המשתה של אפלטון

המשתה - symposium

המשתה הוא שיחה שהתרחשה בביתו של אגתון, שזכה בפרס וארגן משתה לכבוד זה.

אנחנו יודעים שאגתון זכה בפרס, אבל סיפור המשתה הוא כמובן מופרך.

הם מחליטים שבמקום לשתות הם ישלחו את המחללות לנגן לנשים ולעשות נאומים על ארוס- Eros.

ואז יש לנו סדרה של נאומים על האל ארוס. לא נעבור על כולם.

מה שחשוב זה הנאומים האחרונים.

פידרוס מדבר על שני סוגי הארוס לשני סוגי האפרודיטי.

אריקסימכוס מזכיר את אמפדוקלס- שהארוס הוא הכוח היוצר את העולם, העולם כולו נוצר ע"י ארוס, זה הכוח המקיים את העולם- אהבה.

אריסטופנס- מחבר הקומדיות הנודע. ודאי שלא אריסטופנס אמר את זה אבל זה מתאים- הוא מספר מיתוס. אריסטופנס מספר שכאשר בני אדם נוצרו הם היו בצורה המושלמת- עגולים- והיו להם ארבע רגליים וארבע ידיים ושני ראשים והם היו מתגלגלים עם הידיים והרגליים וכך הלכו.

הם היו כל כך חזקים שהם החליטו לעלות לשמים ולהפיל את זאוס.

זאוס התרגז ושלח עליהם ברק והברק חצה אותם לשניים.

אח"כ הוא ביקש מפלוטו (הנפח של האלים) שיסגור את החתך אבל שישאיר צלקת (טבור) ושיסובב את הראש פנימה כדי שכל הזמן נראה את הצלקת.

וכל חצי מחפש את מחציתו האחרת- וזה מסביר לנו מכיוון שמהיצורים האלה היו כאלה שהיו עשויים זכר-זכר, נקבה-נקבה וזכר-נקבה.

אם כן, כל אחד מאיתנו מסתובב ומחפש את מחציתו השניה.

וכאשר מחצית מוצאת את מחציתה הם נדבקים זה לזה ולא רוצים להפרד.

והיה מצב שהם לא אכלו ולא שתו והיו מתים מרעב מכיוון שלא רצו להפרד. פלוטו אומר להם- “אני יודע מה אתם רוצים! אתם רוצים שארתך אתכם זה לזה כדי שלא תפרדו בעולם הזה ולא בעולם הבא". אבל זאוס כבר חתך לשניים וצריך להזהר- אם נהיה יהירים זאוס יחתוך אותנו שוב ונצטרך לדדות על רגל אחת.

אפלטון מנסה להגיד שהאדם הוא יצור בלתי שלם והוא גם מודע לאי-שלמותו. לכן אנו מחפשים את החצי השני.

אבל אצל אריסטופנס אי השלמות הזאת היא אי שלמות פיזית.

כאשר סוקרטס מספר את הסיפור- מה שאנו מחפשים זה לא עוד חלק פיזי אלא להיות מושלמים יותר. אנו בלתי שלמים מבחינת הדרגה שלנו.

ההבדל הוא פשוט- פסל הונוס- חסרות לה זרועות.

העתק של הפסל הזה- זה בלתי מושלם, כי מה שחסר- זה לא הזרועות אלא זה חסרון בדרגה ולא חסרון פיזי. הארוס, הדחף שאריסטופנס ראה כדחף להשלמה פיזית- דיוטימה בנאומה ארוס אינו הדחף להשלמה הפיזית אלא הדחף להיות יותר מושלם מסדר אחר לגמרי.

הנאום של דיוטימה

ארוס הוא דחף. הוא מתחיל ברמות הנמוכות ביותר- ברמות הפיזיות של חיות שמחפשות את הנקבה.

דיוטימה אומרת שארוס הוא בדרגתו הנמוכה ביותר- המשיכה של גוף לגוף. אבל מהר מאוד מבינים שמה שמחפשים הוא לא היופי שבגוף הזה, אלא היופי שבכל הגופים.

הארוס האפלטון- איננו אהבת האינדיבידואום אלא אהבת התכונה- היפה.

מן היופי שבגופים, היופי שבנשמות, הארוס החינוכי, הדחף להביא את הנשמה לשלמות, מן היופי שבנשמות ליופי שבמדעים (היופי שבהוכחה מתמטית).

העליה הזאת מן החושי אל המושכל- בסוף האדם יראה את היפה לעצמו. הוא לא צבע ולא ידיים ולא עיניים ולא פנים ולא גוף ולא אף אחד מהדברים האלה- אלא היופי לעצמו, תמיד אותו דבר, ללא הסתייגויות.

ואז הוא יבין- שמה שמשך אותו כל הדרך מלמטה היה היפה. ואז, אחרי שרואים את היפה- החיים כדאים.

אין כאן הפרדה בין ההבנה האינטלקטואלית לבין הדחף הרגשי.

ההבנה האינטלקטואלית היא מטושטשת- אני לא יודע מה מושך אותי, אבל זה יתבהר לי אח"כ.

השיא של ההבנה האינטלקטואלית הוא גם שיא הרגש.

בגלל המאה ה- 18 אנו מפרידים הפרדה בין הרגש לאינטלקט ואומרים שההפרדה בין הרגש לאינטלקט זה לא עניין רגשי.

אבל אפלטון אומר שאי אפשר להפריד בין הדחף הרגשי להבנה האינטלקטואלית

והארוס החזק ביותר- הוא התפיסה של האידאה.

הדחף הגדול ביותר הוא גם הבהירות הגדולה ביותר.

זה פותר כלאחר יד בעיה סוקרטית- שאיש איננו עושה רע מרצונו.

למה? כי כאשר אנו נמשכים למשהו שהוא רע, זה כי התפיסה שלנו של מה שאנו עושים- איננה בהירה מספיק. אני לא מבין את מה שאני עושה.

בשביל שיהיה לי מושג של רוע מכוון- צריך הפרדה בין רצון לבין שכל.

המשתהאינו מדבר על השאלה של אלמות הנשמה

אבל הוא נותן לנו להבין שהנשמה היא קודם כל דחף- ארוס. הארוס הזה הוא גם אינטלקטואלי וגם רגשי. ובגל שהוא אינטלקטואלי הוא איננו מסדר פסיכולוגי או גופני. הארוס הפסיכולוגי הוא מעין השתקפות מעומעמת של הארוס האינטלקטואלי.

-------

מהספר: מה חסר באהבה של אפלטון מהמשתה?

א. החד פעמיות- מהאהוב היפה נגיע ליפה כשלעצמו, הוא רק מגלם את היופי הכללי.

ב. הדדיות האהבה.

ג. דאגה שאינה תלויה בדבר לטובתו של האהוב.

למה ארוס חייב להיות "באמצע"? כי אם הוא חכם, יפה וטוב לגמרי- אין לו לאן להשתוקק. אם הוא בדיוק ההפך- הדבר מעלה את הבעיה המוצגת במנון.

מכאן- בכל אדם יש ניצוץ חיובי.

סוקרטס אגואיסט ואדימוניסט- האהבה היא לא לדאוג לאהוב ולטובתו אלא לרצות שהאהוב יהיה שלך!

הכוח המניע הוא האהבה העצמית, כי עושים כל זאת כדי להיות מאושר. למה לרצות להיות מאושר? זו שאלה מיותרת.

שלבי האהבה:

                   1.אהבה ליופי חושני וגופני בפרט אחד

                   2.אהבת היופי בגופים רבים

                   3.אהבת היופי שבנשמות

                   4.אהבת היופי הרוחני שבמדעים

                   5.הנשמה מתבוננת ביפה ויודעת אותו

מה המשמעות הפילוסופית של זה?

הנפש היא אחת, וההבדל בין רגש לשכל הוא לא בסוג אלא בבהירות ובעוצמה. בסופו של דבר, המשיכה אל הפרט היא מוטעית, רק המשכות אל האידאה היא הנכונה.

אלקיביאדס הוא אנטיתזה לדיוטימה.

הוא מדבר על האהבה שלו, שהיא חד-פעמית ולא משותפת. אלקיביאדס הוא היחיד שמאוהב באמת. סוקרטס אוהב את הנער היפה כי הוא אוהב את אידאת היופי, אבל אלקיביאדס אוהב את סוקרטס.