הבחנה בין ההכרח לבין
המקרי (הקונטינגנטי) הודאי:
·
אם כל מונאדה מתארת את כל העולם שהיה ושיהיה, הרי כל העולם הוא הכרחי
(ואין מקום לחופש האנושי => יש דטרמינזם מוחלט). הדבר בעייתי מאוד ללייבניץ:
צריך להסביר גם את החופש של אלוהים וגם את החופש של האדם.
·
כל טענה ששלילתה מובילה לסתירה היא הכרחית (אמיתות לוגיות, A=A)
·
כל טענה ששלילתה אינה מובילה לסתירה היא קונטינגנטית וודאית
(חוקי הפיסיקה: E=MC בריבוע) הכלל הוא וודאי
(ולא מקרי) אבל הוא לא הכרחי.
·
חוקי הפיסיקה הם קונטינגנטיים וודאיים בעולם הזה בלבד. היקום הוא כזה
וכזה, אך זה לא אומר שהיקום לא יכול היה להיות אחרת בעולם אחר. יכול להיות שיש
עולמות אפשריים השונים מהעולם הזה ובעולמות כאלו יכול להיות שהאמיתות
הקונטינגנטיות הם שונות.
·
ההבחנה היא אינה בין הכרחי למקרי, אלא בין הכרחי לקונטינגנטי ודאי. גם
האמיתות שאינן הכרחיות הם ודאיות (ונכונות). הבקבוק הוא שקוף באופן ודאי (ולא
הכרחי).
·
ההבחנה בין ההכרחי לודאי שקולה להבחנה בין השכל של האל לרצון האל: האמיתות ההכרחיות נובעות משכלו של האל. האמיתות
הקונטינגנטיות ודאיות נובעות מתוך רצונו של האל.
·
תיאור היסטורי של בריאת העולם (שלייבניץ לא באמת עושה, אבל זה מסביר טוב) האל עומד מול אינסוף
עולמות אפשריים (אף אחד לא בפועל, הם רק אפשריים), האל מתחיל לחשב חשבונות: באיזה
עולם מתקיימים כמה שפחות עקרונות וכמה שיותר מגוון (איזה עולם הוא עולם בו האמיתות
הקונטינגנטיות הודאיות הם המצומצמות ביותר כדי ליצור את הגוון הכי גדול. אמיתות
הכרחיות קיימות בכל העולמות) העולם הזה הוא העולם שאלוהים מחליט להוציא מן הכח אל
הפועל ולברוא. אלוהים במובן זה כפוף לאמיתות ההכרחיות.
·
למה גוון זה טוב: חוק יותר צר שמסביר יותר תופעות הוא יותר טוב.
·
עד כאן הוכחנו שהאל הוא חופשי. יש תפקיד מסוים חד-פעמי לרצון האל. איך
עוברים לכך שגם לאדם יש רצון?
·
מנקודת מבטו של אלוהים הדברים המתקיימים בעולם הזה מתקיימים בו
בודאות. נקודת מבטו של האדם היא מוגבלת הרבה יותר. כאשר מדובר במוסר האנושי, האדם – מכך שאינו יודע – יכול לבחור כיצד הוא
צריך להתנהג. האדם עומד בפני אפשרויות כי הוא לא יודע כמו האל=> ולכן יש לו
רצון. רצונו נובע מחוסר הידיעה. האדם – כמו האל טרם הבריאה – עומד מול
אלטרנטיבות, הוא חייב להחליט מתוך שיקולים מוסריים.
No comments:
Post a Comment