שאלת המתודה בפילוסופיה של העת החדשה

המתודה, ומהי המתודה הנכונה להשגת ידע?                         ‏10/11/03

שתי דמויות עיקריות שנעסוק בהן הם פרנסיס בייקון ורנה דקארט. בצורה הכללתית דקארט נחשב כשייך לכיוון הרציונאליסטי ובייקון הוא שלב במה שמכונה האימפרציסטים האנגלים.

פרנסיס בייקון חי בין 1561- 1626. בייקון היה בראש ובראשונה איש פוליטי – חבר פרלמנט וראש ממשלה. הוא מפורסם באמירתו כי ידע הוא כוח. בתקופתו של בייקון הידע האמור אינו מתפתח לטכנולוגיה. היום אנו רואים את האמרה הזאת בעוצמה גדולה יותר, מכיוון שאנו מזהים את הקשר בין ידע תיאורטי לידע ישומי (צבאי וטכנולוגי). הכיוון של בייקון הוא כי ידע עוזר לדעת להכווין את הכוח, יותר בכיוון של מקיאוולי בנתינת הכלים לשימוש בכוח. אמירה זאת של בייקון מופיעה בספרו "אטלנטיס החדשה". בספר זה הוא מתאר חברה אוטופית המבוססת על ידע. החברה המדעית, באטלנטיס החדשה נקראה "בית שלמה" – לרמוז על חכמתו של המלך שלמה. 40 שנה אחרי מותו של בייקון מוקמת במעין צוואה החברה המלכותית הבריטית שמסמלת נקודת ציון להתפתחות המדעית. בייקון זכה גם ליחס שלילי בטענות כי הוא מביא לניתוק האדם מהטבע, בהתייחסות כוחנית שלו לשימוש בידע, בהשתלטות על הטבע.

בייקון מביא את רעיון האינדוקציה, הוא הופך את האינדוקציה ללב ליבו של המתודה המדעית. האינדוקציה היא מעבר מהפרט אל הכלל.

רנה דקארט חי בין 1650 – 1596. אחד הדברים שמייחדים את דקארט הוא שבחלק מכתביו הוא מספר על עצמו, בניגוד לרוב מוחלט של הכותבים. דקארט בספרו 'על המתודה' עובר די מהר לגוף ראשון יחיד. דקארט מספר לנו איך הוא מתפתח, איך הוא חושב. מקבילה פילוסופית לדקארט הם 'הוידויים' של אוגוסטינוס, או 'הוידויים' של רוסו. דקארט לא מנסה לכתוב יומן, אלא יש לו מטרה פילוסופית בסגנון כתיבתו. מטרתו של דקארט היא להעביר מסר כי כל אחד הוא סמכות מוסרית לעצמו, וכל אחד יכול להגיע אליה לבדו. על כל אחד לסלק את הסמכויות החיצוניות ולחלץ מתוכו את המתודה. ניתן לשאול האם ניתן לעשות זאת? לבטל את כל ההנחות המוקדמות ולהתחיל כביכול מאפס. הרי אנו צריכים להשתמש בשפה, וזוהי הופכת להיות סוג של פיקציה. אך המהלך המחשבתי הזה מסייע לנו להגיע למסקנות חדשות ולהתקדם. גם אם בפועל אנו איננו מתנתקים לחלוטין מהרקע שלנו. בעצם הצעת המהלך יש שבר במה שהיה לפנינו. זוהי מהפכת הסובייקטיבי.

יצירותיו הפילוסופיות העיקריות – דקארט לומד בבית ספר דתי- ישועי. 1618 – הוא נוסע להולנד ועוסק בשאלות מדעיות, בעיית הנפילה החופשית ומתימטיקה. 1619 – הוא מצטרף כלוחם בחלק ממלחמת שלושים השנה, הוא מסתובב מעט בגרמניה. בגרמניה, מסופר מביוגרפיה של דקארט, דקארט חולם שלוש חלומות שמציינים לו לאן ללכת וזוהי נקודת מוצא לתחילת התהיות הפילוסופיות שלו – שאלות הספק. 1620-1628 הוא כותב את 'כללים להדרכת השכל' והוא אינו מפרסם אותו. הספר לבסוף מתפרסם חמישים שנה לאחר מותו, וניתן לראות בו מפתח להבנת הגיונו של דקארט. 1630 הוא כותב ספר שנקרא 'העולם', בו הוא מציע תורה פיסיקלית. הוא מאמץ את תפיסת השמש במרכז והוא מתאר את הפיסיקה כסדרה של מערבולות. תפיסתו לא התקבלה. 1637 הוא מפרסם את 'על המתודה', יחד עם שלושה ספרים זהו מבוא לשלושת הספרים שעוסקים באופטיקה, מטאורולוגיה וגיאומטריה (שבה הוא ממציא את הגיאומטריה האנליטית). באופטיקה ובמטאורולוגיה יש תפיסה מכאניסטית של העולם. הספר נכתב בצרפתית, מעשה ייחודי ומהפכני שנועד לאפשר גישה רחבה אל הכתבים. 1641 הוא מפרסם את 'הגיונות' וזהו ספר מטא פיסי שמנסה לתת מבנה כללי להכרה ולעולם ועוסק בקשר ביניהם. זהו הספר המרכזי של דקארט. הוא תורגם לצרפתית עוד בימי חייו ובאישורו. 1644 פרסום 'עקרונות הפילוסופיה' שבו הוא מנסה, בצורה מסורתית יותר, לבנות שיטה שתחליף את התורה הקנונית של אריסטו. הוא נוסע לשבדיה בהזמנת המלכה וב-1649 מפרסם את 'הפעלויות הנפש' – מעין מתימטיקה של הרגשות. ניתן לחלק את חייו האינטלקטואלים לשני חלקים: עד 1637, יותר עיסוק במדע ועד מותו עיסוק יותר מהותי בפילוסופיה אלטרנטיבית.

'הכללים להדרכת השכל' מציג דיון כללי לגבי סוג המתודה שצריך לקחת, הספר נכתב בלטינית. הכלל הראשון אומר שצריך לאפיין ולכוון את הנפש מתוך מטרה שהיא תוכל ליצור משפטים אמיתיים על כל דבר שהיא חושבת אודותיו. מאחורי אמירה כאילו טריוויאלית זאת עומד שינוי ביחס למתודה האריסטוטלית. אצל אריסטו כל מדע מכונן ע"י האובייקט הנחקר. קודם כל יש לנו מושא ואחר כך אובייקט. אצל דקארט הכיוון הוא הפוך: מה שמעניין אותו הוא כלל אוניברסלי שקובע לנו את אמיתות המשפט ללא כל קשר לאובייקט עליו חל המשפט. רעיון מרכזי בספר זה הוא שהמתודה שתקרב אותנו ליעד שיכוון אותנו למשפטים אמיתיים תימצא במתימטיקה. במתימטיקה יש לנו מתודה טובה למצוא אמיתות של משפטים ומתוכה צריך לחלץ מתודה כללית יותר.

'על המתודה' – כאמור יש נימה אישית חזקה בספר אך גם ניתנים כללים למתודה. כל אחד מאתנו צריך לבחון מהי המתודה הנכונה, ולפי דקארט אנו נגיע לאותה מסקנה. הוא מציג ארבעה כללים: (1) לא לקבל לעולם דבר כמובן מאליו כאמת ראשונית. שיקולים אפיסטמולוגים ולא שיקולים אודות האמיתות. (2) לחלק כל שאלה ובעיה לכמה חלקים שאפשר לצורך פתרון טוב.    (3) לערוך את המחשבות לפי הסדר, מהפשוט למורכב יותר. (4) לפקוד ולסקור את הכל עד כדי בטחון שלא סילפנו דבר.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים