לייבניץ: עקרון זהות הבלתי-נבדלים

לייבניץ: התיאוריה של העצם הפשוט – עקרון זהות הבלתי-נבדלים:

·         עקרון זהות הבלתי-נבדלים: חוסר היכולת של אלוהים להבדיל בין שני עולמות (לדוג' העולם שלנו ועולם המוטה בכמה מלות ימינה) => אין שחר לדבר על עולמות שכל ההבדל בניהם הוא הבדל בין החלל והזמן.

·         לייבניץ ניסה לשכנע את חבריו למצוא בערימות ענקיות שני עלים זהים והם לא הצליחו => עקרון הבלתי-נבדלים חל על מה שלייבניץ מכנה הבדל פנימי ולא על קריאה בשם.

·         ההבדל בחלל ובזמן אינו מגדיר הבדל אונטולוגי! לא יכול להיות ששני דברים לא נבדלים בשום תכונה חוץ מהמקום שהם תופסים בחלל ובזמן. (בימי הביניים: לא יכול להיות שלא יהיה שום הבדל אלא רק הבדל מספרי). הבדל מספרי בין שני דברים לא יכול להיות תכונה אחרונה שלהם. לא יכול להיות שיש שני אטומים שאינם נבדלים בכלום האחד מן השני מלבד שהם שונים בחלל או בזמן.

·         אם כל הפרידיקטים המאפיינים שני עצמים הם זהים: מדובר בהכרח בדבר אחד. אם אפשר להבחין בניהם אז הם שונים לא רק בחלל ובזמן, אלא גם בתכונות אחרות. גם אם לא ניתן להבחין בשוני, הוא בודאות קיים.

·         עקרון זה חל קודם כל על המונאדות: כל מונאדה שונה זו מזו. כל דבר פיסי שמובחן (בשל היותו תופעה מבוססת היטב) הוא בהכרח שונה ולכן שונה גם ברמה הבסיסית יותר של הממשות: רמת המונאדות.

·         עקרון זה חל גם על החלל והזמן כיחסים => היחסים מותנים ביחס (לדוג' אבא מתייחס לבן) => לא יכול להיות שיש יחסים שהם יהיו נבדלים. (לא יכול להיות שאבא מתייחס לבן בדיוק באותו אופן שאבא אחר מתייחס לבן).

·         שני דרכים להצדקת עקרון הבלתי-נבדלים:

1.       עקרון הבלתי-נבדלים נגזר מעקרון הטעם המספיק: שני דברים שהם בלית-נפרדים זה מזה, אין טעם מספיק למה לברוא אחד ולא את האחר. אם יש שני דברים שהם בדיוק אותו הדבר אין הסבר מספיק לבריאתם במקום או בזמן שונה. מגלל שיש חלות נצחית של עקרון הטעם המספיק, נובע מכך שאין בריאה של דברים שהם בלתי-נבדלים.

2.       דרך נוספת לניסוח האינדיווידואליות של העצמים הפשוטים: כל דבר, אם הוא עצם פשוט: יש לו בהכרח תכונות הנבדלות מדברים אחרים (לא רק בחלל ובזמן). הוא אינדיבידואלי. מה שמבדיל אותו הוא: אפשר לראות כל עצם פשוט כנקודת מבט על העולם. ניתן לראות כל עצם פשוט כפרספקטיבה דרכה מתבוננים על העולם. זוהי ההגדרה של העצם על פי לייבניץ. מטאפיזית, אם מה שמגדיר את הזהות העצמית/את האינדווידאליות של העצם הפשוט הוא נקודת התבוננות שונה, בהכרח אין עצם פשוט השונה מרעהו. יש אינדיווידואליות מוחלטת של העצמים הפשוטים.

·         לא כמו לוק שציין את הזהות בחלל ובזמן.

·         עצמים פשוטים: אבני היסוד של הממשות. כל עצם פשוט הוא יחיד במינו ומגדר על ידי המקום המטאפיסי בו הנמצא וממנו הוא מתבונן על העולם.

·         העולם מורכב ממונאדות. כל פרספקטיבה מבטאת את הפרספקטיבות האחרות. ברמת הקיום של המונאדות אין עולם עם עצמים וחומר וכו'. יש רק יחסים של ביטוי הדדי של פרספקטיבות שונות המבטאות את העולם. כל המונאדות מבטאות את כל המונאדות האחרות. עולם זה המלא בפרספקטיבות מבטא את המקור של אלוהים.