לייבניץ - מקרי וודאי

הבחנה בין ההכרח לבין המקרי (הקונטינגנטי) הודאי:

·         אם כל מונאדה מתארת את כל העולם שהיה ושיהיה, הרי כל העולם הוא הכרחי (ואין מקום לחופש האנושי => יש דטרמינזם מוחלט). הדבר בעייתי מאוד ללייבניץ: צריך להסביר גם את החופש של אלוהים וגם את החופש של האדם.

·         כל טענה ששלילתה מובילה לסתירה היא הכרחית (אמיתות לוגיות, A=A)

·         כל טענה ששלילתה אינה מובילה לסתירה היא קונטינגנטית וודאית (חוקי הפיסיקה: E=MC בריבוע) הכלל הוא וודאי (ולא מקרי) אבל הוא לא הכרחי.

·         חוקי הפיסיקה הם קונטינגנטיים וודאיים בעולם הזה בלבד. היקום הוא כזה וכזה, אך זה לא אומר שהיקום לא יכול היה להיות אחרת בעולם אחר. יכול להיות שיש עולמות אפשריים השונים מהעולם הזה ובעולמות כאלו יכול להיות שהאמיתות הקונטינגנטיות הם שונות.

·         ההבחנה היא אינה בין הכרחי למקרי, אלא בין הכרחי לקונטינגנטי ודאי. גם האמיתות שאינן הכרחיות הם ודאיות (ונכונות). הבקבוק הוא שקוף באופן ודאי (ולא הכרחי).

·         ההבחנה בין ההכרחי לודאי שקולה להבחנה בין השכל של האל לרצון האל: האמיתות ההכרחיות נובעות משכלו של האל. האמיתות הקונטינגנטיות ודאיות נובעות מתוך רצונו של האל.

·         תיאור היסטורי של בריאת העולם (שלייבניץ לא באמת עושה, אבל זה מסביר טוב) האל עומד מול אינסוף עולמות אפשריים (אף אחד לא בפועל, הם רק אפשריים), האל מתחיל לחשב חשבונות: באיזה עולם מתקיימים כמה שפחות עקרונות וכמה שיותר מגוון (איזה עולם הוא עולם בו האמיתות הקונטינגנטיות הודאיות הם המצומצמות ביותר כדי ליצור את הגוון הכי גדול. אמיתות הכרחיות קיימות בכל העולמות) העולם הזה הוא העולם שאלוהים מחליט להוציא מן הכח אל הפועל ולברוא. אלוהים במובן זה כפוף לאמיתות ההכרחיות.

·         למה גוון זה טוב: חוק יותר צר שמסביר יותר תופעות הוא יותר טוב.

·         עד כאן הוכחנו שהאל הוא חופשי. יש תפקיד מסוים חד-פעמי לרצון האל. איך עוברים לכך שגם לאדם יש רצון?

·         מנקודת מבטו של אלוהים הדברים המתקיימים בעולם הזה מתקיימים בו בודאות. נקודת מבטו של האדם היא מוגבלת הרבה יותר. כאשר מדובר במוסר האנושי, האדם – מכך שאינו יודע – יכול לבחור כיצד הוא צריך להתנהג. האדם עומד בפני אפשרויות כי הוא לא יודע כמו האל=> ולכן יש לו רצון. רצונו נובע מחוסר הידיעה. האדם – כמו האל טרם הבריאה – עומד מול אלטרנטיבות, הוא חייב להחליט מתוך שיקולים מוסריים.

לייבניץ - המונאדות

תורת הצורה העצמותית=העצם הפרטי=תורת המונאדות:

·         כל דבר בעולם (חומרי או רוחני) מקיים את כל תכונות העצם. העצם קיים בהכרח. (לשפינוזה יש עצם אחד, ללייבניץ יש אין-ספור עצמים פרטיים שמהווים את הבסיס לקיום)

·         כל עצם מוסבר על ידי שרשרת סיבתית עד למונאדה. (כל תכונות הבקבוק מוצפנים במונאדות)

·         הכל תואם את הסדר הכללי. האדם אינו יודע את הסדר הכללי.

·         הכל ניתן להסבר מדעי (גם אם נשרטט קו מבולגן, רק נחשוב שאין בו סדר, כשלמעשה אם נחקור לעומק, נגלה יום אחד נוסחא היכולה לבטא את הנקודות הלכאורה מבולגנות)

·         ההיגיון הפרדיקטיבי:  מזה אומר יחס נושא-נשוא? ובשפה פילוסופית בין עצם לתואר. לייבניץ אומר: נושא יכול גם לשאת נשואים אחרים (ולא רק הנשוא מתאר את הנושא). –

-          לייבניץ מגדיר מחדש את העצם הפרטי: הוא קושר את התואר לעצם באופן מהותי. הנשוא הוא בתוך הנושא. הנשוא הוא הכרחי לנושא ובשום פנים ואופן אינו מקרי. מי שמבין את מושגו של הנושא, היה יודע שהנשוא שייך לו וכיצד.

-          משפט הזהות הוא אב-הטיפוס של כל הפרדיקציות. "הנשוא כלול במפורש בתוך הנושא". במשפט פרדיקטיבי רגיל "הנשוא כלול במובלע בתוך הנושא" (עמ' 56) אם היה ניתן להבין ולראות את סדר המונאדות של בקבוק, היה

-          מושג התפוח מכיל באופן לוגי את מושג הירוק. מושג הירוק שייך לתפוח באופן מהותי.

-         Predicatum ines subject: תורה המנסה להצביע על טבעו של העצם כמכיל את כל הפרידיקטים שלו.

-          הבנת העצם => משמע הבנת כל הנשואים שלו: הבנת המושג של הבקבוק, הוא הבנה של כל הנשואים הקשורים אליו. בין נשואים אלו גם המקום של הבקבוק בתוך העולם ובתוך הזמן, איפה היה מיוצר וכו'. כל הנשואים חייבים להיות עצורים בבקבוק => להבין את הבקבוק משמע להבין את כל הנשואים שלו. (בדומה שעצם של שפינוזה – ההתבוננות בעצם מבטאת את ההבנה של כל העולם).

-          רק האל מבין את העצם הפרטי: כדי להבין את כל תכונות העצם אנחנו חייבים לדעת את כל הפרידיקטים (בין השאר את כל מה שקרה לו וכל מה שיקרה לו ואת כל העולם שקשור אליו) הבקבוק קשור גם לפרפר באוסטרליה => ידיעה כזו שייכת לאל בלבד. (ההבדל משפינוזה הוא שהעולם כולו כאן מוכל בתוך כל עצם פרטי)

-          העולם הוא אחד. כל העולם נראה על ידי כל מונאדה. כל מונאדה היא נקודת מבט אחרת על העולם. כל עצם נושא במובן זה את חכמתו האינסופית של האל.

-         יש נקודות מבט "טובות" יותר: האבן משקפת את העולם בבהירות פחות גבוהה מהאדם. האל (שהוא גם מונאדה) משקף את העולם בבהירות מוחלטת. 3 דרגות אונטולוגיות: החומרים (בעלי פרצפציה), האדם (בעל א-פרצפציה, יכולת להתבונן בעצמו) והאל.

-          אחד הדברים שמנסה לייבניץ לפתור בפיתוח השיטה 

לייבניץ: עקרון זהות הבלתי-נבדלים

לייבניץ: התיאוריה של העצם הפשוט – עקרון זהות הבלתי-נבדלים:

·         עקרון זהות הבלתי-נבדלים: חוסר היכולת של אלוהים להבדיל בין שני עולמות (לדוג' העולם שלנו ועולם המוטה בכמה מלות ימינה) => אין שחר לדבר על עולמות שכל ההבדל בניהם הוא הבדל בין החלל והזמן.

·         לייבניץ ניסה לשכנע את חבריו למצוא בערימות ענקיות שני עלים זהים והם לא הצליחו => עקרון הבלתי-נבדלים חל על מה שלייבניץ מכנה הבדל פנימי ולא על קריאה בשם.

·         ההבדל בחלל ובזמן אינו מגדיר הבדל אונטולוגי! לא יכול להיות ששני דברים לא נבדלים בשום תכונה חוץ מהמקום שהם תופסים בחלל ובזמן. (בימי הביניים: לא יכול להיות שלא יהיה שום הבדל אלא רק הבדל מספרי). הבדל מספרי בין שני דברים לא יכול להיות תכונה אחרונה שלהם. לא יכול להיות שיש שני אטומים שאינם נבדלים בכלום האחד מן השני מלבד שהם שונים בחלל או בזמן.

·         אם כל הפרידיקטים המאפיינים שני עצמים הם זהים: מדובר בהכרח בדבר אחד. אם אפשר להבחין בניהם אז הם שונים לא רק בחלל ובזמן, אלא גם בתכונות אחרות. גם אם לא ניתן להבחין בשוני, הוא בודאות קיים.

·         עקרון זה חל קודם כל על המונאדות: כל מונאדה שונה זו מזו. כל דבר פיסי שמובחן (בשל היותו תופעה מבוססת היטב) הוא בהכרח שונה ולכן שונה גם ברמה הבסיסית יותר של הממשות: רמת המונאדות.

·         עקרון זה חל גם על החלל והזמן כיחסים => היחסים מותנים ביחס (לדוג' אבא מתייחס לבן) => לא יכול להיות שיש יחסים שהם יהיו נבדלים. (לא יכול להיות שאבא מתייחס לבן בדיוק באותו אופן שאבא אחר מתייחס לבן).

·         שני דרכים להצדקת עקרון הבלתי-נבדלים:

1.       עקרון הבלתי-נבדלים נגזר מעקרון הטעם המספיק: שני דברים שהם בלית-נפרדים זה מזה, אין טעם מספיק למה לברוא אחד ולא את האחר. אם יש שני דברים שהם בדיוק אותו הדבר אין הסבר מספיק לבריאתם במקום או בזמן שונה. מגלל שיש חלות נצחית של עקרון הטעם המספיק, נובע מכך שאין בריאה של דברים שהם בלתי-נבדלים.

2.       דרך נוספת לניסוח האינדיווידואליות של העצמים הפשוטים: כל דבר, אם הוא עצם פשוט: יש לו בהכרח תכונות הנבדלות מדברים אחרים (לא רק בחלל ובזמן). הוא אינדיבידואלי. מה שמבדיל אותו הוא: אפשר לראות כל עצם פשוט כנקודת מבט על העולם. ניתן לראות כל עצם פשוט כפרספקטיבה דרכה מתבוננים על העולם. זוהי ההגדרה של העצם על פי לייבניץ. מטאפיזית, אם מה שמגדיר את הזהות העצמית/את האינדווידאליות של העצם הפשוט הוא נקודת התבוננות שונה, בהכרח אין עצם פשוט השונה מרעהו. יש אינדיווידואליות מוחלטת של העצמים הפשוטים.

·         לא כמו לוק שציין את הזהות בחלל ובזמן.

·         עצמים פשוטים: אבני היסוד של הממשות. כל עצם פשוט הוא יחיד במינו ומגדר על ידי המקום המטאפיסי בו הנמצא וממנו הוא מתבונן על העולם.

·         העולם מורכב ממונאדות. כל פרספקטיבה מבטאת את הפרספקטיבות האחרות. ברמת הקיום של המונאדות אין עולם עם עצמים וחומר וכו'. יש רק יחסים של ביטוי הדדי של פרספקטיבות שונות המבטאות את העולם. כל המונאדות מבטאות את כל המונאדות האחרות. עולם זה המלא בפרספקטיבות מבטא את המקור של אלוהים.

תורת המונאדות של לייבניץ

תורת המונאדות = עצם פשוט

·         עקרון הטעם המספיק: עקרון הדטרמינציה הגמורה. (ההבדל בין יוליוס קיסר לפו הדב)

·         המונאדות: כינוי של העצם הפשוט: אטומים רוחניים, בלתי-מתכלים, בלתי ניתנים לפירוק, נפרדים, יש אין סוף עצמים פשוטים כאלו ויש להם חוקים מיוחדים. אין מגע בין המונאדות "למונאדה אין חלונות": אין קשר סיבתי בין העצמים. העצם חייב להיות בלתי תלוי מבחינה אונטולוגית. הוא תלוי רק באקט הבריאה האלוהי. המונדאות משקפות את היקום בהרמוניה.

·         תורת המונאדות פותרת את בעיית גוף-נפש של דקארט ואת בעיית הפרטנות בשיטת שפינוזה.

·         בראש ובראשונה החלל והזמן. ובראש ובראשונה מושג החומר.

·         החומר הוא תופעה (הוא נתפס) מבוססת היטב (ניתן לעשות גזירה רציונאלית). החומר מותנה בממשות המטאפיזית הבסיסית ביותר, זו של העצמים הפשוטים. העולם הפיסיקלי הוא ממשי. לממשות זו של החומר אין את אותה דרגת הממשות שיש ליוליוס קיסר כמונאדה. גם לא את חוסר הממשות של הדימוי. הממשות של החומר נגזרת מהמושג של המונאדה: יש אינסוף של מונאדות, וניתן לגזור באופן רציונאלי את מושג החומר ולכן יש לו מממשות אמיתית. משמעות אחרת מהמשמעות המטאפיזית של העצם הפשוט, אך יש לה מעמד של תופעה מבוססת היטב. פו-הדב הוא תופעה בלתי ניתנת לגזירה מהמונאדה, הוא אינו מבוסס היטב ולכן פחות שלם.

·         אי-התלות.

·         השכולתניות של הפעולה הטבעית.

הויכוח של לייבניץ עם ניוטון:

·         החלל והזמן: ויכוח בין לייבניץ לניוטון. הויכוח הוא ויכוח על "מי המציא את הקלקלוס: החשבון הדיפרנציאלי והאינטגראלי.

·         ההכרה שכל ידיעה חלקית תמיד מניחה בסופו של דבר איזשהי תיאוריה מטאפיזית אחרונה על הטבע של המציאות. זו המחלוקת הגדולה ביותר בין ניוטון ללייבניץ.

·         הויכוח בין השניים עדיין, במובן מסוים, תקף גם היום (האם תורת היחסות ניפצה את דברי ניוטון, או שמא ניוטון אכן צדק?)

·         ניוטון טען שהחלל והזמן הם ישויות ממשיות. "החלל והזמן הם הסנסורים של אלוהים". המדע המודרני הוא היחידי שיכול לתת הסברים על המציאות. הקיום של החלל והזמן הוא הקיום האובייקטיבי של הדברים, גם מנק' מבטו של אלוהים.

·         לייבניץ טען שהחלל והזמן אינם ישויות ממשיות. אין פשר לאמירות כמו "העולם נברא 10 דק' קודם לכן". לדעת לייבניץ החלל והזמן הם ישויות התלויות ומותנות בקיומם של הדברים/של העולם. מכאן שהחלל והזמן הם יחסים. יחסים הם בהגדרה מאוחרים למושגים הראשוניים יותר.

·         אפשר לראות את היחסים כסוג של פרידיקט. הפרידיקט (ויחס) הוא אחד בלבד. "לאבא יש רגליים לפחות בשני אובייקטים" הוא אבא של שני ילדים. לייבניץ מוכיח שלכל פרידיקט לא יכולים להיות 2 רגליים. הפרידיקט הוא נושא המקשר בין הנושא לנשוא ולכן לא יתכן שיש לו יותר מנושא אחד. בעיה זו פתר לייבניץ בתורה לוגית שבמציא. הלוגיקה המודרנית הלכה לכוון אחר משלו ולא כיבדה את מאמציו הלוגיים להגדיר פרידיקטים ליותר מעצם אחד.

·         החלל והזמן נגזרים מתוך הקיום שלהם כעצמים.

·         ההיררכיה של הקיום שמציעה לייבניץ: החומר (תופעה מבוססת היטב) –

·         החומר: כל עצם פשוט יש לו מושג שלם. החומר אין לו אף פעם דטרמינציה. (לדוג' קו ישר שנשרטט על הלוח אף פעם לא יהיה ישר כפי שההגדרה הגיאומטרית מניחה. הגדרה זו היא אידיאלית) החומר הוא תופעה מבוססת היטב. יש הצדקה רציונאלית להשתמש דווקא במושג זה.  הוא נגזר באופן הכרחי מהעצם הפשוט ולכן יש לו תוקף וממשות.

לייבניץ - מבוא

לייבניץ – כללי

·         איש אשכולות גרמני 1646-1716.

·         כתב המון והיה חריג בלמדנותו ויכולותיו (בגיל 20 כבר היה צריך לקבל תואר דוקטור).

·         כתב בתחומים רבים (פילוסופיה, מתמתיקה, פוליטיקה, גדול הלוגיקנים בין אריסטו לפרגה, שפה, משפטים, היסטוריה, גיאולוגיה, רפואה ועוד) ובכולם היה בולט מאוד. בקיצור – הוא אדיר.

·         ריב על זכות היוצרים עם ניוטון על גילוי החשבון הדיפרנציאלי והאינטגראלי (כנראה שניוטון גילה את הרעיונות, אך לייבניץ פרסם אותם ראשון).

·         הכח (הדינמיקה) כחיבור בין המושג הפיסיקלי למושג מטאפיזי.

·         השלישי בין הרציונאליסטים (יחד עם דקארט ושפינוזה).

·         האם יש מוקד עניין לכל תחומי עיסוקו? ב1648, שנתיים אחרי הוולדו, הסתיימה מלחמת שלושים השנה בין הפרוטסטנטים לקתולים. כל ימי חייו הוא מנסה לבנות אחדות של הכנסייה => וכדי ליצור איחוד זה הוא מנסה לבנות מצע לביסוס אחדות כזו: בכל התחומים. יש אגרות רבות בהם הוא מנהל משא ומתן כדי להסכים על אמיתות שיהוו מצע לאחדות זו.

·         שפינוזה מתואר כאתיאיסט ישר והגון: מבחינה אישית הוא איש מדהים, בעל מידות טובות אך מבחינה פילוסופית: מקולל בקללת הקללות.

·         לייבניץ מתואר כאדם ללא אינטגרטי פילוסופי : תמיד מנסה להתפשר על עמדותיו כדי ליצור את האחדות הפוליטית הזו.   

·         אינטלגיביליות של היש: העולם ניתן להבנה והוכחה. הוא בעל הטעם המספיק.

·         ההבנה: הדבר המסובך ביותר בעולם שלנו. צריך להסביר את ההבנה.

·         שורה של תנאים שכל משפט צריך למלא כדי שהוא יהיה אינטלגיבילי. התנאים הללו הם אין-סופיים. סוג ההכלליות של הפרידיקט בתוך הנושא 

·         התיאוריה של האינטלגיביליות כפופה לשני תנאי-אב:

-     עקרון הסתירה (או העדר סתירה)

-     עקרון הטעם המספיק. כל טענה יש טעם מספיק לאמיתותה.

·         הפרידיקט בתוך הנושא: לייבניץ טוען שהמשפט סוקרט הוא יווני משמעו יש יווניות בתוך סוקרטס. המושג יוליוס קיסר חצה את הרוביקון כולל בתוכו את הפרידיקט חוצה.

·         אין חורים: תכונה של הדטרמינציה הגבוהה של היש. היש הוא קבוע לחלוטין. לדוג: לשאלה מה אכל יוליוס קיסר בארוחת הבוקר של חציית הנהר נוכל לענות באופן עקרוני. גם אם לא נדע את התשובה נדע שיש תשובה. אם נשאל את אותה שאלה על רסקולניקוב (דמות ספרותית של דוסטייבסקי) לא נוכל לדעת את התשובה כי הסופר לא בדה שאלה זו בספרו. זה מה שמבדיל בין מה שמתקיים לבין מה שהוא בדייה. כל קיום, מאופיין בדטרמינציה גמורה, בזה שיש לו מושג שלם. לדמות ספרותית או כל בדיה אין מושג שלם.

·         יש שני לוגיקות יסודיות ביותר:

-          המתמתיקה.

-          המטאפיסיקה: הלוגיקה של המציאות.

·         דטרמינציה מלאה מחייבת את מושג האינסופיות.

לייבניץ - המשך

העצם מוגדר כמושג שלם, משהו המכיל את כל הפרדיקטים שלו. לייבניץ מגדיר בצורה דומה לדרך שראינו אצל לוק, ואצל אריסטו- הדבר שכל הדברים נאמרים עליו, והוא אינו נאמר על דבר אחר. נושא התכונות.

במונאדולוגיה יש הבדלים משמעותיים בהגדרת מושג העצם, מול המאמר המטאפיסי של לייבניץ.

אחת המוטיבציות להגדרה שונה של העצם נובעת מהבעייתיות של הגדרת העצם כמושג שלם. מהי הבעיה? לייבניץ לא מקבל מושגים של זמן וחלל, על כן כל מה שיש הם תכונות. אז נשאלת השאלה כיצד אנו מסוגלים להבחין בשינוי בתכונה. במושג שלם יש שרשרת של תכונות שמגדירות אותי באופן כולל. יש במושג העצם כמושג שלם סטטיות מוחלטת. לייבניץ אכן לא רוצה לקבל עמדה שכזאת. אפשרות אחת לפתור את הבעיה היא לחשוב על מושג שלם, כמורכב מאוסף קומבינציות של תכונות ספציפיות (ללא הכללת מושג הזמן). אך בתפיסה כזאת יש בעייתיות (חוסר חוקיות במעבר מקומבינציה אחת לשנייה).

לייבניץ מתאר מהלך שמתחיל עם אריסטו, עוברת למדע החדש ובסופו של דבר חוזרת לעמדה מעין אריסטוטלית. אחת הביקורת על אריסטו היא תפיסתו את מושג העצם כמורכב מצורה וחומר. אצל דקארט יש את הרעיון לחפש הסברים מכאניסטים. לייבניץ אינו מקבל את העמדה הזאת. לייבניץ רואה בחומר פסיביות, כדי להכניס לדיון כוחות אין מקום לדון בחומר. לייבניץ מחפש יסוד אקטיבי, ויש בכך דמיון לדיון של אריסטו.

מושג העצם המאוחר של לייבניץ מתייחס לפעילות וכוחות (תשוקה / השתוקקות / תיאבון). אנו חושבים כעת על עצם כסוג של כוח בעל מאפיינים מסוימים. לייבניץ מכניס מרכיבים תכליתיים שלו היו בפילוסופיה החדשה עד כה.

לייבניץ וניוטון מקבילים בתקופתם, ושניהם מדברים על כוחות. תפיסה של כוח משיכה מנתקת את הדיון מחומריות מוחלטת, יש תופעה שמתרחשת ללא קשר ישיר וגלוי לחומר. בכך לייבניץ מכניס את האלמנט התכליתי. הכנסת כוחות לעולם מזמינה הכנסת 'שאיפות' לדיון ומכאן תכליתיות.

1714 - 'המונאדולוגיה' נכתבת לבקשת אציל צרפתי. הטקסט התפרסם רק ב-1720, לאחר מותו של לייבניץ. 

המונאדה – עצם פשוט המונח ביסודם של הדברים המורכבים. לייבניץ מחפש את היחידה הפשוטה, את אבני היסוד. היחידה הפשוטה צריכה להיות עצם, ושכל שאר הדברים יהיו מורכבים ממנה. 'האטומים' הללו לא יכולים להיות חומריים (חומרי הרי ניתן לחלוקה). החומר לא יכול להכיל את אבן הבניה היסודית. עמדה זאת משתלבת היטב עם דבריו של לייבניץ אודות כוחות (כלא חומריים). אנו מקבלים אצל 'לייבניץ המורחב' אידיאליזם – דחיית העולם החומרי. אותה המונאדה היא בעלת תכונות מסוימות, למשל (המפורסמת בהן) 'למונאדה אין חלונות'. מדובר על אי התלות שבעצם הפשוט. בין המונאדות השונות יש הרמוניה קבועה מראש. כך הוא גם מסביר את הקשר בין גוף ונפש. הדרך הקלה ביותר לתפוס מהי המונאדה היא ע"י הקבלתה לנפש -  המוגדרת כיש רוחני בעל חוקיות פנימית המוליכה אותו ממצב למצב.

תכונה נוספת של המונאדה היא התשוקה, שהיא למעשה החוקיות. אנו נוכחים לראות מעבר ממצב אחד למצב שני, כאשר עכשיו יש לנו את החוקיות, וגם את התכליתיות. ההשתוקקות היא החוקיות שמעבירה אותנו ממצב אחד בסדרה (כמו סדרה מתמטית) למצב שני. אלמנט נוסף של המונאדה (סעיפים נו'-נז') היא פרספקטיבה על העולם. המצבים השונים של המונאדה הם האופנים השונים של ייצוג העולם. בכל מונאדה מיוצגות כל המונאדות האחרות, ומה שמבדיל היא דרגת הייצוג (בהיר מול פחות בהיר). בעולמו של לייבניץ אף אחד לא מת, אין מוות יש שינוי בדרגת הבהירות. אנו למעשה במהלך השיעור עוברים תהליך (שהמונאדה שלנו שאפה והשתוקקה לו) שבו אנו עוברים ממצב של חוסר בהירות מוחלט למצב בהיר יותר של ידיעת העולם.

אם למעשה כל מונאדה היא פרספקטיבה על העולם, נקודת מבט על העולם, אז למעשה כל מונאדה היא נקודת מבט על נקודות מבט. מה שנוצר לנו הוא סוג של ייצוג. העולם הוא אוסף כל הפרספקטיבות האפשריות על החוקיות של כל הפרספקטיבות האחרות – עולם של ייצוגים של ייצוגים.

חשוב רק לציין כי האילוצים של לייבניץ הם אילוצים לוגיים ולא הכרתיים / תפיסתיים. 

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים

הפילוסופיה של לייבניץ

התחלנו ממושג האמת של לייבניץ. הסברנו את רעיון הגדרת האמת. עסקנו בהשלכות של ההגדרה. העלינו כי נובע דטרמניזם מהגדרתו – אם אני נושא וכל הנשואים שלי כלולים בי כבר, אז אין מקום לחופש רצון. לייבניץ מתמודד עם הבעיה: הוא מבחין בין משפטים קונטינגנטים ומשפטים הכרחיים. הרעיון של לייבניץ הוא שבמשפטים הכרחיים ניתן לגזור את הנשוא מהנושא במספר סופי של מהלכים (משפטים הכרחיים יהיו הכרחיים בכל עולם אפשרי- עוד נדבר על זה). הסוג השני של משפטים – קונטינגנטים, גם הנשוא מוכל בנושא, אז לשם כך יש צורך בניתוח אינסופי. על פי לייבניץ נשאר פה מקום חלקי של חופש. לייבניץ חושב כי מושג הרצון החופשי הוא מושג סתירתי (רצון חופשי = "אני יכול לרצות את A ולא את A בעת ועונה אחת"). לייבניץ רוצה לשמר מידה של חופש רצון, או לפחות להימנע מהכרח לוגי והוא עושה זאת ע"י ההבחנה בין משפטים הכרחיים ומשפטים קונטינגנטים.

הבחנה בין עיקרון הסתירה ועיקרון הטעם המספיק, גם מקושרת לדיון זה של לייבניץ. עקרון הסתירה – עיקרון מרכזי עבור לייבניץ, עיקרון של כל המשפטים ההכרחיים, ובנוסף הוא מתפקד כאילוץ על מה שיכול להיות אפשרי (לי לו יכולות להיות פרדיקטים סותרים – לפיכך לא יכולים להיות רצונות סותרים). עיקרון הסתירה מספק לנו את סה"כ האפשרויות שיש לאל – העולמות האפשריים. יש תחום של אפשרויות (עולמות אפשריים) שמתוכם האל בורא עולם אחד. מדוע נבחר עולם אחד? התשובה נובעת מעיקרון הטעם המספיק – יש טעם מדוע דבר קיים ולא ההפך. אין דבר בעולם שקיים ושאי אפשר לנמק למה הוא קיים. זוהי תמצית הפילוסופיה הרציונאליסטית.

בחלק האחרון דיברנו על עיקרון זהות הבלתי נבדלים. אם יש שני דברים שאים בהם שום הבדל איכותי, אזי הם זהים זה לזה. ניתן לקשור זאת לעיקרון הטעם המספיק – אין שני דברים שהם אותו דבר מכיוון שאם הם היו אותו דבר בדיוק לא היה טעם לכך שיש שניים. לעיתים אנו נתקלים בדברים שיש מהם יותר מאחד, אך הבדל יכול להיווצר גם בהבדל שבחלל ובזמן. אך מהם החלל והזמן לפי לייבניץ?

לכאורה, אנו חושבים על חלל כעל מקום, אשר נבדל ממקום אחר. באותה מידה נקודת זמן כנבדלת מנקודת זמן אחרת. אך כיצד אנו מבדילים בין נקודה אחת לנקודה אחרת. אם הכל אותו דבר. אפשרות היחידה להבחנה היא ביחסיות שבין הנקודות (המקום היחסי שלי ביחס אל דבר אחר). אם כל מה שיש הוא יחסים, אז אין חלל וזמן מוחלטים (לא סופי ולא אינסופי), אלא רק יחסים. לייבניץ חושב שאם מה שיש הוא רק יחסים, אז צריך להעמיד את התכונה שלי ביחס לאחרים.

הבעיה היא שבאותה תקופה יש את ניוטון שכן רואה תפיסה של זמן וחלל מוחלטים, ויותר מכך הוא טוען כי קיום מוחלט שכזה הוא הכרחי לקיום המדעים. הויכוח מתמשך בויכוח בין לייבניץ לקלארק (תלמידו של ניוטון). הטיעון של ניוטון עבור קבלה של החלל המוחלט: אחד הנימוקים, שנתפס כנימוק מכריע הוא הכוח הצנטרופגלי (נחשוב על שני עולמות: עולם אחד שיש בו דלי שלא זז, עולם שני שדלי בו זז. בשני המקרים, מבחינת היחסים הפנימיים, הם אותו הדבר – אך התנועה יוצרת הפרדה בין שני הדליים.- טיעון בעייתי שהביא ביקורת רבה עליו: למשל אין מצב של תנועה בחלל ריק – אנו מכניסים ל'ניסוי' את חוקי הטבע החלים בעולמנו. הצנטרפוגה היא תלויה במסה בעולם). 

יש כאן מתח בין עיקרון הטעם המספיק ובין הצורך הפיסיקלי לקבל מושג שאנו דוחים אותו מבחינה מטאפיסית – עמנואל קאנט יתמודד עם המתח הזה.

לייבניץ יאמר שיש תמונה מטאפיסית שלמה שנובעת מעקרונות שסקרנו בשיעור.  המושג שאליו אנו מגיעים מופיע בסעיף 13 במאמר המטאפיסי, אחרי העיסוק במושג האל. המושג של משהו – העצם הפרטי. לאור הגדרת האמת, אנו יודעים כי יש לנו נושא שמכיל בתוכו את כל המושגים של הנשואים שלו. מושג שכזה של נושא, שהוא שלם ומכיל את כל מה שכל עליו, הוא מוגדר כעצם פרטי. יש לנו מעבר ישיר: מהגדרת האמת, אל השלכותיה, אל המושג השלם של משהו, שקובע עצם פרטי. ה'מונדה' היא עצם פרטי שכזה. לכאורה, בשלב ראשון, אנו חושבים על העולם כמורכב מעולמות סגורים שהתכונות של מוכללות בהם. אך התכונות שלנו תלויות זה בזה (מי יהיו ילדי ומי יהיו ילדיהם). האדם הראשון מכיל את כל האנושות לפי זה. המושג נמצא בקשרי גומלין עם כמעט כל המושגים האחרים. הניסיון ליישב את הבעיה אצל לייבניץ – רעיון של הרמוניה קבועה מראש. ניתן לחשוב על עולם שכזה רק ביחס למישהו שבורא אותה ויוצר אותה- וזוהי נקודה מהותית של הבדל בין לייבניץ לשפינוזה. יש צורך למתאם עליון של ההרמוניה. נדרש מושג של אל חיצוני כדי לחשוב על עולם זה. וזוהי אכן אחת המטרות של לייבניץ – חיזוק האל הטרנסנדטי.

מושג האל של לייבניץ – בכך עוסק החלק הראשון של המאמר המטאפיסי. לייבניץ דוחה שתי עמדות: הרעיון שהאל הוא משהו לחלוטין דטרמניסטי, ושכל מה שהוא עושה הוא עושה בהיכרך או שיש מושג אחד של הכרך. פעולתו של האל אינה נובעת בהיכרך מתכונותיו, הוא אינו החוקיות הפנימית של המערכת (בכל לייבניץ נבדל משפינוזה). אצל לייבניץ יש עולמות אפשריים אחרים. התפיסה השניה שלייבניץ דוחה היא תפיסה של האל כשרירותי או שמרכיב הרצון הוא מהותי בו. האל של לייבניץ הוא טוב ולא שרירותי, אך לא באופן כזה שהכרחי כי הוא יהיה טוב. יש בו מרכיב של רצון לעשות טוב, ולא תפיסה של חייב להיות טוב. העולם שנברא הוא הטוב שבעולמות האפשריים. מקסימום יישים עם מינימום חוקים – מינימום קלט מקסימום פלט, זוהי התפיסה לש הטוב של לייבניץ. זהו אפיון שנובע מכל המהלך המורכב של לייבניץ: טוב שיש עולם מאשר שלא יהיה עולם. בסופו של דבר לייבניץ יפריד בין ממלכת הטבע וממלכת החסד.  

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים

פילוסופיה של העת החדשה: לייבניץ

לייבניץ (1646-1716)                                                      ‏01/03/04

לייבניץ הוא רציונליסט. הוא מגיב ללוק ב"מסות חדשות על שכל האדם" (שאותו לא נלמד). לייבניץ יהווה את הבסיס לתורתו של קאנט (יחד עם השפעתו של היום). סדר הלימוד בסמסטר הזה מוכוון לסדר הלימוד של קאנט, עד שהגיע לתורתו שלו.

לייבניץ מהווה אחד האחרונים שתורם תרומות משמעותיות במספר רב של תחומים. הידע שלו הקיף תחומים רבים. למד משפטים והיה יועץ של נסיך גרמני. בן השאר הוא עוסק בפוליטיקה. הוא עוזב את הפוליטיקה ועובר לפריז (1662) ובשנים אלו הוא מגבש את היסודות של הפילוסופיה שלו. הוא גם יוצר את החשבון האינפיטיסימלי (חשבון דפרנציאלי ואינטגרלי) במקביל לניוטון. הוא חוזר לגרמניה, שוב לתפקיד של יועץ, הפעם לנסיך של האנובר. הוא כותב הון, אך רק ספר אחד מתפרסם בימי חייו (1710 – "תיאודיציה"), שבו הוא עוסק בהצגת הרוע בעולם. בסיבות 1686 הוא כתב את המאמר המטאפיסי, וכנראה גם את המאמר "אמיתות ראשוניות". 1703 הוא כתב את "המסות החדשות" – דיון ביקורתי בלוק, אשר כתוב כדיאלוג. 1714- הוא כותב את "המונאדולוגיה".

לייבניץ לא היה ידוע כפילוסוף בחייו, הוא נהפך לפילוסוף מרכזי דרך תלמידיו ותלמידי תלמידיו. לייבניץ הופך להיות פילוסוף חשוב ומוערך בתחילת המאה העשרים, ע"י בין היתר ברנטרד ראסל ואנשים אחרים, שמגלים את כתיבתו בלוגיקה.

לייבניץ מציע בספרו האחרון "המונאדולוגיה" תמונת עולם או שיטה המבוססת על מונאדות (סוג של אטומים, אך לא חומריים). לפי לייבניץ כל דבר חומרי ניתן לחלוקה, לכן המונאדות הם עצמים לא חומריים, כאשר כל עצם כזה הוא עולם בפני עצמו – אינו מושפע ממה שקורה סביבו ("למונאדות אין חלונות"). מה שנותר הוא עיקרון פנימי של המונאדה, המעביר אותה ממצב של 'תודעתי' למצב אחר. יש הרמוניה קבועה מראש, הנקבעת ע"י האל, בין המונאדות. העולם החומרי הוא תמונה לא בהירה של העולם האמיתי – עולם המונאדות. לייבניץ יוצא נגד תפיסה של האל כמתעל בין הגוף לנשמה, אצלו האל תיאם מראש את ההתאמה ואת הסנכרון. האל הופך להיות לא מתערב.

אכן תפיסתו של לייבניץ נראתה מוזרה, אך הגילוי מחדש של לייבניץ בתחילת המאה העשרים קראה לקרוא את לייבניץ ההתחלתי ("אמיתות ראשוניות"). ראו בלייבניץ לקיחה של אילוצים לוגיים (מושג האמת) ומהם חילוץ של פילוסופיה (אונטולוגיה), ובכך לייבניץ הוא ייחודי. דבר שני שמאפיין את הגישה של לייבניץ היא ריבוי של נקודות המבט והרצון שלו ליצור סינתזה של כל המהלכים הפילוסופים עד זמנו. מדובר בבחירה מודעת בהצגה מסוימת של לייבניץ, ולכן אנו מתחילים בכתיבתו הראשונה.

"אמיתותראשוניות" – המאמר מציע קבוצה מסוימת של עקרונות, מעין עקרונות יסוד של הפילוסופיה של לייבניץ. זה מוצג בצורה של נביעה מעיקרון אחד לשני (התפיסה הרציונאליסטית של לייבניץ). יחד עם זאת השיטה אינה השיטה השפינוזיסטית, אין הצגה גיאומטרית. העיקרון הראשון – עיקרון האמת או הגדרת האמת: במשפט אמיתי, הנשוא מוכל בנושא.

בעיסוק במושג האמת יש לנו שתי תפיסות: 'משפט הוא אמיתי אם הוא מתאים לאיזשהו מצב עניינים מחוץ אליו'. יש לנו התאמה בין משפט למצב עניינים. גם בתורת התאמה יש לנו משפטים שאנו נטען כי אמיתותן לא קשורה במצב עניינים מסוים. 'השלם גדול מחלקו', לדוגמה. במשמעות של השלם מתקיים ההכרח שהוא יהיה גדול מחלקו. תורת ההתאמה מקבלת קיומו של עולם חיצוני שאינו תלוי בי. תורה אחרת היא התורה שבכינוייה היא תורה קוהרנטית של האמת (היא קרובה יותר לעמדות אידיאליסטיות). תפיסה קוהרנטית קושרת את אמיתות של משפט בהתייחסות למערכת של משפטים (ולא בהתייחסות להתאמה למצב עניינים בעולם). 'השולחן בחדר זה וזה, במקום זה וזה, בשעה זאת וזאת, הוא שחור'.

אמיתות, לפי לייבניץ, הן לא במובן של התאמה לעולם חיצוני (לא מתיישב עם תפיסה ריאליסטית). משפטים אמיתיים, לפי לייבניץ, יש להם את התבנית למה שאנו מיחסים לעקרונות לוגיים. לפי זה ניתן להבין את ההגדרה של לייבניץ כי הנשוא מוכל בנושא. דוגמה נוספת: 'רווק הוא גבר לא נשוי'. {כיום אנו מבינים כי לא כל המשפטים ניתנים לחלוקה לנושא ונשוא}.

מתוך תפיסה שכזאת נגזרת תפיסה דטרמניסטית (כל דבר הוא הכרחי). אם יש יסודות לקבל את ההגדרה, ניתן להבין איך השיטה המטאפיסית של לייבניץ נובעת מעיקרון יחיד. לוקחים אילוץ לוגי (אודות מושג האמת) וממנו גוזרים את התפיסה המטאפיסית, וזוהי הטכניקה של המאה העשרים (זוהי אחת הסיבות שהוא כל כך פופולרי בתקופה זאת).

אם אני מושג, כל מה שאמיתי אודותיי כבר מוכל בי. אין תפיסה של זמן, של משהו שמשתנה. לייבניץ מבחין בין שני סוגי משפטים: משפטים הכרחיים ומשפטים קונטינגנטים. כלומר, לא כל אמת היא הכרחית. המבחין בין שני סוגי המשפטים: במשפטים הכרחיים, במספר סופי של צעדים ניתן להגיע לזהות (לפחות חלקית) למושג של הנשוא במושג של הנושא. במשפטים קונטינגנטים אין אפשרות שכזאת, יש צורך אנליזה אינסופית על מנת לחלץ את המושג של הנשוא מהמושג של הנושא ('רק אלוהים יודע אם המשפט אמיתי'). אנו עדיין רוצים קריטריון למשפט אמיתי גם אם הוא קונטינגנטי. לפיכך יש לליבניץ את עיקרון הסתירה ואת עיקרון הטעם המספיק.

עיקרון הסתירה הוא כפשטו, עקרון הסתירה. הוא ממלא תפקיד גם במשפטים הכרחיים. זהו עיקרון היסוד של המשפטים ההכרחיים. עקרון הטעם המספיק הוא כליי יותר (מתקיים למעשה לגבי כל המשפטים). ניתן לראותו כאחד המאפיינים / היסודות של עמדה רציונאליסטית: לדברים בעולם יש סיבה, כל דבר בעולם אפשר להבין אותו. ניתן לראות את עיקרון הסתירה כתת סעיף של עיקרון הטעם המספיק. הטעם המספיק של משפטיים הכרחיים הוא עיקרון הסתירה. אנו רואים יחסים מורכבים בין עקרונות (כפי שנמצא לעיתים קרובות אצל לייבניץ). ניתן לראות כיצד העמדה הפילוסופית נגזרת מכל עיקרון (ובכל פעם לבחור עיקרון מרכזי שונה להתחיל ממנו את הניתוח).

עיקרון נוסף הוא עיקרון הזהות הבלתי נבדלת: 'אם יש שני דברים שאין ביניהם הבדלים איכותית, אז הם זהים'. או במילים אחרות 'אין שני דברים בעולם שהם זהים לחלוטין איכותית, ויחד עם זאת הם שני דברים'. אם יש לנו שני דברים שהם בדיוק אותו הדבר אין לנו טעם מספיק לכך שיש שניים בדיוק. לפיכך, העיקרון נובע או נגזר מעיקרון הטעם המספיק.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים