רחל המשוררת - קורות חייה ושירתה

רחל  בלובשטיין נולדה בשנת  1890 בעיר סרטוב שעל גדות נהר הוולגה.

-1909, בהיותה בת תשע-עשרה, סיירה בארץ ישראל עם אחותה שושנה. השתיים, אשר היו בדרכן לאיטליה ללמוד שם אמנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ ולהשתלב בבנייתה. הן התיישבו במושבה רחובות, ולימדו עברית בגן הילדים.

רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן ב-1911 עברה ל"חוות העלמות" הלימודית שהקימה חנה מייזל בחוות כנרת, שם נפגשה עם ברל כצנלסון ועם אהרן דוד גורדון שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית - "הלך נפש".

ב-1913 עזבה את הארץ כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות, ועברה ללמוד את מקצוע האגרונומיה באוניברסיטת טולוז בצרפת. שם פגשה את אהבת חייה, המהנדס היהודי מיכאל ברנשטיין, אליו קראה מאוחר יותר בשירה "זמר נוגה", הפותח במילים "התשמע קולי, רחוקי שלי?".

לאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת. המחלה, שנחשבה אז לחשוכת-מרפא, גרמה לגירושה המיידי מדגניה. אחד מהחברים בישר לה במילים הבאות את החלטת הקבוצה: "את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב"‏‏. כדי למצוא מזור למחלתה נדדה רחל בין צפת, ירושלים ותל אביב, בה בילתה את שנותיה האחרונות. את ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.

רחל כתבה שירים רבים על הציפייה ההכרחית שלה ליום מותה. בשנת 1927, עת שכבה במיטת חוליה בעיר, הרחק מדגניה, זכרה את ימי החסד שזכתה להם שם, שנדמו בעיניה כחלום רחוק.רחל נפטרה ב-17 באפריל 1931, בהיותה בת ארבעים, ללא כל איש עימה, בבית החולים הדסה בתל אביב, ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל", בבית הקברות כנרת. על מצבתה חקוקות המילים מתוך שירה "נבו" : פרוש כנפים, ראה מנגד/ שמה אין בא/ איש ונבו לו/ על ארץ רבה.שירהּ האחרון "מֵתַי", שנמצא לאחר מותה על הכוננית בחדרה, מלמד על כי לקראת סופה חשה רחל בודדה, כשכל שנותר לה היו רק חלומותיה, וכל האנשים שבהם האמינה ובטחה נטשוה.

   

את שיריה הראשונים כתבה רחל בנעוריה ברוסית. שירים אלו כונו "המחברת הרוסית" ותורגמו מאוחר יותר לעברית. עיקר שיריה פורסמו בעיתון "דבר", ואלו, שהצטיינו בפשטות הבעתם ובלשונם הקולעת, נתחבבו על הקוראים מהרגע הראשון. מספרים שחובבי שירתה, שהיו לא מעטים מבין קוראי העברית בארץ, ציפו בכליון עיניים לצאת גיליון יום שישי של "דבר".

אחד מישירי רחל :

רחל

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל – אֵם הָאֵם.

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר
וְהָעִיר – זָרָה,
כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ
לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר;

וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז
בְּבִטְחָה כָּזֹאת,
כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת
מִנִי אָז, מִנִּי אָז!

ההזדהות עם רחל אֵם-האֵם היא מוחלטת. דמה זורם בדם המשוררת, כאילו ירשה תכונות אלו מכוח הגנטיקה הבין-דורית. החיים בנופים הבראשיתיים קוסמים לרחל המשוררת, כפי שקסמו לרחל רועת הצאן. קשר-הדם מביא לקשר בִּתכונות נפשיות בּין רחל האם וּבֵין רחל המשוררת. בקשר התורשתי מסבירה רחל את סלידתה מהנופים האורבאניים המנוכרים ואת אהבתה לנופים הפתוחים ולרוחות המדבר: " ועל-כן הבית לי צר / והעיר - זרה, / כי היה מתנופף סודרה / לרוחות המדבר". קיימים חוטים נפשיים ארוכים ואמיצים הקושרים אותה לראשית האומה, וקשרים אלו נוטעים בה הרגשת ביטחון. העבר המקראי הוא חלק אינטגרלי מיישותה ומזכרונותיה: "כי שמורים ברגליי זכרונות / מני אז, מני אז." החזרה על הביטוי "מני אז" פעמיים, מגמתהּ להדגיש את הקשר אל ה"אז", אל העבר המקראי. כך יוצרת המשוררת קרבה בין העבר ובין ההווה בין "אז" ובין ההווה השירי ומחזקת את תחושת השייכות אל הארץ.

עוד שיר :

יוֹנָתָן

טָעֹם טָעַמְתִּי – – מְעַט דְּבַשׁ
הִנְנִי אָמוּת

מִבַּעַד לְדֹק מֶרְחַקִּים – צֶלֶם עָנֹג,
נַעַר רַךְ בְּתִלְבֹּשֶת-הָדָר;
לֵב-אֱמוּנִים, לֹא נָטַשׁ רֵעַ בַּצָּר.
וּבַקְּרָב אָחוֹר לֹא נָסוֹג.

וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?... מֶה עָגוּם
נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם!
עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם
אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם.

רחל אפיינה את יונתן בַּשיר ביופי וּבְתלבושת הדורה, כאילו  לבן מלך. אך לא רק ביופי חיצוני הוא ניכר בשיר אלא בעיקר בָּאֱמונים שרחש לידידיו: "לב-אמונים, לא נטש רֵע בצר". הבית הראשון  ביחס לדמותו של יונתן ומעצים את הניגוד בין התייחסותו לאביו וּלְחבריו ובין הגורל שנכון לו, כפי שתיארה בבית השני. יש ניגודיות תהומית בין שני הבתים. ליונתן היה "לב אמונים", אך הוא נבגד על - ידי אביו.
יש לנו בשיר ההזדהות עם מצוקתו חושפת את מצוקתה שלה ואת תחושת הבגידה שהיא חשה מצד חבריה לקבוצת דגניה.

המשפט בשיר  "ועליך למות יונתן?" חושפת את ההזדהות העמוקה אתו ואת תחושת חוסר הצדק והעוול שנעשה גם לה, כאשר הורחקה מכל חבריה בגלל מחלתה, ולא משנה כמה נאמנה הייתה להם בימים כתיקונם.

עוד שיר:

איני קובלה

אֵינִי קוֹבְלָה! בְּחֶדֶר צַר
תִּמְתַּק כָּל כָּךְ עֶרְגַּת מֶרְחָב;
לִימֵי תוּגָה, לַסְּתָו הַקַּר
יֵשׁ אַרְגָּמָן וְיֵשׁ זָהָב.

אֵינִי קוֹבְלָה! נוֹבֵעַ שִׁיר
מִפֶּצַע-לֵב בְּאָהֳבוֹ,
וְחוֹל-מִדְבָּר – כְּיֶרֶק-נִיר
מֵרֹאשׁ פִּסְגָּה, מֵהַר נְבוֹ.
תרפ"ז

בשיר זה חוזרת פעמיים רחל המשוררת ומדגישה, כי אין היא מורדת ואינה קובלת על הסוף שנגזר עליה. היא מתנחמת ומתרפקת על הזכרונות.  כי מקור  כאבה  הוא "פצע לב באוהבו", ועדיף פצע זה על לב ריק מאהבה. הדימוי האוקסימורוני בסיום מבטא היטב את תחושותיה "וחול מדבר – כיֶרק ניר מראש פסגה, מהר נבו". חול המדבר נראה כּיֶרק ניר. הזכרונות ממתיקים את הציפייה לשווא, כפי שציינה בשורה השנייה בשיר "תמתק כל-כך תוגת מרחב",רחל בשיר  שואבת נחמה מדמותו של משה רבנו שאינו קובל ומקבל בהשלמה את מר גורלו ואת ניפוץ חלומו להיכנס לארץ. "וחול מדבר כירק ניר" .