אריסטו - אפיוני המדינה

אריסטו – איפיוני המדינה

·         הסיפוק העצמי הגמור

·         החוקים

·         התהוותה של המדינה לשם החיים, וקיומה לשם החיים הטובים.

·         המובנים בהם המדינה טבעית:  הטבע תכלית. [...] הסיפוק העצמי הרי הוא תכלית וטוב ביותר".

·         ההבדל המהותי בין המדינה לבין הבית והכפר:

·         "האדם הוא בעל חיים מדיני על פי הטבע": האדם פוליטי מטבעו. האדם זקוק למסגרת המדינית ולא לזכויות לדוג' – סותר את הוגי האמנה החברתית

·         הרהורים על אופי בני האדם: האדם שנפרד הוא מהחוק והיושר הוא גרוע מאוד. הוא גרוע מכל החיות. כשהוא במסגרת המדינית הוא טוב מכל החיות. יש סכנה רבה באדם שלא חי את החיים הפוליטיים. (הוא יכול להשתמש בנשק הרסני).

·         עדיפות לכלל על הפרט.

·         כח הדיבור: מכוון לגלות את המועיל והמזיק. המיוחד לאדם הוא שהוא "מרגיש" את הטוב והרע, הצדק והעוול. הדיבור הוא המפתח לערכים המשותפים (דוג' ג'פרי - כמו בזוגיות, כך במדינה).

·         הצדק כ"עניין מדיני" או כטבעי?  

·         המחלוקת על צדקת העבדות (סעיף 3, פרק ג'):

-          "ישלט הגוף על ידי הנפש והחלק הסביל על ידי השכל והחלק הדברי". לפי אריסטו העבד על פי הטבע (פיסיס) הוא אדם שאינו של עצמו על פי הטבע. אדם שאינו יכול להחליט את ההחלטות של עצמו באופן ראוי הוא עבד (במובן המודרני: תפיסת אפוטרופוס).

-          ההבדל בין עבד לאדם רגיל הוא כמו ההבדל בין חיה לבין אדם או כמו הגוף והנפש:  במקרה כזה ראוי שהאדם יהיה עבד ושהוא ישלט ע"י אדם אחר.

-          עבד כזה משתתף בשכל "עד כדי להכירו אבל לא לקנותו": הוא מצליח להבין את ההוראות שהוא מקבל ואת משמעותן אבל לא לרכוש חכמה לעצמו מה ראוי לעשות.

-          על פי החוק, מי שנכבש במלחמה הופך להיות עבד. הדבר לא חופף לגמרי לתפיסתו של אריסטו. לפעמים אם מדברים על עבדות נכון יהיה להגיד שהעבד הוא דבר טבעי, אבל לפעמים זה לא דבר טבעי. "מן ההכרח לומר שיש עבדים בכל מקום ומי שאינם עבדים באף מקום": לפעמים העבד הוא רק לפי החוק ולא לפי הטבע (וזה לא מצב טוב). על פי הפיסיס צריך לתקן את הנומוס. אין זה אומר שצריך לא לקבל את החוק, אלא לשנות אותו בהתאם לסטנדרט הנעלה יותר של הפיסיס.      

ההבדל בין האזרח ההגון לבין האיש הטוב.

·         הסנדרט לאיש הטוב: הפיסיס. האיש הטוב הוא טוב ללא קשר לחוק בכל מדינה, אלא לפי קריטריון אוניברסאלי. טוב הוא ההגעה לסגולה הטובה הכללית. "האדם הטוב צריך להיות מדינאי היכול להחזיק בידיו את ניהול ענייני הציבור".

·         הסטדנרט לאזרח ההגון: אזרח הפועל על פי הנומוס. על פי החוק במדינה שלו. אזרח הגון במדינה אחת יכול להיות פחות הגון באחרת. "סגולת האזרח תהיה תלויה במשטר"

·         עד כמה אריסטו מחייב את האדם הטוב להיות פעיל פוליטית: הוא מציין שזה חשוב, אך אריסטו פחות "אקטיבי" מאפלטון. אפלטון מחייב את הפילוסוף להיכנס חזרה למערה כדי לשלוט באזרחים.

ההבחנה בין "משטרים ישרים" ל"משטרים מסולפים" וסוגיהם השונים:

·         הכלל המאחד את כל המשטרים הישרים הוא: שיהיו למען טובת הכלל, ולא לטובת איש או קבוצה מסויימת. (דומה לאפלטון, למרות שאפלטון מכניס אידיאה אבסולטית וקיצונית עוד יותר).

	·                     המשטרים הישרים	·                     המשטרים המסולפים (הסטיות מהמשטרים)
·	·                     טובת הכלל	·                     טובת השליט/ אינו מכוון לרווח הכלל
·                     שלטון יחיד	·                     מלוכה	·                     טירניה
·                     שלטון מעטים	·                     אריסטוקרטיה	·                     אוליגרכיה (תועלת העשירים)
·                     שלטון ההמון	·                     "המשטר"	·
·	·	·

·         המעמדות במדינה והשפעתם על יציבות המשטר/המדינה.

·         המון: היתרונות והחסרות של מעורבות פוליטית על ידי ההמון במדינה:

יתרונות:

-          גם אם ההמון אינו מרכיב פרטים שהם הגונים ומוכשרים => צירופם ביחד יביא להחלטות טובות יותר מאשר ההתבססות על אדם אחד. יש הצטברות הידע.

-          אדם אחד רב-רגליים ורב-ידיים: הצטברות הרגשות של האנשים (שמובילה למידת האמצע – אני מוסיף). ראייה רחבה

-          עירוב ההמון רותם את ההמון למטרה והופך אותם מאויבים לטובים.

-          בסופו של יום: מיזוג של ההמון עם האליטות הם מביאים תועלת גדולה לפוליס. כל קבוצה לבד: היא לא טובה.

·         שלושת המעמדות: "שלושת חלקי הפוליס": חסרי היכולת, בעלי היכולת והאמצעים ומעמד הביניים.

-          "בעלי היכולת נעשים עזי פנים וגם פושעים-בגדולות".

-          "חסרי האמצעים במידה רבה פועלי עוון ופושעים בקטנות"

-          מעמד הביניים הם פחות מכולם רודפים תפקידי שלטון ו עוסקים בכהונות רמות: מעמד הביניים רוצה לשמור על מה שיש לו, מעמד הביניים הוא גוף יותר יציב שעליו אפשר לבסס מדינה (הובס היה חולק עליו כי לדידו כולם שואפים לכח). מעמד הביניים משפיע חיובית על הצדק ועל היציבות במדינה.

-          המשטר האידיאלי: המשטר המעורב (כולל בתוכו את כל שלושת המעמדות) כשהמעמד הדומיננטי הוא מעמד הביניים. מעמד הביניים מכניס את היציבות ומאזן את הקצוות. כך באופן מעשי יעשה המטר לטוב ביותר. אריסטו מגיע לתפיסתו מהמציאות והניסיון ומשם להגיע לגבוה ולטוב יותר. (אפלטון ממש לא שם, הוא מתאר אידיאל אידיאי שעלול להיות רחוק ממבחן המציאות)

-          פוליביוס יפתח תפיסה זו למדינה ויטען שמשטר מעורב זה הוא אכן הטוב ביותר.\

-          המשטרים הדמוקרטים יציבים מהאלוגרכיים (כי יש למעמד הביניים חלק פעיל)

סיכום אריסטו

·         המתח בין האידיאלי לבין הניסיון והמציאות האמיתית. אריסטו יותר מעשי, פרגמטי מאפלטון.

·         אריסטו שם דגש רב יותר על החוק מאפלטון. החוק הוא הכלי לתת תוקף לסטנדרט של הצדק. יש חשיבות אדירה להתאמת החוק לסטנדרט של הצדק המוחלט ש"מעל החוק".

·         האזרח ההגון לבין האיש הטוב: מתאים לתפיסה של אריסטו חשיבות החוק לעומת הצדק הפוליטי האוניברסאלי. החוק מייצר את היציבות וצריך להיות מותאם לצדק.

·         שוני רב מאפלטון לגבי המשטר הרצוי: אריסטו רוצה להיות מציאותי ומצד שני הוא רוצה להגיד מה ראוי. חייבים להשאיר את ההמון במשחק הפוליטי כדי שהמדינה תהיה יציבה.

·         היתרונות בדמוקרטיה: כמה שיותר אנשים שמעורבים במשטר (ועדיין לא מנהיגים) זה כמה שיותר חוזק להחלטות ההנהגה.

·         האדם נמצא במרכז: גם אפלטון ראה את החשיבות הזו. אריסטו מראה שהאדם ולא האלים הם במרכז. "בני האדם המציאו את האלים". אפשר להשתמש באלים, ככלי רטורי, אבל מי שבמרכז הוא האדם.