שפינוזה: מאמר על תיקון השכל

שפינוזה: מאמר על תיקון השכל                                      

שפינוזה הוא הפילוסוף היחיד בתחילת העת החדשה המציע שיטה פילוסופית (שיטה פילוסופית מתיימרת לענות על כל השאלות הפילוסופיות הגדולות באמצעות מספר מצומצם של הנחות) שלמה שלא מבוססת על אל טרנסנדנטי. שיטה פילוסופית לרוב מאפיינת את הפילוסופים הרציונאליסטים. במובן זה של תפיסת האל, שיטתו של שפינוזה היא לא דתית. אין זה אומר שמדובר בשיטה חילונית במובן של המושג כיום, כלומר שלילת קיומו של האל. מה ששפינוזה מתאר (לאחר שהוא מוכיח את קיום האל) הוא אל אחר.

שפינוזה נולד ב-1632 ומת ב-1677. (ירמיהו יובל בספרו 'שפינוזה וכופרים אחרים' – לתיאור ביוגרפי מיוחד של חייו) הוא נולד באמסטרדם למשפחת אנוסים שחזרו ליהדות. אביו היה סוחר. אביו נפטר ב-1654 ושפינוזה עובר לנהל את העסק של אביו. שנתיים לאחר מכן הוא מוחרם ע"י הקהילה היהודית. יש הגורסים שהסיבה היא אמונותיו, ויש הגורסים שזה בגלל שהוא הפסיק לקיים מצוות. הוא התעניין בשלב מוקדם בפילוסופיה. הוא מתפרנס מליטוש עדשות ומ-1663 הוא מתגורר בהאג. בשנה זאת הוא מפרסם את 'עקרונות הפילוסופיה של דקארט'. 1670 הוא מפרסם בעילום שם את 'מאמר תיאולוגי מדיני' ועוסק בין היתר בפרשנות ביקורתית למקרא, והוא מניח את היסודות לחילון של היהדות. מהר מאוד מתברר כי הוא הכותב של הספר. בעיזבון שלו, לאחר מותו, נמצאו שני ספרים חשובים: 'אתיקה' /'תורת המידות' – שפורסם רק לאחר מותו. וספר שני שהוא 'המאמר על תיקון השכל' – שכנראה נכתב בתחילת שנות השישים, לפני שכתב את האתיקה. 1851 מתגלה ומתפרסם ספר נוסף – 'מאמר על אלוהים האדם ואושרו'.

המוניזם – על פי שפינוזה יש עצם אחד, לעומת דקארט שרואה ריבוי של עצמים (ואצל דקארט הייתה בעייתיות במושג העצם). העצם הזה מתואר, ע"י שפינוזה, כאלוהים או הטבע. זהו הרעיון של שפינוזה. האלוהות והיקום כולו הוא אחד. הרעיון הוא לחשוב על העולם והיקום כולו כאלוהות. לא מדובר בטבע במובן הצר, אלא הכוונה היא לכל דבר שניתן לחשוב עליו, כולל המחשבות עצמן. לאל יש אינסוף תארים, מתוכם ידועים לנו שתיים : ההתפשטות והמחשבה. שני תארים שדרכם אפשר לחשוב על הישות כולה.

שפינוזה דוחה את המושג הקרטזיאני של רצון. גם את האל לא ניתן לתאר במונחים של רצון – זוהי האנשה של מושג האל, והוא מתנגד לכך לחלוטין. אך גם לגבי האדם, שפינוזה לא רואה מקום למושג של רצון כפי שדקארט רואה זאת.

כל המהלך של האתיקה כתוב בצורה גיאומטרית – הנחות יסוד, אקסיומות וכו'. דבר זה מקשה מאוד על הקריאה –לעומת דקארט 'הזורם'.

המאמר על תיקון השכל – אנו מתחילים במאמר על תיקון השכל (ולא באתיקה) כי אנו רוצים לבדוק מדוע ששפינוזה מתחיל את האתיקה הוא אינו מדבר על הנחות יסוד ופונה ישירות להוכיח את קיום האל. בדיונו בתיקון השכל אנו נראה מדוע שפינוזה חושב כי לא נכון להתחיל עם המתודה.

(הסעיף הראשון) – יש לנו דמיון מסוים שלדקארט בתיאור של גוף ראשון. אך החיפוש הוא שונה. דקארט מדבר על ידיעה כאשר הוא מדבר על מתודה. היא המוטיבציה העיקרית שלנו. שפינוזה מדבר על דבר אחר- השגת אושר מסוים. הוא מדבר על דברים המסיטים אותנו בדרכינו בחיים. שפינוזה מחפש משהו שיגרום לו לאושר. למרות הצגת הדברים הגיאומטרית, החיפוש הוא מאוד רגשי (למרות שיש קשר למדע). אצל שפינוזה יש התייחסות למצב רוח, היפעלויות. זהו חלק מרכזי אצל שפינוזה גם באתיקה. רעיונו של שפינוזה הוא כי בדרך מסוימת ניתן לשלוט באותן היפעלויות.

הכרת הדברים כפי שהם תוביל אותנו לאותו אושר. אפשרות להיות מאושר מחייבת רביזיה בחיינו – "סדר חיים חדש". שפינוזה מחפש סוג של גאולה אישית, וניתן לראות את חלק מהמונחים ('לידה מחדש' לדוגמה) כבעלי מטען דתי, מונחים הלקוחים מהעולם הדתי. במובן זה שפינוזה אפילו יותר דתי מדקארט! יש אצל שפינוזה מוטיב שיותר דומה לפסקל ההוגה הדתי. תפיסה באמצעות התובנה, את העולם ואת מקומי בו, תוביל אותנו אל היכולת לתפוס את אושר ולממש את עצמנו. הדרך היא רק ע"י האושר. יש לציין את הדמיון לאסכולה היוונית, מלבד ההבדל המהותי ששפינוזה לא מדבר על מסע אישי של כל אדם.

בסעיף 10 – אהבה לדבר אינסופי ונצחי. כלומר, אנו נגיע אל היעד שלנו אם נוכל לממש את האהבה הזאת, אהבת אלוהים השכלית. הרעיון הוא לקבל את העולם כולו באהבה, ואז למצוא את מיקומנו בו. אהבת הנצחי היא לא מעשה פרטי בלבד, אלא קשורה גם לרמות קולקטיביות. בסופו של דבר, על מנת שיהיה ניתן להגשים את זה, על כל החברה ליישם את הפילוסופיה הזאת. שפינוזה רואה את החברה הדמוקרטית ככזאת המסוגלת לממש את התפיסה הזאת (לא מדובר במדיטציות נוסח ההגיונות של דקארט).

למה צריך לתקן את השכל? למה דרושה המתודה? המתודה דרושה לעזור לכוון את המדעים כדי שנגיע לידע השלם, לשלמות האנושית. כלומר, התהליך עצמו מחובר למטרות. מה שנובע מכך הוא ששפינוזה מציב יעד בסעיף הראשון, ומימוש היעד מחייב תיקון שכל, קבלת המתודה. לא חושבים על המתודה באופן בלתי תלוי ביעד שאליו המתודה מכוונת. אצל דקארט ההכרה וכלי ההכרה קודמים לדבר שאליו אנו שואפים. שואלים קודם על אפשרויות ההכרה ורק לאחר מכן דנים אודות העולם הקיים. אצל שפינוזה יעד ההכרה מאפשרת לנו לחשוב על מתודה (במובן הזה יש פה חזרה לפילוסופיה פרה-דקארט).

שפינוזה שואל איך אנו יודעים כי מתודה היא טובה? אם היא מובילה אותנו לאמת. כלומר, המתודה מניחה את קיומה של האמת הזאת. ישנה מעגליות בניסיון לחלץ מתודה. קיימות שתי אפשרויות: (1) כל פעם שנפתח מתודה נאלץ להניח מתודה קודמת שבאמצעותה נבדוק האם המתודה החדשה היא תקינה (תהליך שיכול להמשיך עד אינסוף). אין מתודה ראשונית, בלי אפשרות הערכה שלה. (2) כל מתודה מניחה את האמת, מניחה כבר את הדבר. ולמעשה המתודה היא רפלקסיה של הכרתנו את הדבר. אם זה כך, המתודה היא תמיד משנית להכרה, ומשנית לדבר אותו מכירים. ולכן הדיון מתחיל בדבר עצמו.

יש לשפינוזה תפיסה אודות הדרך הנכונה להכרת הדבר, הכרת של קשרים הכרחיים, דרך הגדרות הדברים, והיא הדרך שהוא מאמץ באתיקה. במסגרת הדיון המתודה מוצגים לנו אופני התפיסה: (1) תפיסה מתוך שמועה: שנולדתי ביום מסוים, לדוגמה. (2) תפיסה עמומה, שחלק ממנה אני עדיין לומד מאחרים – אני יודע שמים מכבים את האש אבל אני לא יודע למה. (3) הסקה של מהות של דבר אחד מדבר אחר. לדוגמה הכרת מתימטיקה דרך מתכון מסוים ללא הכרת הסיבה למה המתכון הוא כך. (4) תפיסה דרך המהות או דרך סיבה טובה. דרך האל (כפי ששפינוזה תופס אותו. זוהי הסיבה התבונית מדוע הדבר הוא כך ולא אחרת. תיקון השכל נעשה באמצעות הדרגה הרביעית, מכיוון שכך הם הדברים.