לייבניץ - המשך

העצם מוגדר כמושג שלם, משהו המכיל את כל הפרדיקטים שלו. לייבניץ מגדיר בצורה דומה לדרך שראינו אצל לוק, ואצל אריסטו- הדבר שכל הדברים נאמרים עליו, והוא אינו נאמר על דבר אחר. נושא התכונות.

במונאדולוגיה יש הבדלים משמעותיים בהגדרת מושג העצם, מול המאמר המטאפיסי של לייבניץ.

אחת המוטיבציות להגדרה שונה של העצם נובעת מהבעייתיות של הגדרת העצם כמושג שלם. מהי הבעיה? לייבניץ לא מקבל מושגים של זמן וחלל, על כן כל מה שיש הם תכונות. אז נשאלת השאלה כיצד אנו מסוגלים להבחין בשינוי בתכונה. במושג שלם יש שרשרת של תכונות שמגדירות אותי באופן כולל. יש במושג העצם כמושג שלם סטטיות מוחלטת. לייבניץ אכן לא רוצה לקבל עמדה שכזאת. אפשרות אחת לפתור את הבעיה היא לחשוב על מושג שלם, כמורכב מאוסף קומבינציות של תכונות ספציפיות (ללא הכללת מושג הזמן). אך בתפיסה כזאת יש בעייתיות (חוסר חוקיות במעבר מקומבינציה אחת לשנייה).

לייבניץ מתאר מהלך שמתחיל עם אריסטו, עוברת למדע החדש ובסופו של דבר חוזרת לעמדה מעין אריסטוטלית. אחת הביקורת על אריסטו היא תפיסתו את מושג העצם כמורכב מצורה וחומר. אצל דקארט יש את הרעיון לחפש הסברים מכאניסטים. לייבניץ אינו מקבל את העמדה הזאת. לייבניץ רואה בחומר פסיביות, כדי להכניס לדיון כוחות אין מקום לדון בחומר. לייבניץ מחפש יסוד אקטיבי, ויש בכך דמיון לדיון של אריסטו.

מושג העצם המאוחר של לייבניץ מתייחס לפעילות וכוחות (תשוקה / השתוקקות / תיאבון). אנו חושבים כעת על עצם כסוג של כוח בעל מאפיינים מסוימים. לייבניץ מכניס מרכיבים תכליתיים שלו היו בפילוסופיה החדשה עד כה.

לייבניץ וניוטון מקבילים בתקופתם, ושניהם מדברים על כוחות. תפיסה של כוח משיכה מנתקת את הדיון מחומריות מוחלטת, יש תופעה שמתרחשת ללא קשר ישיר וגלוי לחומר. בכך לייבניץ מכניס את האלמנט התכליתי. הכנסת כוחות לעולם מזמינה הכנסת 'שאיפות' לדיון ומכאן תכליתיות.

1714 - 'המונאדולוגיה' נכתבת לבקשת אציל צרפתי. הטקסט התפרסם רק ב-1720, לאחר מותו של לייבניץ. 

המונאדה – עצם פשוט המונח ביסודם של הדברים המורכבים. לייבניץ מחפש את היחידה הפשוטה, את אבני היסוד. היחידה הפשוטה צריכה להיות עצם, ושכל שאר הדברים יהיו מורכבים ממנה. 'האטומים' הללו לא יכולים להיות חומריים (חומרי הרי ניתן לחלוקה). החומר לא יכול להכיל את אבן הבניה היסודית. עמדה זאת משתלבת היטב עם דבריו של לייבניץ אודות כוחות (כלא חומריים). אנו מקבלים אצל 'לייבניץ המורחב' אידיאליזם – דחיית העולם החומרי. אותה המונאדה היא בעלת תכונות מסוימות, למשל (המפורסמת בהן) 'למונאדה אין חלונות'. מדובר על אי התלות שבעצם הפשוט. בין המונאדות השונות יש הרמוניה קבועה מראש. כך הוא גם מסביר את הקשר בין גוף ונפש. הדרך הקלה ביותר לתפוס מהי המונאדה היא ע"י הקבלתה לנפש -  המוגדרת כיש רוחני בעל חוקיות פנימית המוליכה אותו ממצב למצב.

תכונה נוספת של המונאדה היא התשוקה, שהיא למעשה החוקיות. אנו נוכחים לראות מעבר ממצב אחד למצב שני, כאשר עכשיו יש לנו את החוקיות, וגם את התכליתיות. ההשתוקקות היא החוקיות שמעבירה אותנו ממצב אחד בסדרה (כמו סדרה מתמטית) למצב שני. אלמנט נוסף של המונאדה (סעיפים נו'-נז') היא פרספקטיבה על העולם. המצבים השונים של המונאדה הם האופנים השונים של ייצוג העולם. בכל מונאדה מיוצגות כל המונאדות האחרות, ומה שמבדיל היא דרגת הייצוג (בהיר מול פחות בהיר). בעולמו של לייבניץ אף אחד לא מת, אין מוות יש שינוי בדרגת הבהירות. אנו למעשה במהלך השיעור עוברים תהליך (שהמונאדה שלנו שאפה והשתוקקה לו) שבו אנו עוברים ממצב של חוסר בהירות מוחלט למצב בהיר יותר של ידיעת העולם.

אם למעשה כל מונאדה היא פרספקטיבה על העולם, נקודת מבט על העולם, אז למעשה כל מונאדה היא נקודת מבט על נקודות מבט. מה שנוצר לנו הוא סוג של ייצוג. העולם הוא אוסף כל הפרספקטיבות האפשריות על החוקיות של כל הפרספקטיבות האחרות – עולם של ייצוגים של ייצוגים.

חשוב רק לציין כי האילוצים של לייבניץ הם אילוצים לוגיים ולא הכרתיים / תפיסתיים. 

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים