דקארט - הוכחת קיומו של האל

תשתית מושגית לקראת הוכחת האל:

·         הכנה ליציאה מהסוליפסיזם: יציאה מהאני הבודד הסובייקטיבי בעולם לקראת התוקף למה שקורה בעולם.

·         התשובה צריכה להינתן מתוך האני החוצה.

·         הקריטריון לאמת: האמת הוא מה שנתפס באופן בהיר ומובחן.           

·         מושג האידאה: הדבר כפי שנתפס במחשבה.

·         שאלת האמת: האם האובייקטים שבמחשבה קיימים? האם האידאות קיימות? האם ההנחות שלנו נושאות מטען אידיאי/קונספטואלי?

·         מהי האדקוואטיות (התוקף) לגבי היחס בין המחשבה הרציונאלית לבין העולם.

·         דקארט טוען שיש אדקוואטיות מוחלטת בין האידאה לבין העולם.

·         3 סוגי אידיאות:

-          אידאות טבועות מלידה: אין שום דבר קדום. האידאות נבראות כולן.

-          אידיאות שמקורן מן החוץ: האם יתכן שיש כזה דבר => אם יש בי אידאה שאני עצמי לא סיבתה של אידאה זו – היא חייבת להגיע אלי איכשהו – היא מגיעה אלי מן החוץ.

-         אידאות ממוצאות (שמקורן מהמחשבה)

·         אידאה/ממשות אובייקטיבית מול אידאה/ממשות פורמאלית: אידאה אובייקטיבית היא כל התוכן של התודעה האנושית (דברים שהם נכונים ולא נכונים). האידאה הפורמאלית מתארת אידאות שקיימות בעולם בחוץ (העובדה שאני חושב יש לה משמעות פורמאלית, אבל לתוכן המחשבה יש משמעות אובייקטיבית).

·         האידאות מן החוץ מוכחת בדרך הבאה: אם יש בתוכי אידאה שאינה

·         ההירכיה של האידאות (באני החושב): יש הבדל בשלמות בתוך האידאות.

-         עצם אין סופי => עצם סופי חושב => תארים ואופנים => המקרה.

·         סיבתיות מטאפיזית: המקור של כל תופעה חייבת להיות בעלת דרגת ממשות גבוהה יותר מהתולדה. המקור יותר ממשי מהתוצאה.

הוכחת האל

·         ההוכחה הראשונה לקיום האל (ההוכחה על דרך התוצאות, ולא דרך הסיבות): האם יש אידאה בעצמי שאינה נובעת מתוך העצמי? בקוגיטו יש אידאה של אין-סוף. אני מוצא בי את אידאת האין סוף (וגם יש לה דרגת ממשות מאוד גבוהה) => לא יתכן שאני, שאני עצם סופי, הוא המקור לאידאה האין-סופית. הסופי לא יכול ליצור את האין-סוף. => לפיכך, חייב להיות אידאה חיצונית שהיא היא המקור של האין-סופי שבקוגיטו. => האל חייב להיות קיים ברובד אונטולוגי נפרד לכל מה שידענו עד עתה. הטיעון הזה הוא מובהק יותר וגבוהה יותר מטיעון הקוגיטו בהגיון השני (באופן פרדוקסאלי מעט).

·         ההוכחה השנייה לקיום האל: האין-סופי קדם לסופי (לקוגיטו). האין-סופי הוא אינו שלילה של הסופי. לפי => האל נמצא בי, לפני המושג של עצמי. היש האין-סופי מושלם ממני, קדם ליש הסופי שהוא ה"אני". => במובן ההכרתי ה"אני" קודם לאל, במובן השלמות, האל קודם ל"אני". לא רק הקוגיטו היה שם תמיד ולא ניתן היה לטיל בו ספק, אלא גם האין-סוף היה שם תמיד ולא ניתן להטיל בו ספק. אפשר להגיע למחשבה של האל רק ברגעים מדיטטיביים נדירים וכו'.

·         מושג הסֶדֵר: מושג זה מגדיר את מה שקודם ומה שמאוחר, את מה שמותנה במה: כאן טוען דקארט באמצעות מושג זה שהאין-סוף קודם לסופי. ממתן ישות אקסיסטנציאלית לאין-סופי נובע האל.

·         האל הופך את אוסף הרגעים לאחד.

·         הטוב הוא מהותי לאל - אנו מקבלים גם את טובו, כלומר דוחים את האפשרשות של אל מטעה. אם האל הוא טוב, טיעון השד המטעה אינו מתקיים ולכן - חוקי הגיאומטריה הם תקפים, אדקווטיים, הם מתארים את העולם כפי שהוא באמת.

·         קיומו של אלוהים מהווה את האדקוואטיות של האידאות.

·         האלוהים של דקארט הוא בעל תכלית ותפקיד תיאורטי.

·         פסקל (יריב של דקארט) האמין באל וטען טיעון רציונאלי לאמונה באלוהים, האלוהים שלו הוא לא כמו האלוהים של דקארט.

·         האל, העצם האינסופי שנמצא בי מבחוץ, הוא מימד אונטולוגי נוסף שמוסיף דקארט.

·         השלמת המהלך: אני יודע שאני קיים => אני יודע שאני יש חושב => אני יודע מהי מחשבה => אני יודע מהי לא מחשבה (ההתפשטות) => אני יודע שההתפשטות היא התיאור האמיתי של העולם הפיזיקלי.

·         האידאה הברורה והמובחנת: רעיון הברירות והמובחנות. בנוסף לאמת, גילינו גם את הקריטריון לאמת. אם עשינו את המאמץ האסקפטי והגענו לאינטואיציה של ה"אני" (כמו בסוף ההגיון הראשון והשני), יש לנו גם את היכולת להשוות בין כל דבר בעולם ל"אני": האם גם דברים אלו עומדים במבחן הברירות והמובחנות.

·         האידאות בתוך הקוגיטו (בזה אי אפשר להטיל ספק). עד היום האמנתי גם בזה שיש דברים מחוצה לי אשר מהן נובעות האידאות. חשבתי שיש מקור חיצוני לאידאות. וזו "הייתה טעותי" כותב דקארט.

·         כיצד לצאת מהסוליפסיזם (מהבדידות של האני), מכך שכל מה שאמת הוא רק מה שמיוחס אל ה"אני", כל השאר לא, אין שום כלל אוניברסאלי עדיין.? חייבים לבטל את "האל הרע" שהוא שהורס את כל תשתית התבונה עתה => כדי לעשות את זה חייבים להוכיח את האל. לתת תוקף כללי ואובייקטיבי לאידאות.

·         שאלת האל, היא כשלעצמה, אידאה שלא ניתן לחשוב אותה כאידאה שנכללת בתוך ה"אני".

·         3 קטגוריות לאידאות: אידאות שטבועות מלידה, אידיאות באות מבחוץ, אידאות שהומצאו.

·         האידאות שבאות מבחוץ => האם הם באמת מבחוץ? (האם האידאה של השולחן הגיע מבחוץ ולא מבפנים?) איך אפשר להגיע מאידאות שהם רק ביחס אלי, לאידאות שבאות מן החוץ?

·         הגדרות קארטזיניות: ממשות אובייקטיבית: ממשות של השכל, ביום היינו קוראים לזה סוייבקטיבי. ממשות פורמלית, חיצונית, היא ממשות מחוץ ל"אני".

·         ההבחנות בתוך המושאים כפי שנוכחים באגו: לכאורה, כל המושאים הם מושאים של האגו. וכך, כל המושאים הם שווים. אולם, ניתן להבחין בתוך המושאים בכך שהאופן שבו מופיעים דברים הם שונים: האינטואיציה של האגו (לדוג') היא שונה מהאינטואיציה של ספר (לדוג'). דקארט מבצע הבחנה בעוצמה האינטואיטיבית של הדברים כפי שהם נוכחים באגו. העצם החושב הוא יותר עוצמתי, יותר שלם, מהעצם המתפשט (המוחשי, שהם אופנים או תארים של מחשבה). האל (האין-סופי) הוא בדרגה הגבוהה ביותר של הממשות.

·         האור הטבעי: האל אינו אובייקט, הוא הפסגה של המחשבה המדיטטיבית. האור הטבעי הוא הקצה של כל הסיבות.

·         ההגיון הרביעי: האל אינו מטעה אותי לגבי אמיתות בהירות ומובחנות. הטעות מקורה בפער בין השכל לרצון. או ליתר דיוק בהחלת הרצון גם על העדר הידיעה.