אפלטון על הנשמה

בספר ד' של המדינה אפלטון מדבר על הנשמה במצבה הגופני- דברים מוחשיים הם לא חסרי סתירות במובן הפרמנידי. אבל העולם המוחש איננו כאוטי. עובדה- העולם המוחש אמנם לא רציונלי עד הסוף- יש רציונליות כלשהי.

לכן בעולם הלא-אידאי אנחנו צריכים לסייג את עקרון הסתירה- דברים בעולם המוחש יכולים לקבל סתירות בתנאי שהסתירות אינן באותו זמן ולא מאותה בחינה.

דברים מקבלים סתירות בתנאי שהן לא באותו זמן ולא מאותה בחינה.

זה מה שמאפשר לאפלון להגיד שהנשמה יכולה לקבל סתירות.

כעת עליו להוכיח לנו שיש בנשמה שני "חלקים" (אספקטים).

אספקט התאוות הגופניות ואספקט של הבנה אינטלקטואלית.

הטימוס הוא אותו אספקט של הנשמה שמתייחס לדימוי העצמי שלי. לכן אני מתרגש כשמעליבים אותי. יש דברים שאני לא עושה כי זה "לא מתאים"- כי זה לא מהדברים שאני עושה.

כשאני חושב שצריך להתייחס אלי באופן מסוים ולא מתייחסים אלי ככה- אני כועס.

אם כן- אנחנו רואים שיש בנשמה חלוקה לצדדים שונים. אבל יש שני אספקטים שיש להם הקשר לגוף-

בלי גוף אין תאווה כי אז אין רעב ואין צמא...

אותו דבר- לגבי הטימוס. הוא עוסק בדימוי העצמי שלי בעולם הזה.

הלוגיסמוס הוא הנציג של ה- nous בעולם בו אנו חיים.

מה ז"א שמהלך הוא מהלך תבוני?

המהלך הוא תבוני כי חישבתי את התוצאות והחלטתי לא לשתות מים מלוכלכים.

לכן יכול אפלטון להגיד בסוף המדינה להגיד שהנשמה בצורה האמיתית היא אחידה- היא איננה תאוות גופניות. היא איננה רגש כבוד או כעס אלא היא- nous. היא ארגון טלאולוגי שכאשר הוא נמצא בגוף הוא מתבטא באופנים האלה.

לכן יכול אפלטון לתאר את הנשמה שבגוף כרכב וזוג סוסים.

הנשמות של האלים- בהם אין סתירות ואין חלוקה של הנשמה (לכן שני הסוסים לבנים).

אצלנו הסוס השחור הוא הדחף, הסוס הלבן הוא הטימוס שכאשר הסוס השחור רץ קדימה- הסוס הלבן מושך אותו אחורה והרכב מרסן את הסוס השחור.

לרכב, בפידרוס, שהוא הנוס- יש כוח מניע (או מניע).

לשכל יש כוח שיכול להתנגד לדחפים האחרים. אין הפרדה בין הצד האינטלקטואלי לצד הרגשי. השכל הוא דחף בעצמו, ולכן יש לי משיכה לאינטלקטואל.

לשכל יש אינטרסים. התבונה רוצה ונמשכת.

לסיכום: הפסיכה אצל אפלטון היא כוח אחד, אבל הכוח הזה מופיע בעוצמות שונות ובדרגות בהירות שונות. התאוות הן לא משהו נפרד מהטימוס ומהלוגיסמוס.

זה לא שהרכב והסוסים הם שלושה דברים נפרדים.

אלא שהתאוות הן בעצם אותו הכוח הנפשי בבהירות נמוכה יותר. כמה שהן חזקות- הן לא חזקות כמו המשיכה האינטלקטואלית. כאשר אני מבין את התאוות עד הסוף- זהו הדחף הגדול ביותר.

התנועה האמיתית של המחשבה- הם האינטלקטואלים. הארגון האמיתי של הנשמה הוא הארגון הטלאולוגי, אשר בעולם המוחש הוא מתבטא בארגון בזמן. הארגון האנטומי שלנו הוא אותו דבר (למשל: אני צריך את הלב כדי שהדם יסתובב) ולכן הגוף החי הוא גם כן ארגון טלאולוגי. הוא ארגון טלאולוגי במרחב והוא בא לשרת את התנועה העצמית של הגוף. הארגון הזה הוא ארגון שאפשר גם שאינו גופני. טלאולוגיה איננה בהכרח גופנית.

הצעדים בהוכחה הגאומטרית- צריך לארגן אותם בזמן. הארגון הטלאולוגי הגאומטרי לא תלוי בזמן- הוא תמיד נכון. זה רק אני שמסדר אותם בזמן.

מה ז"א שהנשמה בת אלמוות?

הזמן של הנשמה איננו הזמן האמפירי, כי הזמן האמפירי הוא הזמן של התנועה והארגון הטלאולוגי של עצמו איננו תלוי בתנועה. הזמן של הנשמה, אלמות הנשמה, לא נמדד ע"י תנועת הכוכבים.

אם אנחנו לא מדברים על העולם הפיזי שלנו, עולם התנועה, ואם הנשמה היא בלתי תלויה בעולם התנועה, אז אנו לא יכולים לדבר על ההמשכיות האינסופית של הנשמה. אנחנו יכולים לדבר על זה שהנשמה היא לא גופנית ושאיננה תלויה בגוף.

אפלטון יודע שהוא לא יכול להוכיח את אלמות הנשמה. האם אפלטון האמין באלמות הנשמה האינדבדואלית? לא ברור.

מה שאפלטון אומר כאן הוא שיש לנו היבט לא אמפירי ושהשלמות שלנו היא לא ההשלמה הפיזית.

אנחנו מחפשים דרגה שהיא איננה דרגה גופנית. אנחנו מחפשים שלמות אינטלקטואלית שהיא גם שיא הרגש.

(מהספר: לשים לב שזה מופיע כבר באפולוגיה, המוקדמת, שסוקרטס מציין שאולי הוא ירד לשאול וידבר שם עם המון אנשים).

מהספר:

התורה של אפלטון במדינה על הנפש המחולקת שונה משל סוקרטס בפידון. בפידון אחת ההוכחות לזה שהנפש היא בת אלמוות היתה שהיא אחת. שם, אדם יודע או אינו יודע (וזה כל הסיפור).

הנשמה במדינה אינה הרמונית ויכולה להיות תאווה והגיון וכו'...

אפלטון מוצא בנפש כוחות אי-רציונליים, העשויים אפילו להשתלט עליה!

יש הבדל גדול מלאכס, שם מפריד סוקרטס בין תעוזה לאומץ. אפלטון בו ומחזיר לאומץ את ממדיו הלא-הכרתיים והרגשיים (האמנם?). האומץ הוא ביטוי חיצוני לאותו כוח פנימי המכונה "עוז הנפש" אולם בסופו של דבר בעבור אפלטון השתלטותם של הכוחות האי-רציונליים היא ביטוי של חוסר ידיעה.

החלוקה המשולשת של הנפש מאפשרת לאפלטון להסביר חולשת רצון מהסוג של העדר שליטה או כניעה ליצר: מי שכוח התאווה מסיט אותו להתנהגות שבהגיון ברור שהיא לא נכונה.

אולם בסופו של דבר, גם עבור אפלטון השתלטות הכוחות האי-רציונליים היא ביטוי של חוסר ידיעה.