שפינוזה- העצם והאופן

הראייה/ההוכחה האונטולוגית:

·         אינסלמוס.

·         סותר את ההגדרה של אלוהים, כי ניתן לחשוב על 'יש' גדול ממנו. ומכאן נובע שאלוהים הוא 'יש' שקיים בפועל ולא רק בכח המחשבה.

·         ההוכחות הקלאסיות לקיום האל משכנעות את הלא-מאמין ומוכיחות לו את הקיום של האל. שפינוזה, לעומת זאת,  פשוט מסביר שאנחנו לא יכולים להעלות על הדעת את אי-היותו של היש, דרך מושג האינסוף. לאל אינסוף תארים. הוא בעל כל השלמויות, השלמות היא הקיום ולכן האל בהכרח קיים. המסקנה: קיומו של ה'יש' הוא הכרחי. העובדה שיש משהו שהוא אינו לא-כלום, היא הכרחית. האל=טבע. ולכן האל קיים.

·         לייבניץ: הכל כפוף לעקרון הטעם המספיק. הטעם המספיק מצדיק את ה'יש'. עקרון של בחירה שכפוף לעקרון הטוב. "אלוהים יכל לבחור לא לברוא את העולם (באופן מטאפורי), אל הכרחי שהוא יבחר בבריאה כי הוא טוב".

·         שפינוזה לעומתו מסביר שה'יש' כפוף לעקרונות בסיסיים של רציונאליות (העצם, היכולת, וכו').

·         המודלים דומים בכך ששניהם רציונאליים אולם, שפינוזה: מנער מהתיאוריה אלמנטים אתים, אסטטים, אנתרופומורפים. שפינוזה נסיסטריסט ולייבניץ רק דטרמינסט.

העצם והאופן

·         העצם היא ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול. היא מזוהה עם אלוהים, ובה בעת עם מושג הטבע.

·         למה אין שני עצמים: כי הם לא יכולים להיות מיוחסים אחד לשני. העצם הוא מושג באמצעות עצמו ואם יהיו שניים וניתן יהיה להסביר אותם אחד באמצעות השני זה כבר לא יהיה סיבת עצמו.

·         תנועה נאו-אפלטונית (פלוטינוס): יש מעבר מאחד אין-סופי לריבוי של הדברים כפי שbh,נים לצפייה במציאות. יש תמונה של היררכיה של התפרטות.

·         שפינוזה: עצם<=>אופן=>תואר (מוגדר באופן דינמי). במציאות יש שני דברים: עצמים ואופנים.

·         דיכוטומיה ברורה (עצמאות מול תלות):

-          העצם: מוגדר בתוך עצמו וקיים בזכות עצמו. סיבת עצמו. מה שהוא סיבת עצמו => הוא חייב להיות אחד ויחיד => הוא אין-סופי. => אלוהים.

-          האופן: קיים בתוך אחר, ומובן בזכות האחר. ההיפעלויות של העצם. (השולחן, כל מה שאנחנו מכירים).

·         ההוכחה הראשונה לקיום האל אצל דקארט: ניתוח המושג הסופי והאין-סופי. להיות מובן מתוך אחר בהוכחה הראשונה לקיום האל הוא הבנת הסופי מתוך האין-סופי.

·         התואר: הגדרה: התואר הוא מושג המגדיר את תפיסת השכל את העצם מבחינת יסוד מהותו. העצם הוא אינסופי ולכן יש אינסוף אפשרויות לתפוס את העצם, כולן ממומשות. אנחנו מכירים רק שניים: המחשבה (לתפוס את העצם במחשבה) וההתפשטות (לתפוס את העצם במובן חומרי). אלו שני תוארים של העצם האחד. התפיסה היא מוניזם המנוגד לדואליזם הקרטזיאני (דקארט סבר שיש דיכוטומיה מוחלטת בין החומר למחשבה, בהוכחת הטעות הוא סבר שיש הבחנה בין השכל לרצון ועוד). במובן מסוים, התואר הוא מרכיב דואליסטי אצל שפינוזה, אך התארים, שניהם מופנים לאותו העצם האחד => מוניזם.

·         תואר ההתפשטות: החוקיות הכללית השולטת בעולם החומר (פיסיקה וכו'). תואר המחשבה: החוקיות הכללית השולטת במחשבה. כל מחשבה היא חלק מהאלוהים. גם בתואר המחשבה יש חוקיות ששולטת.

·         עצם הוא אינסופי מוחלט => הוא מכיל את כל התארים. תואר ההתפשטות הוא אינסופי בסוגו => כל מה ששייך להתפשטות שייך לתואר ההתפשטות.

·         הנפש היא האידיאה של הגוף. היא הידיעה של הגוף, התפיסה של הגוף (מעין מובן אפיסטמולוגי ליחסי הנפש-גוף). ככלל, תואר המחשבה מכיל את כל האידאות הבאות לידי ביטוי בתואר ההתפשטות.

·         הגוף והנפש הם שני תארים שונים של העצם האחד. במות הגוף, תמות גם הנפש => פסילת השארות הנפש ונצחיות הנפש => אין שכר ועונש בעולם אחר, אין עולם הבא, אין תפיסות משיחיות וכו'.

·         באמצעות עולם המושגים הקרטזיאני הוא שולל את הדואליזם הקרטזיאני בפרט. דקארט הוכיח כיצד ניתן להחזיק בעמדה של השארות הנפש דרך חשיבה רציונאלית. אוגוסטינוס (הנצרות) מקדשים את הנפש הטובה בשל היותה נצחית ומורידים את הגגוף לרמה נחותה בו חלים כל רעות העולם. שפינוזה שולל את הדואליזם לחלוטין.

·         משפט 7 באתיקה: "סדר הגופים וקישורם הוא כמו הסדר של המושכלים." מכאן רבים הסיקו את תפיסת הפרלליזם: הקבלה סטרוקטורלית בין מה שקורה בנפש למה שקורה בגוף. מי שראשון השתמש במושג היה לייבניץ. אידיאות = אופנים בתואר המחשבה. סדר האידאות מתאים לסדר הדברים החומריים בתואר התפשטות. המתאם= לכל אירוע נפשי יש אירוע גופני מקביל. הקשר הוא קשר של הקבלה ולא קשר סיבתי!

·         משפט 11 בחלק השני: ראשון מבין המהויות של הנפש האנושית היא האידאה.

·         אצל דקארט יש הבחנה אונטולוגית מוחלטת: האני החושב הוא העצם, מה שהאני חושב הוא האופן.

·         שפינוזה מבחין אונטולוגית בין העצם האחד לכל האופנים אבל אין הבדל בין האני החושב למחשבות עצמן. הנפש היא אידיאה. היא מושג לכל דבר, היא אופן.

·         האירוע הגופני המקביל לנפשי הוא המושא. האירוע הנפשי המקביל לאירוע הגופני הוא האידאה. לכל מחשבה יש מושא. לכל אידיאה יש אובייקט. מה שמגדיר את האידאה הוא האובייקט. מושא הנפש => הוא הגוף.

·         אינטנציונלי: מה שמבחין את התודעה הוא...

·         צריך להצביע על אופן קונקרטי של האחדות הזו => הנפש היא הידיעה של הגוף. הגוף הוא האובייקט של הנפש. הם דבר אחד שאנחנו יכולים להבין את טיבו.

·         לאן נעלם האני?

·         אתנחתא פיסיקלית: אינדיוודואל כפרטי: להיות שונה מכל הדברים שאינם הוא. שאלת האינדיווידואליות, עקרון האינדיווידואליות היא שאלה פילוסופית גדולה מאוד.

·         עיקרון האינדיווידואליות של שפינוזה (לא כל כך מקורי אבל מילא): גופים פשוטים נבדלים זה מזה באופן שבו הם נעים. גוף גדל, גוף משתנה וכו'. מה מאפשר לנו להגיד שיש פה גוף אחד? כל זמן שיש יחס קבוע של תנועה ומנוחה מדובר באותו אינדיווידום. יחס בין תנועה ומנוחה הוא יציבות סטרוקטורלית.

·         העובדה שיש פה סוג של מציאות שנשמרת מספיקה כדי שנתייחס לדבר בשל עצמו, באופן יחסי (יחסי ב-3 מובנים: יחסי במובן שאינו עצם, כל אידיווידום הוא חלק מאינדיווידום יותר גדול, יחסי במובן שהוא תוצאה של סיבה כלשהי, יחסי במובן שהוא זמני: בסופו של דבר תבוא סיבה חיצונית ויציבות תתערער.