אוגוסטינוס ותומס אקווינס

אוגוסיטינוס:

העיר הארצית והעיר האלוהית:

העיר הארצית: קיימת בעולם הזה

·         יש תודעה (של הכאן ועכשיו ולא אחרי המוות)

·         קידום של עצמך של אהבת הבשר. דברים המביאים את האדם הנשלט על ידי התודעה לסוג מסוים של התנהגות.

העיר האלוהית: קיימת בעולם הבא:

·         התודעה של העיר האלוהית היא תודעה המובילה אדם לעשות מעשים רוחניים ולא גופניים. מחשבה על העולם הבא ולא על העולם הזה.

·         אדם כזה יכול למצוא עצמו בעיר הארצית "עולה רגל". הוא בדרכו מוצא עצמו בעיר הארצית ויכול להינות מהדברים בא (לדוג' מהשלום). הוא כרגע בעיר הארצית אך הוא עדיין שואף לעיר האלוהית.

תומס אקווינס

הקדמה

·         חי בן 1225-1274.

·         כתב כמויות אדירות של חומר.

·         בימים האלו אסרו במדינות רבות ללמד את אריסטו בגלל שסתרו את הדת. בפועל, לימדו גם את החומר עצמו וגם את פרשונותו של אבן-רושט לספרים אלו.

·         יש גישה לחומר פילוסופי קלאסי (אפלטון, אריסטו וכו') שלא הייתה גישה אליו עד תחילת המאה ה-13.

·         מעבר של טקסטים פילוסופים קלאסיים מהאסלאם לארצות הנצרות:

-          ארצות ערב במלחמות הצלב: הביאו את הנוצרים לארצות המוסלמים (1095 יציאה למסעות הצלב הראשונים. 1099 כיבוש ירושלים). הם הביאו איתם חזרה חלק מהטקסטים של הפילוסופיה הקלאסית או פרשנות שלה שתורגמו ללטינית. 

-          ספרד (קורדובה): המוסלמים נכבשו על ידי הנוצרים וכך נחשפה יותר חומרים מהעולם המוסלמי לנוצרי.

·         התעוררות מחשבה בעולם הנוצרי: ההיכרות עם הספרים פתחה את חשיבה חדשה. התמזל מזלו של אקווינס שזכה לחיות בתקופה זו.

·         יחסי דת – פוליטיקה: אקווינס איפשר את זה ותלמידיו לקחו זאת לקיצוניות נוספת.

·         הוא ערער על הרבה מתפיסותיו של אוגוסטינוס.

האדם כיצור שכלי:

·         האדם יצור שכלי – גם אחרי החטא הקדמון: מדגיש את הכלי של האדם (השכל) טרם החטא הקדמון. כלי זה לא התקלקל גם אחרי החטא.

·         כל יצור שכלי פועל לתכלית. (מושפע מהתפיסה האריסטוטאלית)

·         כל אדם מטבעו ניחן בתבונה. (אוגיסטינוס אמר שכל הפילוסופים חוטאים בחט ההיבריס/היוהרה, אי אפשר לדעת הכל באמצעות השכל, אקווינס הולך לכוון אחר)

·         האדם הוא המקרוקוסמוס של היקום: התבונה שייכת לאלוהים ולאדם. התבונה שולטת באדם כמו שאלוהים שולט בקוסמוס.

·         גבולות התבונה: יש אמיתות שהם מעבר לשכל האדם (כמו השילוש הקדוש). יש גם דברים שאפשר באמצעות שכל האדם לדעת בודאות גמורה על האלוהים – על המטאפיזיקה.

·         אין סתירה בין התבונה לבין ההתגלות: לא יכול להיות מצב שיש התנגדות בניהם. מצד אחד ההתגלות חייבת לתאום לתבונה, מצד שני אקווינס משאיר מקום לפרשנות חדשה של כתבי הקודש באמצעות לתבונה.

·         אנקדוטה: אקווינס הקפיד לא להתעמת עם האפיפיור, אבל עצם האפשרות לפירוש לכתבי הקודש הוא חדשני מאוד!

האדם כיצור חברתי ופוליטי:

·         מטבעו, האדם הוא חברתי ופוליטי – גם לפני החטא הקדמון. מכאן שהיה שלטון גם טרם החטא הקדמון, הפוליטיקה היא הכרחית.

·         אדם אחד אינו יכול להשיג את כל צרכיו לבד, הוא חייב לחבור לקבוצה – במסגרת פוליטית.

·         לכל ציבור, הכרחי שיהיה "כח מושל". צריך להיות שלטון על פי טבע האדם (גם אחרי וגם לפני החטא הקדמון) – מאוד מזכיר את אריסטו.

הצדק כטוב המשותף של הציבור וכמבוסס על תבונה.

·         אגוסטינוס: אי אפשר להיות צודק ללא הכפיפות לאל. באמצעות השכל בלבד לא ניתן להיות צודק. הבסיס של אקווינס הוא שונה (הוא מחזיר את מושג הצדק למגרש הפוליטי)

·         ממשל צריך להיות מכוון לטוב המשותף של הציבור (ולא לטוב הפרטי של השליט). (ממש כמו אריסטו וההבדל בין המשטרים המסולפים למשטרים הטובים).

מהו משטר צודק ומהו משטר שאינו צודק.

·         כלל ההיגיון (השכל, התבונה) בצירוף הטוב המשותף (שהשכל מוביל אותנו אליו) => גוזרים

המלך והטירן

·         פה יש שוני מאריסטו (שרואה צורך במעמד ביניים מאוד גדול). אקווינס מעדיף מלוכה.

·         אקווינס מודע לזה שיש סכנה שהמלך יהפוך להיות טירן/עריץ.

·         אם המלך הופך להיות טירן, אבל טירן מתון (ולא נורא), עדיף שלא יהיו מרידות בו כי זה יוביל למצב גרוע יותר. מי שמביא למהפכה הוא הרבה פעמים פחות טוב מהשלטי הקודם.

תפיסות "יורדות" ו"עולות" של סמכות פוליטית:

·         סמכות פוליטית "יורדת": מן האל אל השליט ומשם לנתינים. אם המשטר קשור לדת, כל הסמכות הפוליטית קשורה באל. האל הוא מעל השלטון, הסמכות האלוהית היא גם בתחום הרוחני וגם הפוליטי. (לדוג' טקס משיחת המלך, נציג האפיפיור נותן את הלגיטימיות למלך וכו'). הרבה פעמים הכפיפות לאפיפיור בהכתרה גם שימשה בחרב פיפיות.

·         סמכות פוליטית "עולה": ניסיון להפריד בין הדת לפוליטיקה. אקווינס ברוב כתביו מצדד בתפיסה היורדת של הסמכות. מלבד שני מקומות ספציפיים בהם הוא כן מראה על ניצנים של סמכות עולה:

-          היכולת להדיח את הטירן ולבחור מישהו במקומו: הרבים, מתוך תוקף הצורך של המלך לדאוג לרצון הכלל, יש לעם זכות להדיח אותו ולבחור מישהו אחר על פניו. אם זה לא ניתן, כי לא מצליחים, יש לפנות למקור הסמכות האלוהי. (אקווינס מעלה גם את האפשרות לסמכות פוליטית יורדת, למרות שיש ניצנים של סמוכת פוליטית עולה)

-          קהילה חופשית רשאית לחוקק חוקים (להפוך מנהגים לחוקים). גם פה אקווינס נותן את האפשרות לסמכות יורדת.

ה"שמחה באלוהים" כאושר העליון – תכלית מעבר לצדק פוליטי:

·         שאיפת האדם במהלך חייו: האושר העליון לאחר המוות היא שמחת אלוהים.

·         לשאיפה רוחנית זו המובילה לגאולת הנצח מובילה רק הכנסייה (ולא השליטים) – הפרדת הדת מהפוליטיקה.

·         אי אפשר להגיע לשמחה באלוהים באמצעות התבונה. אלא באמצעות המידה הטובה בהכוונת הכנסייה.

אדונות (Dominium) לפני ואחרי החטא הקדמון.

·         לפי אגוסטינוס לא היה דומיניון לפני החטא הקדמון, לפי אקווינס כן.

·         לדומיניון שתי משמעויות:

-          אדון-עבד. העבדות (כותב את זה כנראה רק כדי לצאת ידיד חובה בפני הכנסייה, ולהראות לא כזה שסותר את אוגוסטינוס)

-          האדנות מתארת מנהיג של אנשים חופשיים. כך זה טוב. השלטון היה עוד בגן-עדן טרם החט הקדמון. אדם חופשי הוא הלורד

·         שתי הסיבות לקיום הדומניון גם לפני החטא הקדמון:

-          צריך לרכז את הסמכות הפוליטית כדי להגיע לטובת הכלל (עדיף שליט אחד לריכוז הציבור, בכל מצב)

-          לפני החט הקדמון היה חוסר שוויון בין בני האדם (אוגוסטינוס, לא כמוהו, אמר שהיה שוויון טרם החטא הקדמון). היררכיה של ידע.

מהות החוק

·         תנאים למהו החוק:

-         הגשמת התבונה (התבונה המעשית)

-         למען טובת הכלל.

-         צריך להכריז עליו (שידעו שהוא קיים)

-         המכריז עליו צריך להיות ממונה.

·         ארבעת סוגי החוק

-          החוק הנצחי: תבונת אלוהים כשולטת בכל היקום, קובעת את החוק הנצחי. האל עצמו.

-         החוק הטבעי : השכל של האדם נותן לו את היכולת "לקחת חלק" בחוק הנצחי, לקחת חלק באל, להבין עקרונות אוניברסאליים. האדם מתחבר לאל/לחוק הנצחי לא דרך הדת/התגלות אלא דרך התבונה.

-          החוק האנושי: (זה הנומוס) פירוש עקרונות החוק הטבעי לכדי חוקים אנושיים רבים. האדם מפרק את החוק הטבעי הגדול לחוק אנושי (מעקרון על כמו הצדק ל"לעזור לזקנה לחצות את הכביש". אלו דברים המתגלים לא באמצעות השכל, אלא באמצעות ההתגלות (באמת??לבדוק??).

-          החוק האלוהי: ההתגלות. באחראיות הכנסייה. נגזר ישר מהחוק הנצחי. האל הוא לא בדיוק פיסיס (אפלטון ואריסטו טענו שיש חשיבות לנומוס להיות כמו הפיסיס, אך האל אינו בדיוק פיסיס ואליו הכל צריך לשאוף).

·         לא יכול להיות סתירה בין החוק האלוהי לבין החוק האנושי.

·         החוק הטבעי הוא שיתוף של התבונה של האדם עם החוק הנצחי (הבא מן האל)

·         מה שהוא ואוגוסטינוס (שממש לא חושב על הטבע כשולט בעולם אלא רצון האל) מדגישים שהמצב האידיאלי הוא המצב שהיה לפני החטא הקדמון: אצל אוגוסטינוס טבע האדם מתקלקל לחלוטין לאחר החטא, הוא מתחיל לחיות חיים פוליטיים וטבוע בחטא. אקווינס טוען ששכל האדם ממשיך להיות ביס להבנה גם אחרי החטא הקדמון.

הרכוש הפרטי

·         אגוסטינוס: הרכוש הפרטי הוא עיוות של הטבע.

·         (כרגיל) מציג שני צדדים:

-          מצד אחד, לאדם אין זכות קניין פרטית.

-          לאדם יש זכות פרטית לשלוט בדברים חומריים. יש זכות קניין פרטית. (לדוג' בשטח המשותף אם אין רכוש פרטי אף אחד לא ייקח אחראיות על הניקיון) הוא תומך ברכוש כלשהו לכל אדם.

מאפיין כללי בכתיבתו: הוא תמיד קשוב למציאות, תמיד משנה את כתיבתו בהתאם למה שהכנסייה חושבת.

אריסטו לא בונה מדינה עם מלך-פילוסוף, הוא בונה משטרים למען טובת הכלל. הדיון הוא על טובת הכלל או טובת השליט.

הניסוחים אצל אפלטון הם שונים החוק עליון מעל השליט. השליט מעל החוק, או שליט שמתחת לחוק.

בניסוח הם שונים , מבחינת העדפות זה מאוד דומה.

אריסטו שכל עיוני (תכונת הפילוסוף), מדען המדינה עוסק בשכל המעשי. אפלטון=תבונה.

על אלפארבי אפלטון השפיע יותר מאריסטו בתחום המדיני. 

מחשבה מדינית - סיכומים