אפלטון - פידון

פיידון

הפיידון הוא יומו האחרון של סוקרטס, עם תיאור מותו של סוקרטס.

כאן אין aporia. סוקרטס מחפש- euporia.

aporia  = מבוי סתום. אין מעבר.

euporia = מעבר טוב.

בפיידון סוקרטס רוצה להוכיח ביום מותו שהנשמה היא בת אלמוות.

שני הפיתגוראים שמשוחחים איתו- סיליאס וקביס- מעלים התנגדויות.

סוקרטס מספר סיפור ואומר "כאשר הייתי צעיר עסקתי במדע הטבע, ויום אחד הלכתי בשוק ושמעתי שמישהו קורא מספר של אנקסגורס. אנקסגורס אמר שה- nous, התבונה- עורכת את העולם. מצאתי מישהו כלבבי שמסביר לי למה הדברים קורים כפי שקורים- לא בגלל הסיבות המכניות, אלא בגלל התבונה, הידיעה, שזה הדבר הטוב ביותר. אבל אח"כ הוא מדבר על סיבות מכניות! ולכן הלכתי בדרך אחרת".

סוקרטס יחפש דרך אחרת להסתכל בדברים- הוא ילך בדרך ההפוכה. אם יש טענה, למשל- P (הכל מים, הכל אוויר, האטומים וחלל ריק וכו').

נבדוק מה נובע מהטענה- אם נובע Q וגם "לא Q” (סתירה)- אז צריך לעזוב אותה.

אבל אם לא הצלחנו למצוא סתירה מ- P- אז לא יודעים. אולי אמיתי ואולי לא.

כלומר- יש שני מצבים:

                   1.יש סתירה- ואז יודעים שלא.

                   2.אין סתירה- ואז אולי כן ואולי לא. לא יודעים.

אני מחפש את ההנחה, ההיפותזה, שיכולה להנביע את המסקנות באופן הטוב ביותר.

אם אני יכול להראות שאם אני מקבל הנחה מסוימת- נובעת המסקנה- זה הכי טוב.

לא הוכחתי את המסקנה, כי עכשיו עלי להוכיח את ההנחה!

אם המעלה האנושית היא ידיעה, אז המעלה האנושית נלמדת.

אבל מי אמר שהמעלה האנושית היא ידיעה?

ננסה להפיק סתירות ממנה.

אם המעלה האנושית היא ידיעה- כנראה יש לה מורים. אבל אין לה מורים- אז המעלה האנושית אינה ידיעה.

אבל אם לא הצלחנו להפריך- מה עושים? הפתרון של סוקרטס הוא לטפל בהיפותזה הזאת באותה דרך.

צריך לחפש עוד היפותזה, ממנה תנבע ההיפותזה השניה ממנה תנבע המסקנה.

אבל אפשר להמשיך כך עד אינסוף- היפותזות על גבי היפותזות על גבי היפותזות...

אז כאן חוזרים למנון- במנון סוקרטס עושה אבחנה חשובה מאוד בתורת ההכרה האפלטונית. זו האבחנה בין-

doxa (סברה) לבין episteme (ידיעה).

סברה יכולה להיות אמיתית ולא אמיתית.

אומר סוקרטס למנון (זה סוקרטס המאוחר)- בעל הסברה יכול להוביל אותך לתשובה הנכונה לא פחות מהידיעה.

כי אם אני סובר נכון- אז מה הבעיה?

להבדיל ממי שיודע.

אבל אין הבדל! אפשר לדעת ולסבור ולהגיע לאותה תוצאה.

אז מה ההבדל בין הסברה לידיעה?

הסברה, אומר סוקרטס, היא כמו הפסלים של דידלוס, עליהם אמרו שהם כה חיים שאם לא היו קושרים אותם בשלשלאות הם היו בורחים.

אותו דבר עם הסברות- שיכנעו אותי שמשהו נכון וזה יכול לברוח.

הידיעה קשורה בכבלים של הלוגוס- אפשר לתת נימוק.

בפיידוןיש לנו סברה שנותנים לו נימוק. לנימוק הזה, שהוא סברה- נותנים עוד נימוק וכך עולים מהיפותזה להיפותזה עד שמגיעים למשהו שהוא מספיק.

בהמשך הדיון סיליאס אומר באיזשהו שלב "הוכחת לי, סוקרטס, באופן מספיק".

קביס אומר- “אבל אותי לא שכנעת!”- אז עולים עוד עד שקביס אומר שהוכח באופן מספיק.

ואז גם קביס מתרצה- וסוקרטס אומר שצריך לבחון את הסברות הראשונות.

אם כן- המהלך ההיפותטי הוא דיאלוג- אם שכנעתי- מעולה. לא שכנעתי- נלך הלאה.

הרי זה שאדם השתכנע- זה לא מוכיח דבר. זה רק מוכיח שלשני הצדדים יש את אותה doxa. אבל זה לא מספיק.

אנחנו עוברים מדוקסה אחת לשניה אבל זה רק יוצר הסכם בינינו- או ששוכנענו או שלא. זה לא אומר שזה מספיק.

אז איך יודעים מה מספיק?

אנחנו צריכים לצאת מן המסגרת הדיאלוגית אם אנחנו רוצים שהידיעות שלנו יהיו ידיעות ולא סברות.

כרגע- לא ברור מה זה מספיק. נראה בהמשך...

עוד בעיה שצריך לפתור- איך אפשר ללמוד?

לא די להגיד שהלימוד הוא הזכרות- כיוון שהמנון הראה הזכרות בתחום המושכלים בלבד. אנחנו רוצים לדבר על הזכרות גם בעניינים שנוגעים לחיינו.

אנחנו רוצים לדעת מה הוא אומץ הלב, הצדק, הידידות...

סיליאס אומר בפיידון: תזכיר לי, סוקרטס, מה זו הזכרות. שכחתי.

סוקרטס אומר- ניקח שני מקלות שווים. הם שווים באספקטים מסוימים ולא באחרים (למשל- באורך שווים, אבל לא בעובי).

הדברים השווים האלה הם לא "השווה". הדברים מזכירים לנו משהו. הדברים מזכירים לנו משהו שאנחנו לא יכולים לראות בעיניים- אבל אפשר לתפוס בשכלנו.

אני לא יכול לתפוס בעיניים את ה-שווה.

הדברים אף פעם לא שווים במלוא מובן המילה.

דברים יפים- מזכירים לי את ה-יפה.

הלנה היפה היתה כנראה יפהפיה, אבל היא היתה יפה בגיל 15 אבל אולי בגיל 60 כבר לא?

בעיני היוונים היא היתה יפה, אבל בשביל האתיופים- סתם חיוורת.

אם כן- הדברים המוחשים הינם מה שהינם- לא באופן מוחלט. רק המושכל הוא מה שהוא באמת.

רק השווה- באמת שווה.

אם כן- יש את היפה המושכל, ויש את היפה המוחש.

אם מישהו ישאל- “מדוע היפים הם יפים?”

ויגידו לי שהיפים יפים בגלל צבעם או צורתם או סיבה אחרת- אני לא אקבל את זה. כיוון שהצבע שהוא יפה במקום אחד יכול להיות מכוער במקום אחר.

ולכן כששואלים אותי מדוע הדברים היפים הם יפים- אני דבק בתשובה הנאיבית שזה כיוון שהם לוקחים חלק, או מחקים, או משתתפים- ביפה.

המוחש לוקח חלק, או משתתף, או מחקה- את היפה.

המוחש הוא יפה במובן מסוים.

כמו שפסל הוא חיקוי של האדם שמישהו פיסל.

המוחש הוא, במובן זה, פחות. הוא פחות לא כי הוא לא מדויק. הוא פחות, כמו שאומר אפלטון בפיידון, כי הוא רוצה להיות משהו אחר ולא מצליח.

אפלטון נותן לנו עולם בו יש 2 קומות- המושכלים והמוחשים. המושכלים מובנים מאליהם (כמו עם פרמנידיס).

העולם המוחש הוא כזה מכיוון שהוא לוקח חלק בעולם המושכל.

זו תשובה לפרמנידיס- העולם המוחש לוקח חלק בעולם המושכל. ולכן הדברים שבעולם המוחש הם אמיתיים!

על הנפש- psukhe (פסיכֶה)- נשמה

פסיכה זה בעצם מה שאנחנו נושמים, זה העשן שיוצא בין השיניים בשעת המוות (לפי הומרוס).

פידון

הסצנה המרכזית בפידון:

לפעמים אצל אפלטון יש הפסקה באמצע של הדיאלוג והוא מספר סיפור שכביכול לא שייך לעניין.

אבל בעצם שם זה החלק המרכזי של הדיאלוג.

הפידון, כזכור, מספר על השעות האחרונות של סוקרטס. בסוף פידון מתאר את סצנת המוות של סוקרטס. מה שהיה לפני זה- זה כמובן לא היה ולא נברא. אפלטון מנסה להצדיק את מה שסוקרטס עושה- הולך לקראת המוות.

המשפט של סוקרטס באפולוגיה 29: “חיים בלתי נחקרים לא שווים לאדם לחיותם" (לזכור).

בסצנה המרכזית של הדיאלוג סוקרטס מלטף את שערותיו של פידון הצעיר ואומר לו שמחר יגזור את השערות ופידון אומר "כן, לאות אבל" וסוקרטס אומר לו: “לא תעשה את זה אם בקולי תשמע מכיוון שמה שראוי עליו זה לא מותו של סוקרטס אלא מותו של הלוגוס, אם הוא ימות ולא תוכל להחיותו".

כלומר- אם אחרי שסוקרטס ימות לא נוכל לחקור את הלוגוס- על זה צריך להתאבל.

הפידון דן בשאלה על מותה של הנשמה.

הטענה היא שסוקרטס ימות אבל נפשו לא תמות.

הפידון מחבר שני מושגים שנראים מלכתחילה שונים לחלוטין:

                    lהפסיכה, מצד אחד, הוא עקרון החיים. זה מה שמבדיל בין הכלב החי לאריה המת.

                    lמצד שני- הנשמה היא גם העקרון של ההכרה.

כביכול- אלה שני דברים שונים לחלוטין.

הזיהוי הזה חשוב, כי אחד הבסיסים לאלמותה של הנשמה הוא תורת ההזכרות (מנון).

מה הם חיים?

חיים הם תנועה בשינוי.

אבל הם לא כל תנועה!

הגשם נופל- אבל הגשם לא חי, לבנה נופלת- אבל לא חי.

חיים הם תנועה מאורגנת.

כפי שראינו בגורגיאס, ה- nous יש לו ארגון תכליתי. גם הגוף החי- יש לו ארגון תכליתי.

הגוף החי הוא ארגון ומטרתו היא פנימית.

הפסיכה היא מצד אחד ארגון ומצד שני עקרון של הנשמה.

בנשמה יש nous- ארגון טלאולוגי.

אפלטון יגיד שהנשמה בצורתה האמיתית היא nous.

מה היא ההכרה?

ההכרה, ה-  nous, הוא בדיוק הארגון הטלאולוגי.

כאשר אנחנו מזהים את עקרון החיים עם עקרון ההכרה, התבונה, השכל, אנו אומרים כי התבונה היא ארגון טלאולוגי.

אפלטון אומר שהנשמה היא ארגון טלאולוגי בזמן, ובתור שכזה- היא התנהלות החיים.

אז להגיד שמשהו חי זה להגיד שהוא מתנועע ולהגיד שהתנועה הזאת היא מאורגנת ולא אקראית.

הפידון

ההוכחות להיות הנשמה בפידון הולכות שלב שלב.

הן מתחילות מדעות מקובלות והולכות יותר לכיוון התורה האפלטונית.

הפידון מתחיל מהיפותזה מקובלת- שכל תנועה היא תנועה בין הפכים ושהעולם הוא כזה שכל תנועה- יש לה גם תנועה נגדית: הקיץ הופך לחורף, החורף לקיץ, החיים למתים והמתים לחיים...

סימיאס מעלה אפוריה- הוא אומר לסוקרטס שהוא שמע שאומרים שהנשמה אינה אלא תופעת לוואי של הגוף.

קח למשל כינור וקח את ההרמוניה של המיתרים. כל זמן שהכינור קיים והמיתרים מתוחים היטב- אז יש צליל. אבל כאשר הכינור ישבר- ההרמוניה הלכה!

ואם כך- מדוע לא נגיד שהנשמה היא לגוף כמו הכיוון של הצליל למיתר של הכינור?

כל זמן שהגוף שלנו מכוון היטב- אנחנו חיים, יש לנו נשמה.

אבל כאשר האיזון ישבר והגוף יפסיק לעבוד- אין נשמה.

קביס, הפיתגוראי השני בדיאלוג, אומר- עוד יותר גרוע! נניח שהנשמה נשארת אח"כ בגוף- מי יבטיח שהנשמה איננה כמו החייט שתופר בגדים? נכון- החייט חי יותר מן הבגד, אבל הוא עושה בגדים ויום אחד יתפור את בגדו האחרון. קביס מוכן לקבל שהנשמה יוצרת את הגוף ואיננה תופעת לוואי- אבל יום אחד החייט הזה ימות וכך הנשמה.

תשובותיו של סוקרטס חשובות:

התשובה לסימיאס- אם הנשמה היא בסה"כ האיזון הנכון של החלקים שבגוף לא יהיה הבדל בין נשמה רעה לגוף חולה ולא יהיה הבדל בין טוב לבין בריאות. הרי מוסר הוא עניין של בריאות הנפש! אם סימיאס צודק- מה שצריך לעשות כדי למנוע מאנשים לשקר ולגנוב ולעשות דברים רעים- כל מה שצריך לעשות זה לתת להם כדורי אנטי-גניבה.

סוקרטס אומר שאם הנשמה היא הרמוניה צריך לבחור בין 2 אפשרויות-

או שאין הבדל בין רוע לבין חולי (כלומר- בין המוסר לרפואה- וזה טוב- כי ככל שאדם יהיה רע יותר הוא יהיה חולה יותר וימות ויפטר מרעתו).

או שיש עניין שאיננו קשור לגוף.

סימיאס אומר שהוא לא מוכן לזהות מוסר עם בריאות הנפש.

סוקרטס איננו אומר לו- “לזה אתה צריך להגיע!” אלא רק אומר- "אם אתה אומר כך- אלה הן המסקנות!”

ההתנגדות של קביס היא הרבה יותר רצינית.

יום אחד הנשמה תתפור את גופה האחרון והגוף ישאר עד שהנשמה תמות וזהו.

כאן הולכים בדרך ארוכה יותר- אנחנו מקבלים כמסקנה שאנחנו רוצים להחזיק בה- יש הבדל ממשי בין סברה לבין ידיעה.

אצל סימיאס השאלה היתה השאלה המוסרית (ההבדל בין רוע למחלה)-

עכשיו נקודת המוצא שלנו היא נקודת מוצא של תורת ההכרה, אפיסטמולוגית.

אנחנו מקבלים שיש הבדל בין סברה לבין ידיעה. מכיוון שאם אין הבדל- פרוטאגורס צודק ואי אפשר להגיד מה שקרי ומה אמת כי כל אחד תופס את האמת אחרת.

אם יש הבדל בין סברה לבין ידיעה הוא מתבטא בשני אופנים:

                   1.כפי שראינו במנון- הידיעה תמיד מלווה בלוגוס, בנימוק. כל נימוק גם כן אפשר לנמק. הנימוק איננו עניין פסיכולוגי. נימוק גאומטרי הוא אמיתי בין אם הוא משכנע ובין אם לא. מעבר לזה- אם אני משוכנע במשהו- זה לא אומר שזה אמיתי! הלוגיקה איננה עניין פסיכולוגי.

אם אנו מקבלים שההבדל בין ידיעה לבין סברה איננו אפיסטמולוגי ואנו מסוגלים לתפוס את הלוגוס, סימן שזה אשר בו אנו תופסים את הלוגוס- איננו אמפירי.

                   2.יש לנו חושים. ישנו עולם מוחש אבל העולם המוחש הזה מזכיר לנו עולם לא מוחש. שני מקלות שווים הם לא באמת שווים, כי הם לא בדיוק באותו גודל, לא בדיוק באותו צבע וכו'... אבל ה-שווה- הוא לעולם שווה. והוא שווה מכל הבחינות. אנו יכולים לתפוס את המושאים המושכלים האלה ע"י זה שאנו רואים בנתונים של החושים שהם חיקויים, לוקחים חלק, משתתפים- במושג השכלי הזה.

הם שווים באספקט מסוים, אך לא באספקט אחר. הם שווים בזמן מסוים אבל לא בזמן אחר.

אם אנו מקבלים את ההבדל בין סברה לידיעה- אנו מסוגלים לתפוס משהו שלא ניתן לחוש ע"י הגוף.

זה סימן שיש בנו יסוד שאיננו אמפירי. ומכיוון שהאידאות קיימות לעד, גם הנפש המקורבת לאידאות- קיימת לעד.