קאנט: לוגיקה טרנסצנדנטלית ולוגיקה פורמלית

קאנט: לוגיקה טרנסצנדנטלית ולוגיקה פורמלית

קאנט מבחין בין שתי לוגיקות:

·         לוגיקה פורמלית – מהי חשיבה בכלל. זוהי לוגיקה של חוקי מחשבה בכלל, בלי שאובייקט מסוים חושב אותה.  מתחלקת לשני סוגים:

1.       טהורה – למשל הקטגוריות של אריסטו

2.       שימושים – ביטויי הלוגיקה בחיים האנושיים, למשל בנאום רטורי. קאנט מתנגד לפסיכולוגיזם (כיצד מתארגנים החוקים המחשבתיים, כיצד הם משפיעים על ההתנהגות האנושית)

·         לוגיקה טרנסצינדנטלית (=לוגיקה של אובייקטים) – לוגיקה שקאנט יוצר שדנה במה זה לחשוב מושא. זוהי לוגיקה שחושבת תוכן מסוים, את התוכן של ההתנסות. היא יכולה להגיד לנו מהם אותם תנאים הכרחיים לחשיבה של אובייקט. לוגיקה כזאת, לוקחת בחשבון את החושניות. הלוגיקה טרנצנדלית  היא הלוגיקה שמאפשרת ידיעה של חושניות.

נשים לב לביטוי של המהפכה הקופרניקאית – האידיאל הפילוסופי עד כה טען כי חוקי המחשבה הנם חוקי הממשות.

על פי קאנט, ללא שפה אין מחשבה. לכן, קאנט אומר שאם הוא יכיר את כל צורות השיפוט, הוא ידע איך שכל עובד. ובגלל שהלוגיקה הפורמלית הקלאסית עסקה באיסוף והגדרת כל צורות השיפוט האפשריות, קאנט מוצא לנכון לגזור את הלוגיקה הטראנסנדנטלית מן הלוגיקה הפורמלית. זו הסיבה שבסופו קאנט דבר מזהה בין שני סוגי הלוגיקות ע"י מושג השיפוט.

הכרתנו מורכבת משני גזעים:

1.       חושני – פאסיבי

2.       שכלי – ספונטאני

גזעים אלה מקבילים, כלומר הם הטרוגניים וזרים זה לזה. הטענה: לחושניות עצמה, למרות שהיא פאסיבית, גם לה יש מדע, אותה נכנה אסתטיקה טרנסנדנטלית, זאת ההסתכלות.

החלל והזמן – אינם מושגים אלא צורות הסתכלות. [האמפיריציסטיים לא הצליחו להסביר כיצד מושגי החלל והזמן ניתנים, אם אין ידע קודם.] תהליך ההתנסות מחייב מסגרת, המסגרת הנו החלל והזמן.

[מתוך "מקדמות", ס. יזהר – ישנו רגע שלא ברור מקור ההתרחשות, ובכל זאת ההתרחשות ממלאת אותך. האופן שבו ההתמלאות המתוארת, בדיוק במקום מסוים ובזמן מסוים מקבילה לצורת ההסתכלות של קאנט. למרות הפאסיביות המתוארת, מתאפשרת קליטות/פתיחות לחושניות פנימית הבאה מן החוץ.]

           

ללא הנחת החושניות, לא נוכל את כל הידע אשר אנו חווים דרך הניסיון. קאנט לא מתייחס לחלל ולזמן כאידיאות  מולדות אשר מתממשות בעקבות טריגר כלשהו. על מנת שההכרה האנושית תהיה מופעלת מבחוץ עלינו להניח כי קיים "מפעיל" – החלל והזמן.

באותה תקופה, הגישות המרכזיות לחלל:

1.       ניוטון – החלל כמיכל, אשר בתוכו מתקיים אובייקטים. הבעיה של קאנט - החלל אינו מוחלט ולא אינסופי.

2.       לייבניץ – החלל הנו יחס. הבעיה של קאנט – במקרה זה המושאים קודמים לחלל, הרי רק על פיהם היחס ביניהם נגדיר את החלל. קאנט רוצה לומר כי החלל והזמן קודמים למושאים.

דימוי המשקפיים – כולנו מרכיבים את אותו סוג של פריזמה דרכה אנו מסוגלים לחוות התנסות חושנית.

יחסי החלל והזמן – ישנו וויכוח. יש הגורסים כי החוש הפנימי, קרי הזמניות, הנו תנאי מספיק ובכך הזמן בעצם קודם לחלל.

לסיכום, האסתטיקה הטרנסנדנטלית מבססת את החלק הראשון של הביקורת וטוענת כי: לחושניות יש מדע ומרכיביה הם החלל והזמן.

·          

·         ההסתכלות: הסקה שאינה דרך הניסיון (אפריורי).

·         החלל והזמן (קאנט עוסק בעיקר בשני מרחבים אלו, לא כמו היום שיש התייחסות למרחבים רבים):

-          המספר הוא פרי ההולדה של הזמן: הבנייה האלגברית, הספירה נעשית על ידי הזמן.

-          הצורה הגיאומטרית היא פרי ההולדה של החלל.

-          החלל והזמן הם צורות הסתכלות סינטיות-אפריוריות.

·         כיצד הסינטתי יכול לפעול על האפריורי: צריך משהו שבמהותו מחבר. במשולש חיברנו את המקביל, במספר. המתמטיקה תשמש לקאנט כמודל.

האסתטיקה הטרנצנטלית

·         יותר רזה מהלוגיקה הטרנצנטלית.

·         מזכיר לנו את הויכוח בין לייבניץ לניוטון באמצעות קלארק.

בין קאנט ואריסטו

·         בין קאנט לאריסטו: יש הסכמה על עיקרים מסוימים, יש מחלוקות, אבל ניתן לומר שקאנט בונה תורתו על יסודות אריסטוטלים רבים (לדוג' הצורך בקטגוריות)

·         משפט הסתירה של קאנט (מול אריסטו) => הסתירה העצמה היא חלק מצורת ההסתכלות של הזמן. החלל והזמן אינם נמצאים בדברים לכשעצמם אלא בהסתכלות שלנו => מכאן שחוק הסתירה אינו קיים לכשעצמו, אלא בתוך צורת ההסתכלות. הזמן, הוא זה שיוצר את חוק הסתירה. על פי אריסטו (על הפרשנות), למשפט יש תוקף כללי אובייקטיבי. קאנט: הצורה שבהסתכלות שבי אינה מאפשרת ששני דברים הפוכים יקרו בו זמנית.

·         מאפיין מרכזי: הנדבך המחובר למציאות, הנדבך המחובר לשכל => המעבר בניהם הוא אינו אפלטוני, אלא במובנים רבים יותר אריסטוטלי. הסכמטיזם (נגיע בעתיד) כמקשר בין ההסתכלות לחושים. (שלמה מימון, אחד ממבקריו הראשון של קאנט יבקר נקודה זו).

מעמד צורות ההסתכלות הוא אידיאלי:

·         המתח בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי בתפיסת ההכרה: למרות האופי הסובייקטיבי (תלוי בנק' מבט של מישהו) בצורות ההסתכלות של החלל והזמן, האופן שבו אנו תופסים הוא זהה לכל בני האדם: להתנסות יש מעמד "אידיאלי" (לא אובייקטיבי באופן מוחלט).

·         התמודדות עם יום שאצלו הכל סובייקטיבי לחלוטין.

·         החלל והזמן אינם אובייקטיבים כי קאנט לא טוען שאנחנו מצויים בתוכם, הוא טוען שהם קיימים כי הם תלויים בקיומינו האנושיים.

·         החלל והזמן לא סובייקטיבים כי הם אותו הדבר אצל כל בני האדם.

·         "החלל אינו מייצג שום תכונה של דברים אחדים שהם כשלעצמם": קאנט אינו ניוטון שטוען שיש חלל וזמן באופן בלתי תלוי בבני האדם. חלל וזמן אינם ממשיים. הם אידיאליים (מוגבל ליצורים אנושיים ולפי כך בעל תוקף כללי).

·         והוא אינו לייבניץ: שטוען שהזמן והחלל הם קונטינגנטיים (ביחס למושאים).

·         החלל והזמן אינם תאורים של העולם בפני עצמו. אלא צורות הסתכלות של ההתנסות האנושית. האופן היחידי שבו אנחנו מסוגלים לדעת חייב להיות מתווך ע"י הצורות הטהורות של חלל וזמן. חלל וזמן אינם ממשיים אבל יש כללים אובייקטיביים לסובייקטיבי: יש תוקף כללי לחלל ולזמן כצורות הסתכלות טהורות.
פילוסופיה של העת החדשה