטין.

·         משפט 7 באתיקה: "סדר הגופים וקישורם הוא כמו הסדר של המושכלים." מכאן רבים הסיקו את תפיסת הפרלליזם: הקבלה סטרוקטורלית בין מה שקורה בנפש למה שקורה בגוף. מי שראשון השתמש במושג היה לייבניץ. אידיאות = אופנים בתואר המחשבה. סדר האידאות מתאים לסדר הדברים החומריים בתואר התפשטות. המתאם= לכל אירוע נפשי יש אירוע גופני מקביל. הקשר הוא קשר של הקבלה ולא קשר סיבתי!

·         משפט 11 בחלק השני: ראשון מבין המהויות של הנפש האנושית היא האידאה.

·         אצל דקארט יש הבחנה אונטולוגית מוחלטת: האני החושב הוא העצם, מה שהאני חושב הוא האופן.

·         שפינוזה מבחין אונטולוגית בין העצם האחד לכל האופנים אבל אין הבדל בין האני החושב למחשבות עצמן. הנפש היא אידיאה. היא מושג לכל דבר, היא אופן.

·         האירוע הגופני המקביל לנפשי הוא המושא. האירוע הנפשי המקביל לאירוע הגופני הוא האידאה. לכל מחשבה יש מושא. לכל אידיאה יש אובייקט. מה שמגדיר את האידאה הוא האובייקט. מושא הנפש => הוא הגוף.

·         אינטנציונלי: מה שמבחין את התודעה הוא...

·         צריך להצביע על אופן קונקרטי של האחדות הזו => הנפש היא הידיעה של הגוף. הגוף הוא האובייקט של הנפש. הם דבר אחד שאנחנו יכולים להבין את טיבו.

·         לאן נעלם האני?

·         אתנחתא פיסיקלית: אינדיוודואל כפרטי: להיות שונה מכל הדברים שאינם הוא. שאלת האינדיווידואליות, עקרון האינדיווידואליות היא שאלה פילוסופית גדולה מאוד.

·         עיקרון האינדיווידואליות של שפינוזה (לא כל כך מקורי אבל מילא): גופים פשוטים נבדלים זה מזה באופן שבו הם נעים. גוף גדל, גוף משתנה וכו'. מה מאפשר לנו להגיד שיש פה גוף אחד? כל זמן שיש יחס קבוע של תנועה ומנוחה מדובר באותו אינדיווידום. יחס בין תנועה ומנוחה הוא יציבות סטרוקטורלית.

·         העובדה שיש פה סוג של מציאות שנשמרת מספיקה כדי שנתייחס לדבר בשל עצמו, באופן יחסי (יחסי ב-3 מובנים: יחסי במובן שאינו עצם, כל אידיווידום הוא חלק מאינדיווידום יותר גדול, יחסי במובן שהוא תוצאה של סיבה כלשהי, יחסי במובן שהוא זמני: בסופו של דבר תבוא סיבה חיצונית ויציבות תתערער.

דקארט - תורת הטעות

תורת הטעות:

·         קורא ה"הגיונות" של דקארט, משסיים לעיין בהגיון השלישי, ובהנחה ששוכנע בטיעונים החזקים שטען דקארט בהגיונות שקדמו לו – במובן שאעמוד עליו בהמשך, בדומה לטיעון ה"אל הרע" - עלול לשאול את השאלה הבאה: אם האל הוא טוב, מושלם, שאינו טועה, ואם הוא מקור כל מחשבות האדם, כיצד העניק האל הטוב לאדם את האפשרות לטעות? את האפשרות לחשוב את שלא-אמת לאמת? במילים אחרות, מהו מקור הטעות האנושית? על שאלה זו, משיב דקארט בהגיון הרביעי. חיבור זה ידון בתורת הטעות של דקארט, תוך שהוא עומד על ההבחנה הקרטזיאנית בין השכל לרצון, וכן, יסביר את מיקומה של תורת הטעות של דקארט ברצף ההגיונות.

·         הפתרון לשאלת הטעות, טמון בהבחנה – במושג הרוח הקרטזיאני - בין השכל לבין הרצון. –

-          השכל, טוען דקארט, הוא מקור ידיעת האמת של האדם. באמצעות השכל האדם תופס את האידאות. השכל מוביל לידיעה. הידיעה האנושית – שלא כמו הידיעה המושלמת והאינסופית של האל – היא סופית. ישנן אידאות שאינן ברשותו של השכל. אולם, על אף סופיותה, הידיעה האנושית מכילה תפיסות שעמדו במבחן הבהירות והמובחנות ועל כן הן בהכרח אמיתיות. כך, השכל כשלעצמו – ככזה שניתן לאדם על ידי האל -  אינו מכיל טעות.

-          הרצון הוא יכולת הבחירה החופשית. הרצון בא לידי ביטוי בכך שהאדם אינו מרגיש כפייה על ידי כח חיצוני לחייב או לשלול דברים ששִכלו מציע לפניו. אדרבה, ביטוי הרצון הוא היכולת החופשית לחלוטין לבחור את מבוקשו של האדם. שלא כמו השכל, הרצון אינו סופי. הרצון הוא נרחב עד כדי כך שאין גבולות התוחמים אותו. מעבר לכך, עצם העובדה שאדם כלשהו אינו יכול לדמיין אידאה אחרת של רצון, נרחב יותר מרצונו של אדם זה, מבהיר מדוע האדם נושא את דמותו ואת צלמו של האל. וככזה, טוען דקארט, גם הרצון כשלעצמו, אינו מקור הטעות האנושית => הרצון כל עוד הוא לא שופט אינו מקור הטעות.

·         מכאן, שמקור הטעות האנושית אינו בשכל לכשעצמו ואינו ברצון לכשעצמו. מקור הטעות האנושית, כך טוען דקארט, הוא במהות הקשר בין שניהם: הרצון מקיף ורחב הרבה יותר מן השכל. הוא אמנם מוחל על הדברים המובנים על ידי השכל, אך מוחל גם על הדברים שאינם. החלת הרצון על דברים שאינם מובנים לאדם, שהוא אינו יודע אותם, שאינם עמדו במבחן הבהירות והמובחנות, או, כפי שמנסח דקארט, החלת הרצון על ההֶעדר, היא היא שעשויה להוביל לטעות.

·         האל העניק לאדם את השכל בהיותו סופי, אולם, אין בכך בכדי להאשימו שהעניק לאדם את העדר הידיעה. ההעדר הוא נחלתו של האדם והחלת הרצון עליו היא שגיאתו של האדם בלבד ואינה, בשום אופן, מתת האל. האל, כך טוען דקארט, אינו מקור הטעות, אלא האדם עצמו.

·         טיעון זה אינו מציין שכל בחירה אנושית מתבצעת באקראי. האור הטבעי, המוביל לידיעה, מחייב את האדם להקדים את תפיסת השכל להכרעת הרצון. האדם יכול לתחום את רצונו בגבולות ידיעתו לבדה, בגבול בו תפיסתו שלמה לחלוטין. כך, אילו הרצון האנושי של האדם יחרוץ משפט אך ורק בדברים המוצגים לו על ידי השכל באופן מובחן ובהיר, האדם לא יטעה ולא ישגה. טיעון זה נובע באופן ישיר מתוך ההמשגה האפיסטמולוגית הקרטזיאנית: אם דבר-מה עמד במבחן הבהירות והמובחנות, דבר-מה זה נתפס כממשי וחיובי ומקורו לא מהאַין, אלא בהכרח מהאל המושלם והטוב, שאינו יכול להיות הסיבה של טעות. דקארט מציע לנסות ולאמץ כהרגל את השימוש במתודה זו, אשר תוביל את האדם לחרוץ משפט שהוא בהכרח אמת.

·               מיקומה של תורת הטעות הקרטזיאנית בהגיון הרביעי, כרונולוגית, אחרי השלושה שקדמו לו, הוא הכרחי. העיסוק בטעות חייב לפרק את טיעון ה"אל הרע". לאחר מהלך הטלת הספק, העצירה בטיעון הקוגיטו והתחלת הטיפוס במעלה הפרבולה ליצירת העולם הרציונאלי - תוך הוכחת קיום האל הטוב - עדיין נותר על דקארט להתמודד עם הקושי המובהק: כיצד יתכן שהאל הוא טוב והאדם שוגה וטועה? אם לא ישיב דקארט על שאלה זו, הוא יאוים על ידי טיעון ה"אל הרע", ולא יוכל להמשיך לטפס בפרבולה.

·               טיעון ה"אל הרע" מבוסס על הטעות האנושית: האל אינו יכול להיות טוב כי האדם טועה. בהגיון הרביעי, כפי שהוסבר להלן, דקארט מפרק טיעון זה. אולם, לשם כך הוא צריך את כל הכלים שיצר בשלושת ההגיונות הראשונים: הטלת הספק הכרחית לטיהור ולבניית תורה נקייה משאֶינו רציונאלי; ההגעה לקצה הפרבולה וטיעון הקוגיטו הכרחיים כדי להתחיל בבניית התורה הרציונאליסטית; והוכחת קיום האל הטוב הכרחית, בין השאר, כדי לסתור את האל הרע.

·               בהחלט ראוי להדגיש במילות הסיכום את הטענה הבאה: אין ההגיון הרביעי ממליץ רק על דרך להימנע מהטעות האנושית, אלא גם על המתודה הטובה ביותר כדי להגיע להכרת האמת. דקארט, בהבחנה בין השכל לרצון, ובעמידה על מהות הקשר בניהם מצליח לזקק את המקור למכשולים האנושיים. הצבעה זו על מקור הטעות, היא גם זו שמסייעת לו בהמשך דרכו: הדרך הרציונאלית ביותר לאמת הנכספת.

דקארט - הקוגיטו

הקוגיטו – אני חושב – אני קיים:

·         Ego sum, ego existo: הנני, אני קיים. קביעה בגוף ראשון. אין הכוונה ל"אני חושב" ה-קוגיטו (כפי שנאמר ב"על המתודה") הוא אינו הניסוח המדעי הטוב ביותר. (הנני, תרגום טוב כמו שאומרים אבותינו כשעונים לאל). טיעון זה הוא הודאות הראשונית ביותר של דקארט. העצמי מעניק את המשמעות לכל הדברים: משמעות הקיום היא אך ורק ביחס ל"עצמי" (הערך הוא רק סובייקטיבי ואינו אובייקטיבי בשום צורה) => חל מעבר אונטולוגי מהרובד האובייקטים/המושאים לרובד הקיום.

·         האני הוא רגעי/סופי/חולף => ולמרות זאת הוא וודאי. יש דבר בעולם שלמרות היותו רגעי בזמן וסופי ביכולותיו, הוא ודאי וקיים בהכרח => עצם סופי. (עד אז בהיסטוריה של המטאפיסיקה העצם הוא אין סופי)

·         שיטת ההתנסות שמבצע דקארט ב- egoמובילה אותו להגדיר את העצם הסופי. ההתנסות ב-ego היא שמאפשרת לו להגדיר את העצם הסופי. היקש לוגי לא היה מצליח להקיש לשם.

·         כל הדיון מתנהל ברזון מושגי מוחלט: הטלת הספק קילפה את כל המושגים האחרים ונותר אך ורק ה-ego. אין עוד הגדרה ל"היות" ל"אני".

·         לא בדובר ב"אני חושב, משמע אני קיים." הנני אני קיים הוא לא היקש לוגי. לא דבר שמוביל לדבר. זו עובדה מוצקה. אין פה הסקה אלא הסבר.

האני החושב

·         מה התואר המהותי של האני? אני חושב. "הנני, אני קיים [...] כל עוד אני חושב". Res cogitans. טיעון הקוגיטו הוא תשובה על שאלת מהו האני?

·         מהי המחשבה: מושג רחב מאוד. כל דבר שנאמר במובן מסוים בגוף ראשון. כוללת בתוכה את התבונה, דמיון, החושים, וכו'.

·         מעגליות: דקארט:

·         האני (ego) => מחשבה (cogito) => האני (ego)

• הנני – אני קיים: הוודאות הראשונית היא שקיים "עצמי" שיש לו מודעות סובייקטיבית. – המהלך הזה יוצא דופן מאחר והוא מתחיל במשהו שהוא סופי בהחלט, ולרוב מהלכים אלו מתחילים עם מה שהוא בלתי-סופי.  
• מה אפשר להגיד על ה"אני" הקיים? אני חושב. = הקוגיטו. (האני חושב אומר/מבטא את זה שהוא קיים). מושג המחשבה מזוהה עם העצמי
• מחשבה= תפיסה, הטלת ספק, רצון, טיעונים וכו'..
• מחשבה שהיא גם  ברורה וגם מובחנת – היא בהכרח אמיתית. הקוגיטו הוא ברור ומובחן ועל-כן בהכרח אמיתי, וניתן לבסס עליו את הידיעות הבאות שלנו.

קוגיטו כללי:

• פתיחת רובד אונטולוגי חדש המשמש כנקודה ארכימדית.
• הקוגיטו הוא תהליך סובייקטיבי.
• הביקורת על הקוגיטו – מדובר בהיסק לוגי. דקארט טוען שזה לא "היסק" לוגי, זה פשוט מה שזה (ביטוי לכך שאני קיים הוא בכך שאני חושב).
• הקוגיטו הוא רפלקסיבי (טיעון מעגלי) – אני חושב – אני קיים – אני חושב וחוזר חלילה.
• האידאות של דקארט הן נבראות וקונטינגנטיות. זאת בניגוד ובביקורת על האידאות של אפלטון (שהן קדמוניות וטבועות בנו, ולכן הכרחיות). יש בכח להשפיע על האמיתות שמתגלות ע"י האידאות הנכונות – שגם הן (האמיתות) קונטינגנטיות – היו יכולות להיות אחרת (אפילו המתמטיקה יכולה הייתה להיות אחרת – להיבראות אחרת ע"י האל).
• מושג האידאה ושאלת האמת: אדיקוויטיות (ההולמות) – כדי להגיע לאמת צריך שהמציאות תהלום את האידאות. אידאות שמשקפות את המציאות באופן הולם – יהיו בהכרח אמיתיות. אידאה שהיא ברורה ומובחנת תהיה בהכרח אמיתית.
• הקשר בין "ברור ומובחן" לאמיתי - אובייקטים של המחשבה, לפי דקארט, הם אידאות. שאלת התאמתן של האידאות למציאות החיצונית היא שאלת האמת.
• ביקורת מעגליות: סילוגיזם המניח את המבוקש.
• מובחן – מובחן מאובייקטים אחרים. ברור – בהירות האובייקט עצמו.
• הקריטריונים חלים רק על האידאות – האם האידאה עצמה מופיעה באופן ברור ומובחן.
• הבחנה בין העצם המתפשט והעצם החושב: חלוקה דיכוטומית – הפרדה מוחלטת בין השניים. משל השעווה מבהיר את מושג ההתפשטות – הגוף יכול לאבד חלק מתכונותיו, אך לעד הוא ישמר את תכונת ההתפשטות. השכל הוא האמצעי באמצעותו מתקבל מושג של הגוף.

·         העצם החושב הוא אחר באופן רדיקאלי מהעצם המתפשט ולהפך (אונטולוגיה דואליסטית). העצם המתפשט והעצם החושב אינם ניתנים לרדוקציה אחד על השני בשום צורה.

·         עד כאן דקארט אינו מספק מובן אקסיסטנציאליסטי לעצם המתפשט. לא ברור אם הוא קיים. דקארט עוסק במושג זה כדי לתת משמעות לעצם החושב. מושג המחשבה מופיע יחד עם ה"דבר האחר שלו".

·         למחשבה דקארט מייחס גם את הצד המנטלי.

·         דוגמאות: הנפש כדוג' לעצם החושב. הגוף כדוג' לעצמם המתפשט.

·         ההתפשטות היא המדע המתמטי המופשט של הגיאומטריה: להיות דבר גופני פירושו להיות גוף בעל תכונות גיאומטריות יסודיות.

דקארט - סיכום

רנה דקארט

על המתודה:

·         הקדמה לתורה המדעית של דקארט

·         העלאת השאלה: כיצד נדע שמשהו אמיתי?

·         אחדות השכל והתבונה: לכל המדעים והתחומי העניין יש שפה משותפת ויסודות (מטזיס אוניברסאליס). משל העץ (מטפיזיקה השורשים וכו')

·         אחדות המבנה המדעי: יש סדר.

האגרת

·         השיטה המדיטטיבית: הדרך להגיע לאמת היא מסע לתוך העצמי. סובייקטיביות. אין העזרות בדברים חיצוניים ודעות קדומות.

הגיונות – שלבי הטלת הספק:

·         שלילת החושים: החושים לעיתים מטעים אותנו. אם יש פגיעה בתפיסה החושית – אפילו הקטנה ביותר - החושים הם אינם הדבר שאפשר לבסס עליו דברים.

·         לא ניתן להטיל ספק בעצם הקיום: למרות שלילת החושים, קיימת "תחושת המציאות". ההיות כאן של העולם. העובדה שההוויה קיימת, שהמציאות קיימת. הוויה הגופנית. קשה להטיל ספק בכך שאני מרגיש בגוף שלי ובסביבתי.

·         טיעון המשוגע (הטלת ספק ראשונה בעצם הקיום ופסילתה): יש אנשים שהם עניים והם חושבים שהם מלכים. הם לא תופסים את המציאות כפי שהיא. אולם דקארט פוסל את הטלת ספק הזו בקיום כי הוא טוען שהם משוגעים, אבל הוא עצמו אינו משוגע. ולכן לא יוכל לדעת מהו משוגע. הדיבור על אדם אחר אינה ראציונלית, כדי שהיא תהה רציונאלית האדם חייב להרגיש את התחושה בעצמו, בגוף ראשון. פוקו יגיד שכאן נקבעים גבולות הרציונאליות: דקארט קובע שיש משוגעים ולכן גבולות הרציונאליות נקבעים רק כאן: רציונאליות אלימה.

·         טיעון החלום: בחלום, אני עלול לחשוב שאני במציאות. דקארט ממשיך ובוחן טענה זו: יש חלומות בהם ניתן לומר בבירור שאני בחלום ולא במציאות (ובכך מהסס מעט ומטיל ספק בטענה), אולם, יש גם חלומות בהם התחושה היא מציאותית לחלוטין. משמעות: הקורא חייב להכיר בכך שרגע זה הוא אינו מציאותי, אלא חלק מחלום => חובה לוותר על תחושת המציאות. ההתכנסות הראשונה של האני בתוך עצמו. חיץ מוחלט בין ה"חוץ" (מחוץ לתודעה) ל"פנים" (בתוך התודעה) => אין קשר בין התודעה למציאות.

·         הבחנה בין המורכבים (פיסיקה) לפשוטים (המתמטיקה והלוגיקה): הטלת ספק בטיעון החלום היא רק בדברים המורכבים. טיעון זה אינו שולל את הרציונאליות שמנותקת מהמציאות.

·         טיעון האל - לדעתי יש אל והוא כל יכול, ולכן יכול גם להטעות אותי. אולם, אם האל קיים הוא טוב ולכן הוא לא צפוי להטעות אותי. אבל, לפעמים אני טועה – ולכן יתכן שהוא לא טוב ושאני טועה תמיד. נניח כעת שאולי לא קיים אל כזה ולכן עוברים לטיעון השד המתעתע (שזו דרגת שלמות נמוכה משל האל הכל-יכול)

·         השד המתעתע – פסילת המתמטיקה הטהורה שאינה תלויה בקיום העולם (מעבר למדעי הטבע). יתכן ש"מישהו" מתעתע בי לחשוב משהו שלא נכון – ולפיכך בעצם ניתן להטיל ספק בהכל, גם במושגים הפשוטים.

הספק הקרטזיאני – הערות כלליות

·         ספק רדיקאלי: הפגם הקל ביותר פוסל את האפשרות לקיום שיטה.

·         ספק היפרבולי

·         ספק היא שיטה מתודית: דקארט לא ספקן, הטלת הספק תשמש אותו למטרה אחרת.

רנה דקארט - סיכום

רנה דקארט - סיכום

בסיכומים קודמים בנושא דנו אודות הוכחת האל של דקארט. יש לזכור שתי נקודות עיקריות מדקארט: ביסוד ההוכחה יש תובנות בעלות יסוד. ניתן להבין את הסופיות, הטעות שבאנושיות שבנו. היותנו מוגבלים מחייב מקור אינסופי – אל. דבר נוסף הוא מקום ההוכחה בפרוגרמה של דקארט, והמעגליות הבעייתית בהוכחה. הוכחת האל מובילה את דקארט לטעון שכל מושג ברור ומובחן הוא אמיתי, האל אינו מטעה אותי. על פי התפיסה של דקארט מקור הטעות הוא בי ולא באל. רעיון זה מיושם בהגיון השישי באבחון בין גוף ונפש. ניתן לתפוס את הנפש באופן ברור ומובחן ללא גוף (ולהפך), מכאן ניתן להפריד ביניהם כשני עצמים בלתי תלויים. בקוגיטו יש משהו רגעי. קיום האל יוצר את הרציפות שאינה בקוגיטו עצמו - הקיום המתמשך. הדבר הנוסף שיש לנו מההגיונות הוא היפוך בין סדר ההכרה וסדר הדברים. אנו מתחילים בסדר ההכרה ודרך מושג האינסוף נוצר הגישור בין סדר ההכרה וסדר הדברים. סדר ההכרה מובחן כאני והמחשבות שלי. סדר הדברים הוא האל, הראשוני ומשם ממשיכים לסדר הסיבתי.

דקארט משנה משהו בפילוסופיה. כל הפילוסופיה שאחרי ימי של דקארט רואה את דקארט כצומת מרכזית והוא זוכה להתייחסות מכל פילוסוף שפועל במסגרת של הפילוסופיה של העת המודרנית. רואים את תופעה כזאת עם ההתייחסויות שזוכה לה קאנט, מצד פילוסופים שבאו אחריו. 

פילוסוף נוסף מסוף המאה ה-17 תחילת המאה ה-18, שבניגוד לפסקל, ממשיך את דרכו של דקארט במובנים מסוימים: מלבראוש Malebranche (1715-1638). הוא מקושר עם רעיון תורת ההזדמנות- אוקזיונליזם. יש לו חילוקי דעות עם דקארט, בן היתר בשאלת הגוף ונפש. דקארט מפריד אומנם בן השניים, אך יש קישור בין השניים. הקישור לפי דקארט הוא בבלוטת האצטרובל. תשובה זאת היא בעייתית ואינה מסבירה את הקישור אם הנחנו הפרדה מוחלטת בין הגוף ונפש. תשובתו של מלבראוש היא כי אין קישור בין גוף ונפש, ומי שמבצע את הקישור הוא האל. היחס בין גוף לנפש הוא של מתן הזדמנות לאל להתערב בעולם. יש הדים לרעיונותיו של דקארט (רציפות האני). 

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים

דקארט: הוכחת קיומו של האל

בשיעור שעבר סקרנו את מהלך הקוגיטו של דקארט. איך אפשר להבינו כהיסק, כמהלך מקצועי. בחנו את הבעייתיות שבהנחת המתבקש בקוגיטו: אם יש מחשבה, אנו מניחים כי יש מישהו שחושב.

הקיום שבקוגיטו הוא תלוי מחשבה. אין הפרדה אצל דקארט בין האני הקיים ובין המחשבה, האני בתור הסובייקט והמחשבה. זוהי הפרדה מושגית אך לא ממשית. כפי שאין הפרדה בין גוף להתפשטות.

דנו אודות המסקנות שבקוגיטו וכעת נראה יישומים של הקוגיטו. לאחר שהטלנו בספק מספר דברים, אנו נשארים רק עם מושגים – האני ומחשבותיו. השאלה היא איך האני מסווג את המחשבות שלו – מתי הוא באמת נכון? הקוגיטו מהווה לנו דוגמה למצב בו תפיסה היא אמיתית, זאת כאשר התפיסה היא ברורה ומובחנת.

אידיאליזם	ריאליזם
העולם החיצוני הוא מושג	יש עולם חיצוני בלתי תלוי במחשבותינו, תפיסותינו וכו'.

דקארט מראה בפרק השני שישנם דברים שהוא כן יכול לקבל, גם אם הוא לא מוכיח עדיין את קיומו של העולם. הוא יכול להבין שהאני הוא דבר חושב. ובנוסף, הוא יכול לתפוס את המהות של גופים – זהו משל השעווה, שאיכויותיה משתנות, אך אנו עדיין תופשים אותה כאותה שעווה. מרכיב ההתפשטות הוא המאפשר לנו לתפוס את החומר כאותו חומר. דקארט חותר להוכיח שהאופן שאנו תופסים גופים היא דרך המחשבה שלנו בלבד (הרי החושים מראים לנו גוף שונה לחלוטין).

הפרק השלישי נפתח כאשר יש לנו את הקוגיטו ומספר נוסף של הבחנות מושגיות שהן פונקציות של המחשבה. קיומו של העולם עדיין לא הוכח. השאלה היא איך ניתן לצאת מהעולם הפנימי לעולם, שקיים ללא תלות קיום המחשבה שלי. קיימות בעיות בהוכחתו של דקארט, ובעיות אלו מעלות שאלות האם דקארט באמת יכול להוכיח את קיום העולם החיצוני. וכך נוצרה לנו איזו א-סימטרייה בין הטלת הספק שלו ובין הטעון להוכחת אל.

הטיעונים הספקניים, והעמדה לפיה אנו יכולים להסתגר במחשבותינו, היא יסוד לעמדות אידיאליסטית. דקארט רוצה למצוא את האמצעי שיאפשר לו לחרוג אל העולם החיצוני הבלתי תלוי בעצמו.

הרעיון יהיה לחפש משהו פנימי שמחייב מקור חיצוני לו. הדיון של דקארט מתחיל בקישור בין מושגים והמקור שלהם. דקארט מתחיל שוב מהטיעון הספקני. את המושגים אנו מבינים ביחס לאיזו סיבה, מקור שביחס אליו המושג הוא מושג של משהו. כל מחשבה וכל אידיאה מתקשרת לאידיאה של משהו. לכל מושג יש סיבה שיוצרת אותו (מחשבה, מושגים טבועים מלידה). אני מבחין בין אסוציאציות שלי – 'צבע מסוים מזכיר לי מנגינה מסוימת.' במצב היום יומי אנו עושים הבחנה בין פנים וחוץ, בין מה שיכונה סובייקטיבי ואובייקטיבי או פסיבי ואקטיבי. את ההבחנה אנו עושים בין דברים שהם לא בשליטתי ובין דברים שהמקור שלהם הוא ממני. יש לנו קריטריון פנימי, קריטריון שכזה מוכיח את קיומו של עולם חיצוני, מכיוון שאני תופס שישנם מושגים שאני לא המקור להן. דקארט אומר כי אני לא יודע האם מדובר בכפייה שמקורה פנימית, הפסיביות יכולה לנבוע מגורם פנימי. לכן, על פי דקארט, הקריטריון הוא עדיין אינו מספיק. דקארט עובר לשלב שני, שבו הוא דן בממשות של המושגים. אין התאמה מוחלטת בין מושג ובין משהו שהמושג הוא שלו. הדימוי שלנו של השמש לא שונה מהדימוי שלנו של מטבע ממרחק מסוים. דקארט אומר, זה נכון אבל צריכה להיות התאמה כלשהי בין דרגת הממשות של הדימוי ובין דרגת הממשות של הנושא.  אם יש לי מושג או דימוי של אינסוף, צריך להיות משהו שהוא אינסוף.

"בסיבה הפועלת והכוללת צריכה להיות לפחות מידה כזו של ממשות שיש בתולדה שלה"

הסופי לא יכול ליצור מושג של האינסוף. סופיות לפי דקארט היא אי שלמות. 'יש לי מושג של אל אינסופי, אני סופי משום שאני טועה, לכן אני לא יכול להיות המקור של המושג האינסופי, לכן חייב להיות שהאל הוא הסיבה למושג של האינסוף שיש לי.' – זוהי ההוכחה של דקארט לקיומו של האל.

ביקורת: האם ניתן לקבל רעיון כזה? אפילו אם הוא ברור ומובחן, לא ברור לנו האם הוא אמיתי. דקארט לא יכול להוכיח את קיומו של האל מבלי להניח את מה שהוא לא יכול להניח. בהוכחה יש את הנחת המבוקש, תהליך מעגלי. זוהי אחת הביקורות הנפוצות על דקארט.

התחלנו מסדר ההכרה והגענו לנקודה שבה הדברים מתהפכים, סדר ההכרה חושף בפנינו את גבולות ההכרה, את הצורך במשהו שמחוץ להכרה. סדר הדברים לא יהיה זר לחלוטין לסדר ההכרה, תהיה התאמה ביניהם, בין האופן שבו אנו מכירים את העולם ובין איך שהעולם בנוי, למשל בהבחנה בין גוף לנפש.

דבר נוסף שאנו מקבלים, כאשר יש לנו שני מושגים, גוף ונפש, שקיומם תלוי באל והאל אינו תלוי באף אחד מהם. דבר חשוב נוסף הוא שהאל הוא שמבטיח את הקיום המתמשך שלנו. לפי דקארט עד כאן קיומי היה של היותי חושב, האל, שהוא קיום חיצוני לנו, מבטיח קיום מתמשך על פני זמן. 

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים

דקארט - המדיטציה הראשונה

המדיטציה הראשונה של דקארט עוסקת בשלבי הספק. לספק יש גרסה אקדמאית (אני יודע שאני לא יודע), גרסה שהיא השעיית השיפוט – זוהי הספקנות של דקארט. הפילוסופיה הישנה רצתה להישאר בספק האקדמאי, והשעיית השיפוט הייתה האידיאה עבורה. עבור דקארט הספק הוא מתודי, כלומר לא ספק לשמו. דקארט חיפש יציאה ממצב הספק. הספק מוטל לא ברעיונות בודדים אלא בחטיבות – מערכות של אמונות כלומר הליכה מבחוץ – פנימה.

שלבי הספק: (1) נטישת כל המערכות של האמנות (בחזקת אם יש תפוח רקוב צריך לנטוש את כל הסל ולנסות למצוא גרעין של ודאות). (2) הטלת ספק גם במאפיינים צורניים חיצוניים. (3) הגעה לאמונות הפנימיות ביותר.

יש ניסיון ליצור פער, טריז בין המחשבה לבין העולם החיצוני – זו הדרך ליצור ספק. יש התנתקות מהאמונות החיצוניות שמקורן והישענותן היא על החושים, ומהאמונות הפנימיות שמקורן בתפישות קודמות או מתונות. למשל: אמונה חיצונית, אני רואה מישהו שיושב מולי. אמונה פנימית, אני עוצם עיניים ורואה את הדימוי של מישהו שיושב מולי. דקארט מדבר על התנתקות משני סוגי האמונות (שתיהן עבורו תחת הכותרת הרחבה של מחשבה).

הפרק השני נפתח בחזרה על המהלך הספקני ואז הוא מגיע לנקודה בה הוא לא יכול להטיל ספק – בקיומו שלו (קוגיטו – אני חושב) – "אני חושב משמע אני קיים". מהלך זה הוא אחד החשובים בתולדות הפילוסופיה, גם מבחינת פרשנות וגם מבחינת המשכים פילוסופים. אם יש משהו שמגלם את העידן המודרני זהו רגע המפנה – ודאות קיומו של האני. כמהלך פילוסופי – נטו – מופיע מהלך דומה אצל אוגוסטינוס בספרו "עיר האלוהים". אך ההבדל המהותי הוא שאצל דקארט רעיון זה הוא לב השיטה, עבור אוגוסטינוס מדובר בתוספת שולית.

בספר על המתודה מופיע המשפט: "הכרחי אמת זו –אני חושב לכן אני קיים". בעל המתודה מופיעה ה-'לכן' שלא מופיעה בהגיונות. האם יש כאן טעון עם הנחה ומסקנה? נוטים לחשוב כי ההנחות הן: כל הדברים החושבים קיימים, אני חושב, מסקנה: אני קיים. אך זהו אינו המקרה. דקארט שלח את ספרו לאנשים (בניהם הובס) ואת תגובותיהם פרסם עם ספרו בתוספת תשובות שכתביו. באחת התשובות הוא מדבר על כך שהוא לא כיוון  לטעון הסילוגיסטי הנ"ל וזאת משום שההנחה הראשונה אינה נכונה בהכרח. בסופו של דבר הוא יקבל אותה אך זאת על סמך המקרה הפרטי שלו, של האני. בהגיונות הרעיון מופיע באריכות רבה יותר: "אני קיים, אני נמצא, כל עוד נמצא הדבר ברוחי". דקארט מבטא כאן את רעיון של פעילות, ביצוע – Performance. הנטקה (פילוסוף ממוצא פיני) מתייחס לכך באריכות בספרו: "הקוגיטו – טיעון או עלילה". העניין הביצועי חשוב לעניינינו כיוון שאם אני מנסה להוכיח שאני לא קיים, בעצם הפעולה אני סותר את אי קיומי. גוף שאינו קיים לא יכול לבצע, לפעול, לעשות. אם אני אומר שאני בעצם אינני, בעצם ביצוע האמירה – אני סותר את אי היותי.

רעיון הביצועיות הוא חשוב בהגיונות, תהליך פילוסופי הוא ביצועי, שלבי הספק הם תהליך ביצועי ולכן גם חשובה הביצועיות בהוכחת קיומו. הנטקה טוען לעומתו שחשיבות הביצועיות היא שולית. אני קיים נקודה. אין צורך ב"אני חושב" שקודם לו.

שאלה נוספת היא למה "אני חושב"? למה לא "אני הולך"? או "אני יושב משמע אני קיים"? תשובתו של דקארט היא כי כל אחת מהפעולות הנ"ל ניתן להטיל בספק, הן חיצוניות או תלויות בחושים. החשיבה לעומת זאת אינה ניתנת להעמדה בספק, כי עצם הטלת הספק היא תהליך מחשבתי. דקארט חושב שהמעבר הוא אינטואטיבי ולא דדוקטיבי. תפישת קיומי מתאפשרת הודות למחשבה, והמחשבה מאשרת לי את קיומי. אין כאן נימוק שלם וממצא אך הוא נשען על הרעיון שעצם זה שיש מושג/מחשבה – סימן שיש משהו שחושב אותה. (שפינוזה ינסה להפריך רעיון זה בהמשך). עבור דקארט כל מחשבה היא תפיסה של מושג, ומושג יכול להיות גם דימוי, כלומר מחשבה בהגדרתה הרחבה ביותר. יש לנו קיום תלוי מחשבה. אם אני לא חושב, אני לא בהכרח קיים. אני חושב- אני בהכרח קיים. הקיום של האני הוא קיום רגעי, הקיום הרציונלי תלוי באל. לא מדובר בקיום הפיסיקלי אלא בקיום הנשמה. האם יש הבחנה מושגית בין ה"אני" ובין "המחשבה של האני"? לא. מה נותן לי הקוגיטו? הקוגיטו היא נקודה ארכימדית, היא מניחה הנחת יסוד- הקישור בין חשיבה וקיום. זו הנחה אקסיומטית (לא במובן הגיאומטרי) במובן של הנחת יסוד, קריטריון לידיעה ודאית. בהגיון הראשון הייתי במצב של ספק. עכשיו עם הקוגיטו ישנו כלי, קריטריון שבעזרתו ניתן לאבחן אמונות/ מושגים בצורה פנים הכרתית לגבי האם הם ברורים ומובחנים. אם יש מחשבה שמבחינת האיכות משולה לקוגיטו – אני יכול לאמץ גם אותה. דבר נוסף שאקבל כתוצאה מהקוגיטו – לאור יכולת ההבחנה הברורה ביני ובין גופי משמע שהאני נפרד מגופי. זה יעזור לנו בהבנת תפישת העולם כפי שדקארט ראה אותו: גוף, נפש, אל. אלמלא הקוגיטו לא היינו יכולים להבין את קיום הנפש בנפרד מהגוף. בהמשך הפרק דן דקארט באפיון הרחב של האני החושב, ובמשל השעווה. במשל זה דקארט מנסה לברר מהו המושג שלנו לגוף. המשל מתאר שעווה שמקרבים אותה לאש והיא מאבדת מצבעה, צורתה, אך עדיין נתפסת בעיננו כשעווה וכאותה שעווה. מכך הוא מסיק שתפישתנו קשורה לחשיבה (והבנת תהליכים) ולא רק ע"י תרגום שלנו לחושים. בסוף תתקבל תמונה כזו:

 

כלומר,

הפרדה ואי תלות

 בין הגוף ובין האני.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים

פילוסופיה של העת החדשה: דקארט

דקארט רואה במתימטיקה את האמת המוחלטת היחידה. שאיפתו היא לקחת את דרך ההתמודדות עם בעיות מתמטיות, ע"י פירוק הבעיה לבעיות קטנות, וליישמה על בעיות כלליות במדע. זוהי תפיסה מכנית ונגישה יותר כי יש בה מרכיב אוטומטי. דקארט חיפש תורה אודות העולם שהיא מכנית לחלוטין. זוהי התעסקותו של דקארט בספרו שלא פורסם: "כללים להדרכת השכל".

בהסתכלות על המאמר אודות המתודה אנו גזרנו את ארבעת הכללים המגלמים את יחסו של דקארט להימנעות מספק והעולם המכניסטי.

הגיונותעל הפילוסופיה הראשונה – הספר הוא הספר המטא-פיסי, המציג את הפילוסופיה הראשונית, של דקארט. יש לספר מבנה מסוים: שישה פרקים המחולקים –

(1)     עיסוק בספק ובשלבי הספק (יישום הרעיון המתודי של ספרו על המתודה).

(2)     קוגיטו – "אני חושב משמע אני קיים"

(3)     עיסוק בהוכחת קיומו של האל.

(4)     עיסוק בטעות ובאמת.

(5)     הוכחה נוספת לקיומו של האל.

(6)     עיסוק בהבחנה בין גוף לנפש.

בכללים להדרכת השכל, דקארט מדבר אודות מושג 'הטבע הפשוט' – שהו מושג של ההכרה. הטבע הפשוט מורכב מנפש: ספק, ידיעה, רצון. גוף: צורה, התפשטות ותנועה. משותף: קיום, אחדות, משך.

דקארט חושב כי ישנם כמה יסודות שבהם אנו יכולים לתפוס: מהו גוף? מהי נשמה? כל מעבר מפרק לפרק בהגיונות מוצדק במונחים של 'טבע פשוט'.

הסדר שדקארט מכניס הוא סדר של ההכרה ולא של הדברים בעולם. נקודת המוצא שלו היא בספק ומשם לקיומו של האני ולאחר מכן קיומו של האל. לא ברור מדוע האל במקום שלישי של סדר הדברים הנ"ל, ומכך אנו מסיקים כי הסדר שבספר הוא סדר של ההכרה ולא של הדברים שבעולם (בעיני המאמין).

ניתן לראות מתח מסוים בין הדת והתפיסה הרואה בהכרה העצמית את נקודת המוצא. ניתן תפקיד אונטולוגי לסדר של ההכרה. ובבחירת הסדר הזה יש עירור מסוים על התפיסה הדתית ועל הוכחת האל של דקארט. דקארט נותן פה מטא פיסיקה שמתאימה למדע החדש ובמקביל מתאימה לקיומו של האל. יש בספר זה לוגיקה שאינה אריסטוטלית באופן מובהק ויש לה מקום לאל בורא עולם (אריסטו טוען כי לא ניתן לעלות על הדעת בריאה של העולם – "מה היה לפני?"). אין סתירה בין הבריאה של העולם ובין קיומו של אל תבוני, שאת תבונתו אנו מבינים בהתפשטות שהיא הגיאומטריה והמתימטיקה. מה שדקארט חושב שהוא מצליח לעשות הוא ליישב את הפער בין הדת ובין המדע החדש.

הוכחת קיומו של האל קשורה לקיומו של מושג בהכרה של השלמות. השלמות הזאת היא תנאי לביצוע כל תהליך של ספקנות. הספקנות תלויה בכל שיהיה לנו מושג כלשהו של טעות. נקודת המוצא של המהלך הספקני היא תפיסה עצמית של העולם כלא שלם, ולא מלא. וזוהי מעין קדם הנחה להגיונות. בסדר הדברים האל הוא ראשוני, אך הוא אינו ראשוני בסדר הפרקים ותפיסת ההכרה. יש כפיפות של סדר הדברים לסדר ההכרה ובכך ניתנת לאדם מעין עמדת מרכזיות ברורה.

אנו מכירים טיעונים ספקניים מהעת העתיקה, והם הלכו בשני כיוונים:

(1)     ממשיכי דרכו של אפלטון טענו כי אני יודע שאני לא יודע, והדיאלוגים של אפלטון מראים שאין אנו יכולים לדעת שאנו יודעים.

(2)     "אני לא יודע שאני לא יודע שאני לא יודע" – חוסר שיפוט מוחלט מופיע אצל סקסטוס אפריקנוס.

הכיוון של דקארט הוא שונה. הוא אינו בכיוון האקדמאי אלא בכיוון של הימנעות משיפוט ואז הכנסת החידוש: מה בכל זאת ניתן לדעת. הספק של דקארט הוא הימנעות משיפוט בהקשרים מסוימים. הספקנות בעת העתיקה נתפסה גם כאורך חיים. תפיסה המביאה אותך לסוג של שלווה. העמדת הימנעות משיפוט כמטרה כשלעצמה איננה המטרה של דקארט, הספק של דקארט הוא ספק מתודי, שנועד לקדם אותנו.

חזרתה של הספקנות במאה ה-16 היא בשני הקשרים מרכזיים: סוג של צמיחת עמדה חילונית. וכיוון שני הקשור לשאלות דתיות. זוהי ספקנות הטוענת: "אני לא יכול לדעת באמת מה היא המשמעות של כתבי הקודש ולכן נותר לי לקבל את הפרשנות המקובלת של כתבי הקודש", כלומר של הכנסייה הקתולית. זהו ניסיון לתמוך בפרשנות קתולית על פני פרשנות פרוטסטנטית.

דקארט עונה מצד אחד לספקנות החילונית, אבל הנחתו כי כל אחד יכול להגיע לקיומו של האל ואין צורך בתיווך למעשה משרתת את הטיעון הפרוטסטנטי.

המהלך הספקני הוא מהלך של טיעונים ונימוקים. דקארט לא מערער על התבונה המושתת בנו כבני אדם. יש בנו את היכולת השכלית הלא מעורערת, מכיוון שזהו התנאי למהלך הספקני ככלל. החושים מוטלים בספק – זהו טיעון רציונאליסטי. דקארט כמובן לא בודק כל דעה ודעה אלא עובד בשיטה של קבוצות. וקבוצות אלו מלמדות אותנו איך דקארט מחלק את התפיסות שלנו אודות האמונה: חושים, אמיתות מתמטיות – חטיבות של אמונות.

שלבי הספק:

(1)     העירור על נתוני החושים.

(2)     טיעון החלום – כיצד אני יודע האם אני חולם או לא חולם – מהיכרותי עם חלומות עלי להיזהר בקביעת מסקנות.

(3)     השד המתעתע – האל הרע. זהו טיעון יותר גלובלי שמעלה חשד ליד מכווינה ביצרית החלום.

במובלע נוצרת היררכיה של מערכת האמונות שלי. יש צורך בנימוק חזק יותר עבור אמיתות המתימטיקה מאשר נתוני החושים. בכל שלב יש ספק בקבוצה שלמה של אמונות. 

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים