סוגי המשטרים על פי אריסטו

סוגי המשטרים אצל אריסטו, קשורים בשאלת הסגולה הטובה וקשורים בשאלת הצדק. שוב, ניתן לחוש באפלטון מאחור. כיצד אריסו דן שאלת המשטרים? קודמת לשאלה זו, העיסוק בשאלת הידידות (ספר ח'). כאשר אריסטו דן במיון המשטרים שואל מהי בכלל ידידות. מונה 2 קטגוריות מרכזית:

1.     ידידות שמבוססת על שיווין –

מבוססת על שיוויון כיוון שכל אחד נותן את מה שהוא מקבל. הרווחים הם רווחים הדדיים. הידידות מחייבת שנהיה בערך באותו מצב חברתי. ידידות שכזו לא יכולה להתנהל בין משרת למעביד לדוגמא.

א. ידידות שמבוססת על תועלת  - נמשכת כל עוד מפיקים תועלת זה מזה, קצרה וחולפת, כל עוד יש אינטרס.

ב. ידידות שמבוססת על הנאה – מאפיינת לפי אריסטו את עולם הצעירים, נהנים זה מחברתו של זה.

ג. ידידות שמבוססת על תרבות של סגולה טובה – ידידות קבועה ואמיצה. נוצרת מכך ששני האנשים בעלי סגולה טובה, אוהבים זה את זה מתוקף היותם בעלי סגולה טובה.

2. ידידויות שמבוססות על יחסי כח (לא שיוויונית) - ( מהן יקח אריסטו את סוגי המשטרים)

א.     אב – בן – הבן לא נותן לאב מה שהאב נותן לבן, אותו יחס לאורך הדורות – גם הסב לא העניק את אותו יחס לאב. הידידות מבוססת על קשר היררכי.

ב.     איש - אישה – הבעל מושל בבית מתוקף סגולתו הטובה. נשים חסרות סגולה טובה אצל אריסטו ולכן שלטונו של האיש הוא מתוקף תכונותיו היותר מפותחות של הגבר. האישה מקבלת את מרותו והגבר מקבל מהאישה שירותים.

ג.      אדון – עבד – אריסטו מצדיק את העבדות, רואה בה עניין הכרחי וצודק כיוון שאומר שעבדים (ונשים) מחוסרי יכולת להבין תכונות של תבונה, לא יכולים לקחת חלק בסדרי ממשל, לא יכולים להיות אחראים על נושאי הבית והכלכלה. מן הראוי שהגבר יהיה אחראי לדברים הללו. משווה את היחסים בין אדון לעבד לאמן וכליו. העבד מחוסר זכויות וכך צודק שיהיה, כיוון שהוא חסר יכולות לנהל את עסקיו שלו.

אריסטו טוען שזה מן הצדק שיתקיימו כל היחסים הנ"ל – כל אחד מקבל מה שצריך מתוקף סגולתו הטובה של כל אחד. הידידות קשורה ותלויה במידת הצדק.

מכאן מוביל אותנו אריסטו לתורת המשטרים שלו, שמקיימים את אותם עקרונות של היחסים לעיל.

המשטר המועדף על אריסטו הוא מלוכה, הפחות מועדף הוא אריסטוקרטיה והפחות טוב מכולם הוא טימוקרטיה. למשטרים יש נטייה להתקלקל - המלוכה הופכת לרודנות, האריסטוקרטיה לאוליגרכיה, והטימוקרטיה הופכת לדמוקרטיה. ההבדל בין מלוכה לרודנות היא מידת הצדק ומידת הידידות. כאשר המלך מושל בנתיניו כמו שאב מתוקן מושל בבנו, כלומר לטובת הנתינים, מתקיים משטר צודק. כאשר המלך מנצל את נתיניו לתועלתו שלו מתקיימת רודנות – במשטר כזה אין צדק ואין ידידות, כיוון שצד אחד לא מקבל את מה שהיה אמור לקבל מתוקף הסגולה הטובה של הצד האחר. את האריסטוקרטיה משווה אריסטו ליחסי האיש והאישה. האיש במשפחה מתוקנת מחזיק בחלק ממוקדי קבלת ההחלטות וחלק מהמשאבים בהתאם לסגולתו. את כל היתר משאיר לאישה שתלויה בו, היא יכולה למשול בכל מה שמתאים ליכולותיה. כך גם האריסטוקרטים מחזיקים בשלטון מתוקף סגולתם הטובה. ברגע שהאיש מנצל את האישה ואת ילדיו לתועלתו שלו, ובהתאמה, ברגע שהאריסטוקרטים מתחילים לנצל את משאבי המדינה ולרכז סמכויות בידיהם, מדובר באוליגרכיה. אוליגרכיה שונה מאריסטוקרטיה לפי אריסטו בכך שאותה קבוצה משתלטת על המשאבים לטובתה שלה ואז מתגלה משטר שאין בו ממידת הצדק ולא ממידת הידידות. טימוקרטיה – אותו שלטון שמבוסס על שותפות בין בעלי רכוש מתגלגל להיות דמוקרטיה.

אדון ועבד – לא מקבילים לטימוקרטיה- דמוקרטיה.

הקלקלה הכי גדולה לפי אריסטו היא התגלגלות המלוכה לרודנות, כיוון שמלוכה היא צורת הממשל הטובה ביותר ואילו רודנות היא צורת הממשל הגרועה ביותר. התגלגלות טימוקרטיה לדמוקרטיה לא נוראית כל כך כיוון שדמו' קרובה לטימוקרטיה. ההתגלגלות של אריסטורקטיה ואוליגרכיה באמצע.

אצל אריסטו ממשל תקין הוא זה שמאפשר לאנשים לפתח את הסגולה הטובה ולפעול בהתאם לסגולה הטובה.