הפילוסופיה של דיויד יום

הבחנו את הפילוסופיה של יום, פרשנות שלילית – הפילוסופיה של יום מראה לנו את המגבלות של ההצדקה של מערכת האמונות שלנו על העולם מתוך נקודת מבט אימפרציסט (הבנת היחס הסיבתי). יום נתפס כספקן לגבי האפשרות לתת הצדקה או נימוק טוב למה אנו מאמינים במה שאנו מאמינים. פרשנות חיובית – יום כנותן לנו תורה על האדם, אנתרופולוגיה פילוסופית (פרויד, סארטר, מרקס).

סקרנו את תפיסת היחסים שלו, תפקיד המרכזי של הדמיון ביצירת מערכת האמונות. עברנו אל תפיסתו האימפרציסט: יסודות ההכרה האנושית מורכבת משני אלמנטים: מבנה של רשמים ומושגים, ומבנה על: קישורים ויחסים בין המושגים.

על פי יום לכל מושג פשוט קודם רושם פשוט, או באופן כללי: כל מה שאנו יודעים אודות העולם התקבל כרשמים (דרך החושים) ודרכו יצרנו מערכת מושגים, שממנה אנו בונים את מערכת האמנות שלנו אודות העולם. יש לשים לב לכך שהעיסוק הוא במושגים פשוטים. יום מאפיין את ההבחנה בין רשמים פשוטים למושגים פשוטים באופן הבא (הוא אינו יכול לאפיין את ההבחנה ע"י הבדל פנימי וחיצוני בין רושם למושג): הרושם הוא בדרגת בהירות חזקה יותר מאשר המושג. יום מציין כי ישנם מקרים כי הדבר אינו מסייע לנו להבחין בין השניים (חלום לדוגמה). מכיוון שלכל מושג קודם רושם, וששני הדברים תמיד הולכים יחד, מכאן מסיק יום כי הרושם הוא סיבת המושג.

היחסים הטבעיים הוא מקושר לחלק החיובי של יום,  נותן תורה לאופנים בהם נקשרים מושגים. האופן הפילוסופי הוא אופן של המשגה. יחס הסיבתיות הוא גם טבעי וגם פילוסופי. יום מעוניין לבחון את הסיבתיות כיחס פילוסופי, ולאפיין אותה גם כיחס טבעי. הייחוד של הסיבתיות הוא בכך שהוא היחס היחידי שמעביר אותנו מעבר לרשמים או מושגים נתונים, שאר היחסים הם של השוואה בין מקרים ספציפיים. כל ניסיון לעבור לדיון כללי יותר מחייב שימוש ביחס סיבתיות. זהו התפקיד המרכזי שיום מקנה ליחס הסיבתיות. רק כך אנו למדים על דברים שמעבר למה שניתן לנו באופן מיידי. קיומו של עולם חיצוני היא אמונה שחורגת מעבר לתפיסות שלי, אמונה זאת קשורה על פי יום לקשר הסיבתי. הקישור הסיבתי הוא המאפשר לנו להאמין בקיומו של עולם חיצוני. הקשר הסיבתי הוא היחידי המעביר אותנו מעבר לרשמים שלי.

המקור של יחס הסיבתיות? (עיקר הטקסט המתייחס הוא בחלק ג', כאשר העיקר הוא בפרק ו')

יום מתחיל בקביעה כי הסיבתיות היא יחס, לא איכות שקשורה למושגים שונים. אין לנו רושם של סיבה או תולדה.

פירוק מאפייני יחס הסיבתיות: (1) יחס הסיבתיות מקושר לסמיכות החלל ובזמן. (2) קדימות של הסיבה לתולדה. (3) הקשר ההכרחי. זוהי הנקודה החשובה ביותר לאפיין קשר כלשהו כקשר סיבתי.

איך הכרחיות קשורה לסיבתיות? הקשר הוא בעל שני אופנים: (א) לכל דבר יש בהכרח סיבה, (ב) מסיבה נובעת בהכרח התולדה. יום חושב כאמפירציסט: אם הוא מסוגל לדמיין מצב שבו דבר מתרחש ללא מה שנראה סיבתו, הוא אכן אינו סיבתו. כך הוא בוחן את קיומו של קשר סיבתי. אם מתאפשר בדמיון קיום מצב שונה, הוא אינו הכרחי. לפי יום, לא נראה לנו בלתי ניתן לתפיסה לחשוב כי דבר יקרה ללא סיבה מוקדמת, לכן ניתן לפסול את הטענה הראשונה כי לכל דבר יש בהכרח סיבה. יכולת הדמיון קובעת לנו את גבולות האפשרות.

בחינת הקשר ההכרחי – שוב, הכרחיות אינה רושם שיש לנו. ההכרחיות היא לא דבר שניתן לנו באופן מיידי עם התפיסות עצמן. יום טוען כי ניתן לתפוס את המושג של הסיבה ללא תפיסת מושג התולדה, אז אין הכרחיות באופן מייד. במילים אחרות, זה שיש קשר סיבתי בין שני דברים אינו דבר שאני תופס באופן מיידי, אלא דבר שאני מסיק.

יש רושם של סיבה, ויש מעבר מהרושם של הסיבה למושג של התולדה. יחס סיבתיות נתפס כעת כיחס המבוסס על היקש, הסקה. יש לנו רושם של הסיבה, ומכאן אני מסיק לגבי התולדה. בהסקה צריך להיות מן ההכרחיות. למשל, רושם של אש עובר למושג של חום, וההקשה היא המכניסה אלמנט של הכרחיות. באופן ראשוני אנו רואים כי לא מדובר בהיקש לוגי (רושם של A סיבה של B). יום יטען כי אנו צריכים כי הקשר יתרחש מספר מסוים של פעמים בכדי שנטען כי ישנו קשר הכרחי:

כל ה- A שנצפה עד עתה לוו ב-B (חיבור תמידי).

 A נצפה כעת                                                     

                                                    B יתרחש

ההסקה היחידה שקשורה כאן לסיבתיות, היא הראייה של המקרה מספר פעמים, כאשר הוא מלווה ע"י אירוע אחר. אנו חייבים להכניס אלמנט של עקביות ואחידות בטבע, בכדי שהטיעון יהיה נכון: זהו עיקרון ההתמדה של הטבע (עמ' 126). מקרים שלא היה לנו מהם ניסיון חייבים להיות דומים למקרים אחרים שמהם היה לנו ניסיון. אנו חייבים להניח כי הדברים מתנהגים אותו דבר.

יום שואל מה מצדיק את עיקרון ההתמדה של הטבע? אפשרות ראשונה היא כי מדובר בעיקרון לוגי הכרחי. אך אין הכרח שכזה. אנו משתמשים בהסקה של קשר הכרחי כדי לקיים את עיקרון ההתמדה של הטבע, ועיקרון ההתמדה של הטבע מחייב את הקשר ההכרחי (קשר מעגלי).

בסופו של דבר יום אומר לנו שאין לנו שום הצדקה מלאה לקיום של הכרחיות בקשר הסיבתי, אבל, יש הצדקה חלקית שמבוססת על הסתברות וסטטיסטיקה (לוגיקה אינדוקטיבית). אנחנו יכולים לעשות שימוש באינדוקציה אבל הבעיה היא שמסתמכים על עיקרון ההתמדה של הטבע.

הפן החיובי – יום שואל שאלה שונה. הוא שאל אודות ההצדקה: למה אנו מאמינים שיש קשר סיבתי? ובסופו של דבר, אין לנו הצדקה להכללות מקריות לבין חוקי טבע. יום לוקח את הניתוח הזה, וממנו גוזר את התבנית שממנה אנו מסיקים כי יש קשרים הכרחיים. כאשר A ו B מופיעים ביחד מספר מספיק של פעמים, ומופיע A עולה מולנו B בדרגת בהירות חזקה יחסית. זהו קשר אסוציאטיבי. יום מסביר, אבל לא מצדיק, למה אנו מאמינים בקיומו של עולם חיצוני. בסופו של דבר, טבע האדם דומה לכל חיה אשר מסיקה היסקים פשוטים.

ביקורת על יום: לא ברור שהמנגנון בנוי על הרגל (לפעמים מספיק פעם אחת כדי להסיק כי האש שורפת). דבר שני, יום בכל זאת מדבר על משהו שדומה לרושם של הכרחיות, והרי הוא טען כי אין הכרחיות.

אנו מגיעים לעמדה ספקנית לגבי תפיסתנו את חוקי העולם. לשכל אין תפקיד משמעותי בכינון מערכת האמונות שלנו אודות העולם. התפקיד הוא של הדמיון דרך התבנית שתיארנו במהלך השיעור. אנו יכולים להסביר, אך לא להצדיק את האמונה שלנו בדברים מסוימים. 

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים