האתיקה של אריסטו

יש עוד ספר: המאגנה מוראליה. היום מוסכם שזה לא של אריסטו אלא נכתב לפי האסכולה של אריסטו.

האתיקה של ניקומאכוס

דבר ראשון שאנחנו צריכים להבין באתיקה היוונית הוא שתכלית האתיקה היא האודיימוניה- eudaimonia שאנחנו מתרגמים באופן שרירותי כ"אושר", אבל כשאנחנו אומרים היום "אושר" אנחנו מתכוונים למשהו אחר ממה שאריסטו חשב.

אודיימוניה זה מצב אובייקטיבי שאולי היה אפשר לתרגם היום כ"שגשוג". כלומר- שאדם נמצא בשיא פעילותו- flourish.

להבדיל מהחלקים העיוניים של אריסטו תכלית האתיקה אינה ידיעה אלא- תכלית האתיקה היא המעשה.

מה עושה הפילוסוף?

אצל אפלטון הפילוסוף הוא מדריך ואומר מה צריך לעשות.

אצל אריסטו הפילוסוף איננו מדריך, אלא מנתח את מה שעושה האדם בעל השיפוט הנכון.

האתיקה האריסטוטלית לא אומרת לנו "מה צריך לעשות" אלא מה אנחנו עושים כשאנחנו במצב של אודיימוניה.

אריסטו רואה מה עושה האדם המוצלח ומנתח את זה.

מהי התכלית?

תכלית כל מעשה וכל פעולה היא האודיימוניה. כאשר אנחנו עושים משהו- אנחנו עושים את זה כי אנחנו חושבים שזה יביא לנו אושר.

אנחנו כולנו מסכימים בשמו של הדבר שאנחנו רוצים. אנחנו נחלקים- בתוכן, ב"מה יביא אותנו לאודיימוניה". יש מה שחושב שזה רכוש, יש מי שחושב שזה בריאות, יש מי שחושב שזה כבוד וכו'.

פעילות

יש לנו 2 סוגי פעילות:

                   1.החלק האי-רציונלי, חסר השכל (רעב, פחד, צבא...).

                   2.החלק השכלי או לפחות- לא נעדר שכל.

הפעילות של האספקט הרציונלי הוא הסופיה- sophia.

החלק הלא-שכלי זה ה-פרונסיס phronesis. מתרגמים את זה כ"חכמה מעשית" אבל אנחנו נקרא לזה "נבונות".

החכמה המעשית עוסקת במקרים פרטיים. מה אני עושה עכשיו, ברגע זה. זה לא עוסק בדברים כלליים.

אז יש 2 סוגים של שלמויות:

                   1.השלמות האתית. זו השלמות של הפרונסיס.

                   2.השלמות העיונית- השלמות של הנוס.

השלמות העיונית אני משיג ע"י לימוד. אם אני מצליח בלימודי- יש לי סופיה.

השלמות המעשית היא לא בלתי שכלית לחלוטין אבל היא נרכשת ע"י ההרגל.

אתוס

האופי שלנו זה עניין של רצון.

האתוס היווני- זה עניין של הרגל (אפשר לראות את זה בפראגמנט של היראקליטוס).

האישיות שלנו ואיך שאנחנו פועלים- זה האתוס שגורם לנו לפעול ככה. האתיקה זו התורה של האתוס.

בפעילות האנושית, המעשית, יש שני סוגים:

                   1.פעילות שהמוצר שלה נפרד מהפעילות הזאת (poiesis- פוייסיס- עשייה, ומכאן הפואזיה). אני בונה שולחן והשולחן נפרד מהפעולה. הפעולה נמדדת, מוערכת, ע"י התוצאה.

                   2.יש פעולות שאין להן תוצר מעבר לפעולה עצמה. praxis- זו פעולה שהיא גם התכלית עצמה והיא נמדדת ע"י הפעילות עצמה.

אריסטו אומר שהאתיקה זה עניין של הרגל. אני יכול לעשות פעולה נכונה (praxis) אבל באופן חד-פעמי.

כפי שאריסטו אומר- סנונית אחת איננה עושה את הקיץ.

אם פעם אחת התנהגתי כמו שצריך ליד השולחן זה לא עושה אותי למנומס. מה שמנחה באתיקה זו הפעולה ההרגלית של האדם. לא שפעם אחת הוא עושה מעשה אומץ אלא שתמיד או בד"כ הוא עושה מעשים אמיצים.

מכיוון שזה לא עניין של ידיעת כללים אלא של התנהגות, אז ההתנהגות היא תמיד במקריות ספציפית. אפשר להגיד שאדם אמיץ הוא אדם שעשה מעשה אומץ אתמול והיום ויעשה מחר ועוד שנה.

יש לזה סייג:

האופי הנכון, האתוס הנכון, איננו רק ההתנהגות הרגילה של האדם. צריך גם את זה, אבל לא רק. האמיץ הוא לא רק זה שעושה מעשי אומץ אלא זה שעושה מעשי אומץ כפי שהאיש האמיץ היה עושה אותם.

לדוגמה: אם יש נמר מאחורי הקיר ואני לא בורח ממנו. אולי אני לא בורח ממנו כי אני מתבייש לברוח. אולי זה כי אני חושב שאולי לקחו אותו. אולי זה כי אני לא יודע שנמר הוא מסוכן.

האמיץ הוא זה שעושה את הפעולה כפי שהאמיץ היה עושה אותה, כלומר- כשהוא עושה את זה מתוך אומץ.

מעגלי? כן!

המעשה הנכון הוא לא רק המעשה החיצוני או החד-פעמי אלא המעשה שנעשה מתוך המניעים של האתוס הנכון. האיש שרגיל להתנהג התנהגות נכונה יודע להעריך את המצב.

יש אלמנט לא שכלי. האיש האמיץ הוא לא זה שאין לו פחד אלא זה שיודע מתי לפחד ומתי לא לפחד.

הוא יודע בפרונסיס, מעריך נכון מתי התחושות הלא-שכליות מתאימות ומתי לא מתאימות.

כשאני מחליט לא לברוח יש אספקט לא שכלי- הפחד, האמוציה, ומצד שני- האספקט השכלי שצריך לעמוד בזה.

למה אריסטו לא מאחד את כל התכונות הטובות כמו סוקרטס?

"הווה נאמר באופנים רבים"- כפי שאמרנו כשדיברנו על ההווה באשר הוא הווה, שלהיות זה שונה מדבר לדבר- אותו דבר לגבי המושג "טוב". שלא כמו אצל אפלטון, אצל אריסטו אין טוב אחד שהטוב מתרכז אליו אלא הוא שייך לכל הקטגוריות. אבל בכל קטגוריה הוא נאמר אחרת.

למשל: בקטגוריה של הזמן יש לנו את "השעה הנכונה"- מתי טוב לעשות מעשה מסוים.

בקטגוריה של האיכות יש את היופי- זו איכות מסוימת.

בקטגוריה של העצם- הטוב זה היות העצם בשיאו- אודיימוניה.

יש את המקום הנכון... וכו'.

לכן אומר אריסטו- אין טוב אחד. יש לכל קטגוריה ולכל דבר- טוב משלו. לא דומה הטוב של האדם לטוב של העץ.

ידיעת ה"טוב העליון"- לא נותנת לי שום דבר.

אם אדע את אפלטון- לא אדע איך להתנהג.

לכל טוב יש תכלית משלו ולכן הטוב שונה מדבר לדבר.

מה שאנחנו מחפשים זה הטוב של הפעילות האנושית. והנה מצאנו:

האודיימוניה היא תכלית אחרונה. אני רוצה להצליח, לשגשג- לא בשביל שום דבר אחר.

תכליות אחרות- אני רוצה למען דברים אחרים. למשל: שגשוג.

ההנאה

ההנאה- אני רוצה אותה לעצמה. אז מה עושים? אריסטו אומר- ההנאה איננה התכלית של המעשה. ההנאה מתלווה למעשה. זה לא שאני רוצה לשבת בבית קפה ולדבר עם חברים כדי להנות, אלא הפעולה הזאת לא גורמת להנאה. ההנאה היא בפעולה עצמה. אני לומד כדי להצליח בבחינה והלימוד הוא דבר אחד וההצלחה- אחר. אבל אני לא קורא ספר טוב כדי להנות אח"כ אלא אני נהנה תוך-כדי שאני עושה את הפעולה.

אני נהנה מהמעשה המוצלח כי הוא מוצלח.

אם האדם האמיץ לא נהנה מהמעשה שלו- הוא לא נהנה ממנו.

אם אני תורם כסף אבל בלב כבד- אז אני לא נדיב.

אבל ההנאה, לפי אריסטו, היא הסימן של הפעולה המוצלחת אבל יש הנאות נכונות ויש הנאות לא נכונות.

גם ההנאה איננה התכלית האחרונה, אבל האודיימוניה היא התכלית האחרונה. או כי הכל מתנקז אליה או כי הכל (כמו ההנאה) מתלווה אליה.

המעשה הנכון

אריסטו אומר: רוב המעשים שאנחנו עושים, יש להם יותר מדי או פחות מדי.

אצל אריסטו- ענווה זו תכונה מגונה.

בדת- צריך להיות ענו כי זה בפני אלוהים.

כשקאנט רוצה לבסס את האתיקה לא על אלוהים הוא אומר שהצו המוסרי הוא כל כך גדול ממני- אני מוכרח להתבטל בפניו.

אבל אצל אריסטו אני יודע מה היחס שלי לאנשים, מי פחות ממני ומי יותר ממני ולא צריך ענווה. כל מעשה אנושי נפסד בפני היותר מדי ובפני הפחות מדי. אני צריך לעשות את הדבר במידה הנכונה- באמצע.

המעשה הנכון הוא המעשה האמצעי אבל זה לא האמצע האריתמטי.

זה לא האמצע לגבי הדבר אלא האמצע לגבינו. זה שונה מאדם לאדם, ממצב למצב וממקום למקום.

מה שמתאים לי לא מתאים למישהו אחר ומה שמתאים לי היום לא מתאים לי מחר.

איך אני יכול לדעת מה הוא הדבר הנכון?

אריסטו אומר- ההכרעה היא בתפיסה. אני צריך להרגיש, לדעת, מהו השיפוט הנכון.

זה קצת דומה למה שאנחנו אומרים "בטעם טוב". איך יודעים מה בטעם טוב ומה לא?

אני מרגיש.