Tuesday, October 29, 2013

העולם המושכל של אפלטון

לפי אפלטון המורים הסופיסטים והלא-סופיסטים עושים רע כיוון שהם מלמדים את הילדים והאזרחים לא באופן כזה שהעיקרון שמארגן את הלימוד הוא הטוב לאדם או לאזרח אלא העיקרון של כיצד להשיג כח. קיים ויכוח בין המורים והסופיסטים אך לא במובן של ביקורת כלפי אספקטים בחינוך הסופיסטי אלא באמצעות התלהמות וגינוי. מהות כל המיצג הנובעת מכך הוא שואו במרחב הציבורי, ללא דיון אמיתי בסוגיות של חינוך, מהו חינוך נכון ומהו חינוך לא נכון. אפלטון טוען כי צעירים שגדלים במציאות כזאת, בה קיים חינוך אך לא מתקיים שיח על מהותו של החינוך, מקבלים דוגמאות של איך להשתלט על מרחב ציבורי וחינוך מתברר כרוטוריקה כיוון שזה האמצעי להשיג כח. המציאות הייתה כזאת בה המרחב הציבורי התפרש לא כמרחב שעניינו לתקן עיוותים, לחלק מחדש את המשאבים במדינה, מקום בו מתדיינים על צדק או על מה נכון, אלא היה זירה של מאבקי כח.
לפי אפלטון אותו אדם שמפנה עיניו אל התופעה והחינוך אותו התחנך לא עסק בפיתוח הנפש, ישתלב באותו מאבק בדיוק על הכח. מה יחלץ אותו? רק הפניית המבט לרגע אחד קטן מהמקום שבו הוא רודף אחרי מושאי התשוקה שקיימים מולו, אל השאלה בעצם אחרי מה הוא רודף ומה הוא מבקש – שאלה שמתייחסת למהות התשוקה ולא למושא עצמו. למעשה, יש לשאול מהו חינוך, מה רוצים להשיג באמצעותו, להסתכל אל הבעיה דרך ההתכוונות לאורו של הטוב. הפניה משאלת התופעות, לשאלת המהות. אז רואים טוב יותר את הקשרים בין התופעות ואז יודעים איך לחבר פעולה למטרה. עוד לא הבנו מהו חינוך אך קיבלנו מושג ברור מה ללמד.
אורכי הקו במשל של אפלטון מסמנים את הבהירות בה אנו רואים את עולם התופעות ומסוגלים ליצור את הקשר השכלי, הקוגניטיבי, אם מפנים את המבט לכל אחד מאורכי הקו. החלק הגדול יותר הוא המושכל, שרואים בעזרת השכל. הקצר יותר הוא עולם התופעות. כל אחד מהחלקים מחולק בעצמו באותו היחס שמסמל את הבהירות האינטלקטואלית לגבי עולם התופעות.
עולם העצמים הממשיים מובן לפי אפלטון תמיד דרך פרשנות מסוימת. עולם העצמים הממשיים לדעת אפלטון מספק תמונת עולם בהירה יותר מהדימויים אך לא בהירה באמת. זהו עדיין עולם שנתון לתפלול, לפרספקטיבה ממנה אני צופה על דברים, לא עולם אובייקטיבי אלא כזה שנתון לתפלול. השאלה מהו עולם התופעות לא תינתן אף פעם תוך כדי צפיה באובייקט עצמו, לכאורה כשמסתכלים רואים אך לפי סוקרטס זה סוג נחות יותר של התבוננות.
לדעת אפלטון כדי להבין מה באמת רואים יש להסתכל על העולם המושכל. החלק הקטן יותר הוא למעשה כל אותו עיסוק ששואל אותנו באמת מה זה כל עצם, אך בסופו של דבר יחזיר אותנו לעולם העצמים הממשיים. זוהי לפי אפלטון רמת הבנה גבוהה יותר של העולם הממשי אך לא מספיקה לדעת סוקרטס כדי למשוך הבנות בהירות על עולם התופעות. גם האימון הרטורי יכול ליפול לתחום זה - אפשר לשאול מהו שימוש בשפה שיוצר בלבול אצל השומעים, איך נוצר בלבול זה שמרתק אותם אלי, מה זאת פרשנות, איך אני יכולה ליצור אותה, איך מתרגמת לתרגילים רטוריים כדי לחזור לעולם יחסי הכח. כל תחום בו אני יוצאת מעולם העצמים הממשיים, שואלת על הכללים והחוקים בתוך העולם נכלל בתוך תחום זה.

החלק הגדול יותר במשל של אפלטון, הוא החלק של המחשבה הדיאלקטית בו נשאל על המהות, נבקש להגיע להבנה בהירה וטובה יותר על העולם בו אנו חיים, על מנת לשנות אותו ולהביא מהות חדשה על שנגיע לאידיאה (לא נתיימר להגיע באמת לאידיאה, אך נקבל דרך חינוכית, אתית למהות האני ופתח לדיון ושיח אמיתי על המהות). זהו ניסיון של אפלטון להסביר את ההבחנה בין עולם התופעות ומה נותנת המחשבה הדיאלקטית לעולם זה והתפקיד שלה. המחשבה הדיאלקטית או הפניית המבט אל הטוב, הניסיון להבין מה אני עושה או מהו העולם שעומד מולי תוך כדי הפניית המבט אל המהות היא זו שתאפשר לי שכל יותר מפותח, אך לא כדי שאוכל לתפלל טוב יותר במרחב הציבורי אלא כדי שאוכל להמשיך ולפתח את השכל. לדעת אפלטון המחשבה הדיאלקטית היא גם מחשבה מוסרית. הטוב מתקשר אל המהות שאינה קשורה בתופעות, אלא לנצח, אנו מנותבים לשאלות מוסריות בגלל שאלת הטוב. 

No comments:

Post a Comment