דיויד יום - סיכום

חזרה על הדברים העיקריים: דיברנו על המבנה של רשמים ומושגים כמבנה היסוד, היחסים כמבנה העל, ובייחוד יחס הסיבתיות, אשר לפי יום, משחק תפקיד מפתח – זאת מכיוון שאנו בונים את תמונת עולמנו בהסתמך על קשרים סיבתיים. היחס הסיבתי הוא בעל שני מרכיבים בהקשרנו: מרכיב ראשון- אנליזה של יחס הסיבתיות, מרכיב שני- הצדקה לראיה של קשר סיבתי. המרכיב הראשון מיקד אותנו בקשר ההכרחי בין סיבה לתולדה, פרט לזה ישנה את הסמיכות בחלל ובזמן וקדימות. יום לא רואה הצדקה להכרחיות הקשר, כל מה שניתן לנו להסיק הוא כי בהינתן החיבור בין אירועים (ע"י סמיכות וקדימות) אזי כל שנותר לנו הוא להאמין כי הקשר קיים. מעבר לחיבור התמידי בין אירוע מסוג א' המוביל לאירוע מסוג ב', אין לנו הצדקה לאמונה בקשר סיבתי הכרחי בין האירועים. אנו מאמינים בעיקרון אחידות הטבע, אך גם הוא בעל מעמד מפוקפק (הוא נובע מאותה הסקה הנובעת מראיה של מספר רב של מקרי קשר סיבתי). הביקורת של יום רלוונטית גם להסקה דדוקטיבית וגם להסקה אינדוקטיבית.

דנו בתכונה החיובית של הדיון בסיבתיות. על פי יום הסיבתיות היא יחס טבעי. לפי יום, מה שקורה הוא כאשר אנו רואים את ב' מתרחש אחרי א' מספר מסוים של פעמים, אז כאשר אנו רואים את א' אנו רואים מושג ברור מספיק של ב'. מדובר על חוסר קיומה של הצדקה. על כן אפשר לקרוא את יום כספקן, וניתן לקרוא אותו באופן חיובי, כתיאור כמעט אמפירי של האדם.

הדיון של יום- בפרק הרביעי של הספר עוסק יום בשאלת קיומו של עולם חיצוני בלתי תלוי בתפיסות (כפי שהכרנו אצל ברקלי). גם כאן ניתן לקורא את יום כטוען שאין הצדקה לאמונה שכזאת, מכיוון שתפיסה של עולם בלתי תלוי קשור בדיון אודות היחס הסיבתיות, ולאור הבעייתיות של יחס הסיבתיות לא ניתן למצוא הצדקה. אך ניתן לקרוא את יום גם כנותן תיאור איך יש לנו תפיסה של עולם בלתי תלוי. הוא טוען כי יש לנו קוהרנטיות מסוימת, בהירות מסוימת שמאפשרת לנו להבחין בין פנים וחוץ, בין קיים ולא קיים. ההבחנה בין פנים וחוץ היא ביסוד האמונה כי קיים עולם בלתי תלוי לנו. יום רואה תמונה מסוימת המתייצבת יחסית – קליטת רשמים דומים זה לזה- הם הנותנים לנו את הרעיון של קיום עולם חיצוני בלתי תלוי. שוב, ניתן לקרוא את יום כנותן תורה פסיכולוגית להבנת האדם. חשוב: יום לא טוען כי העולם החיצוני אינו קיים, אלא רק שואל מהי ההצדקה שלנו לאמונה כי קיים עולם חיצוני בלתי תלוי.

נקודה נוספת שיום עוסק בה בפרק הזה היא תפיסת האני. הנושא הוא הנושא של רציפות האני, וגם קיומו של האני מעבר לתפיסות (אני שתופס את התפיסות). מסקנתו של יום היא כי אין רושם של יום (הוא משתמש באותו אופן של מהלך). "האני הוא צרור של תפיסות"- אוסף התפיסות הוא המגדיר את האני.

בנקודה זאת כל מבנה המחקר של יום מתברר: הוא מתחיל בהתבוננות עצמית, אך כעת אנו מבינים כי אין אני, אין סובייקט, אין סיבה להאמין בקיומו של סובייקט. אם כך כל הניתוח של יום קצת מתערער – אין עוגן יסוד בבסיס ניתוח התיאור של יום. יום כדי לשמור על עקביות בתורתו, היה צריך להגדיר כי הוא משתמש במתודה בהיווריורלית (ולא מתודה של התבוננות עצמית). כל מה שהוא יכל לעשות הוא פסיכולוגיה בהיווריאליסטית. מסקנותיו של יום מגיעות לתפיסה שאין מעמד מיוחד של גוף ראשון מול גוף שלישי, אך זוהי נקודת ההתחלה שלו! יום בפרק האחרון, טוען כי המחקר שביצע מוביל לספקנות עמוקה, לכן יש מקום לשער כי הוא מודע לבעייתיות שבמתודה ובהנחות היסוד שלו. אצל דקארט הייתה תפיסה של אמונה מוצדקת באני, כנקודת יסוד.

את הבעייתיות ניתן לנתח (כאשר במקביל אנו מבצעים הקדמה לקאנט) באופן שונה: ניתן לטעון כי ההנחה של תופס התפיסה היא לא הנחה אמפירית, אלא לוגית. אין לנו יכולת להבין תפיסה או רושם ללא תפיסה של האני התופס. כלומר, ניתן לקבל את יום כמבקר את דקארט- דקארט טוען כי ניתן לבצע בחינה פנימית שלנו, יום טוען כי אין לנו תפיסה שכזאת, קאנט יבצע את ההשלמה כאשר יטען כי אומנם אין לנו תפיסה שכזאת, אך מדובר בהנחה לוגית. אין התבוננות עצמית אך האני הוא תנאי לוגי מחשבתי.

יום בסופו של ספרו טוען כי באדם מטבעו שואף לחרוג מהמסלול הטבעי! הוא מטבעו חושב על יותר מאשר ההתנהלות יום יומית. הפילוסופיה מתוארת כמונעת עגמת נפש יותר מאשר כל דבר אחר כולל הדת. אך בכל זאת הפילוסופיה עדיין מובילה למבוי סתום. יום בהמשך עבודתו מגיע למסקנות כי התבונה היא שפחת הרגשות (מה שבולט באופן סיכום הדברים שקראנו בכיתה). המוסר אצל יום בנוי על התחום הרגשי. הגיון הדברים הוא שהמוסר מבוסס על עקרון טבעי / ממשי. החינוך אינו מה שמכונן את ההבחנה שלנו בין טוב ורע, אלא הוא רק ביטוי למשיכה שלנו לדברים ראויים ולא ראויים.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים