אפלטון על האידיאות וההוראה

סוגית ההוראה

אפלטון פעל בתקופתם של הסופיסטים. חלק מהמורים, הסופיסטים, הסתובבו באתונה ולימדו בשכר צעירים אתונאים שרצו ללמוד. אתונה מנוהלת על ידי אסיפה כללית ועל ידי סוגים שונים של אסיפות. הכישרון החשוב ביותר שנער צעיר צריך לפתח על מנת לממש את יכולותיו הפוליטיות הוא הרטוריקה. משלמים למורים כדי שילמדו אותם את רזי הרטוריקה ואורחות חיים שתומכות וקשורות בנושא. הלימוד מתבצע מתוך מוטיביציה לרכוש יכולת לנהל את ענייני המדינה, השלטון, לומדים איך להיות מנהיג. סוקרטס, על פי אפלטון, מלמד ממקום אחר לחלוטין. לדעתו, הלימוד נועד לשפר את יכולותיו של האדם כאדם. יתכן שאנשים בעלי יכולות מנטליות והתנהגותיות שקשורות להבנה השכלית, אמורים לשלוט, אך הלימוד עצמו אינו מיועד לרכישת כישורי שלטון. סוקראטס תופס את הלימוד כמכוון כדי לפתח את היכולת השכלית, המנטלית ואת היכולות האתיות של האדם, את הסגולה הטובה של האדם (virtue). סוקרטס  מלמד כל מי שרוצה ללמוד ולא רק עשירים. הוא חי מתרומות של תלמידים שיכולים ורוצים לתת לו כסף. אין הנ"ל אומר שאצל סוקרטס החינוך מנותק מפוליטיקה, להיפך החינוך מהווה התערבות בולטת בחיים הפוליטיים של אתונה.

אתיקה מול מוסר - במה שונות היכולות האתיות מול המוסריות?

אתיקה – כללים שנועדו לכונן את סוג העיסוק, עוסקת בשאלות של כינון הסובייקט תוך כדי עיסוק בכללי התנהגות נאותים.

מוסר- שואלים שאלות של טוב ורע, מה רע לעשות? מה טוב? הסוגיה שמכוננת את השאלה זה סבל או הנחת שנגרמות לי או לאחרים. באתיקה אין שאלות כאלה.

הסגולה הטובה היא שאלה אתית.

• איך לימוד הסגולה הטובה מהווה אקט פוליטי בעיר שמנוהלת על ידי כישורים רטוריים? כיצד לימוד הסגולה הטובה הוא התערבות פוליטית?

אידיאות 

אידיאה היא הדבר המושלם הכולל בתוכו את כל המרכיבים של התופעות שאנו חוזים בהן אך לא קשור כלשעצמו בתופעות. זהו רעיון מרכזי אצל אפלטון.

על פי אפלטון אידיאה של כיסא היא הכיסא המושלם מכל הבחינות, מכילה את הרעיון של הכיסא. כל כיסא בעולם לוקח חלק באידיאה הזו ששמה כיסא, אך לא מממש אותה. האידיאות מבחינת אפלטון הן "יש", יש אותן אך לא בעולם של תופעות אלא בעולם שקיים ממש. כולנו ראינו את האידיאות לפני שנולדנו ונוכל לצפות בהן שוב אחרי שנמות, רק אז נוכל להתבונן ולהבין מה משמעותן של כל התופעות בעולם. ההתבוננות באידיאה היא של השכל. כיסא שרוף הוא עדיין כיסא, רק רחוק יותר מהאידיאה של הכיסא. האידיאה לא מתכלה בזמן, גם אם יעלמו כל הכיסאות מן העולם, עדיין תישאר האידיאה של הכיסא. ובדומה לכך גם יופי, אהבה ועוד.

אפלטון טוען שאנו לא באמת נמשכים לעולם התופעות. אנו משתוקקים לאידיאה וממשיכים בחיפוש על מנת למצוא אותה, אך מה שאנו באמת רוצים לא נמצא עלי אדמות. האידיאות נמצאות על האדמה בתור תופעות. השאיפה למעלה, להשיג עוד ועוד, ההתקרבות לאידיאות, מובילה אותנו ליכולות גדולות יותר, לסיפוקים נפשיים וגופניים עמוקים יותר, ולהבנה גבוהה יותר לגבי המציאות. השאיפה מעלה מונעת לדעת אפלטון על ידי השאיפה לאידיאה. אם נפסיק לתור אחר האידיאות, ניכנס לתהליך של התנוונות.

לפי אפלטון ישנה שלמות - במצב מסוים, בתקופה מסוימת. בשלבים מסוימים בחיים נחשוב שמשהו מושלם, אך גם אם המושא ישאר כשהיה, סוג התשוקה משתנה ואנו זקוקים ליותר על מנת לספק את עצמנו. סוג הסיפוק והתשוקה שאנו מחפשים משתנה בעקבות התשוקה לאידיאה, השינוי מעלה אותנו במעלה האידיאות.

האידיאה לפי אפלטון היא אובייקטיבית ולא יחסית. על פי אפלטון אין נקודות מבט שונות שכולן נכונות, האידיאה היא אחת – אין אמת שלי או שלך, או שאחד מאיתנו טועה או שברמת הבנה גבוהה יותר נבין כיצד משתלבים שני סוגי האמת.

הטיפוס אל האידיאות נעשה בכח השכל, המחשבה. רק המודעות לפער בין המציאות לבין האופן בו אני תופסים את המציאות יגרום לנו לטפס בשלבים. סוג מחשבה זה, שמטפס מרמת תובנה אחת אל רמת תובנה גבוהה יותר (המכילה כל מה שנמצא ברמה הקודמת אך יותר) נקרא מחשבה דיאלקטית. דוגמא: אידיאה של יופי, ניתן לראות שבהתחלה נמשכים אל הגופים היפים ← נפשות יפות ←רעיונות יפים.

מבחינה מתודית, אצל אפלטון לא יכולה להיות אידיאה של התפרקות, הרס או כיעור, קיימת אך ורק התרחקות מהאידיאה עד להיעלמות (כפי שנראה מיד בסוגית הצדיק ורע לו) (דוגמא: כיסא שנשרף עד שמעוכל כולו על ידי האש). ככל שאנו מגיעים קרוב יותר אל האידאות כך אנו מגלים סדר עולם הרמוני ושלם יותר.