בנדיקט אנדרסון / קהיליות מדומיינות

בנדיקט אנדרסון / קהיליות מדומיינות:

     מאז מלחמת העולם השנייה כל מהפכה מוצלחת הגדירה את עצמה במונחים לאומיים – הרפובליקה העממית של סין, הרפובליקה הסוציאליסטית של ויאטנם וכו'.

כמו-כן כמעט כל שנה מקבל האו"ם חברות חדשות לשורותיו. ו"אומות ותיקות" רבות, שנחשבו פעם ליציבות לגמרי, ניצבות בפני אתגרים שמציבות "תת" לאומיות בתוך גבולותיהן, ואלה מעוניינות כמובן להיפטר יום אחד מה"תת" המלווה אותן. המציאות ברורה למדי: "קץ עידן הלאומיות", שאותו חוזים כבר שנים רבות, אינו נראה באופק. לאמיתו של דבר, אומתיות (nation-ness) הוא הערך הרווח המקובל ביותר על הכול בחיים הפוליטיים של זמננו.

     אומה, השתייכות לאומית (nationality), לאומיות – כל אלה, כידוע, קשים ביותר להגדרה, שלא לדבר על ניתוח. מטרתו של אנדרסון בספר זה היא להתוות כמה רעיונות בכיוון של הסבר מספק יותר למה שהוא מכנה "אנומליה" של הלאומיות. נקודת המוצא שלו - השתייכות לאומית או "אומתיות" ולאומיות הם מוצרים תרבותיים מסוג מסוים. כדי להבין אותם כהלכה עלינו להביא בחשבון את האופן שבו נתהוו היסטורית, את הדרכים שבהן השתנו משמעויותיהם עם הזמן, ואת הסיבה לכך שהם מזמינים כיום צידוק רגשי עמוק כל כך.

     אנדרסון יטען לכך כי היווצרותם של מוצרים אלה לקראת סוף המאה ה-18 הייתה זיקוק ספונטני של "זיווג" מורכב של כוחות היסטוריים נפרדים, אפשר היה להעתיקם, בדרגות שונות של מודעות עצמית, להקשרים חברתיים רבים ושונים, כך שיתחברו אל (או יחד עם) מגוון רחב של מערכות פוליטיות ואידיאולוגיות. כמו-כן ינסה להראות מדוע עוררו מוצרים תרבותיים אלה רגשות של קשר ושייכות עמוקים כל כך.

     מושגים והגדרות

ישנם 3 פרדוקסים שמטרידים את התאוריטיקנים של הלאומיות: 1. המודרניות האובייקטיבית של האומות בעיניו של ההסטוריון, לעומת העתיקות הסובייקטיבית בעיניהם של חסידי הלאומיות (הניגוד שבין עמדותיהם) 2. בעולם המודרני, לכל אחד יש השתייכות לאומית (כמו שלכל אחד יש השתייכות מגדרית – זכר ונקבה) וכל השתייכות לאומית היא ייחודית (כמו לאומיות "יוונית"). 3. קיימת דלות פילוסופית. הלאומיות, לא הצמיחה שום הוגה גדול (כמו לדוגמה מרקס או הובס ) ועל כך נוטים לזלזל בה.

     אנדרסון מציע לחשוב על לאומיות כדרך שחושבים על "קרבה משפחתית", או על "דת", ולא על כמשהו שדומה ל"ליברליזם" או ל"פאשיזם". הוא מציע את ההגדרה הבאה ל"אומה": אומה היא קהילייה פוליטית מדומיינת - ומדומיינת כמוגבלת וכריבונית מעצם הגדרתה. מדומיינת משום שאפילו באומה הקטנה ביותר, אין החברים בה מכירים את רוב האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו, ועם זאת בתודעתו של כל חבר באומה יש דימוי של שייכותם לאותה קהילייה.

     האומה מדומיינת כמוגבלת, משום שאפילו לגדולה שבאומות, הכוללת מיליארד ויותר בני אדם, יש גבולות סופיים, אם גם לא קשוחים, שמעבר להם שוכנות אומות אחרות.

מדומיינת כריבונית, משום שהמושג "אומה" נולד בעידן שבו תנועת ההשכלה והמהפכה טבעו את הלגיטימיות של ממלכה היררכית הנשלטת ע"י שושלת בתוקף צו אלוהי.

     מדומיינת כקהילייה, משום שבלי קשר לאי השוויון והניצול השוררים בה, כל אומה נתפשת תמיד כאחווה עמוקה בין אנשים. אחווה זו היא שאפשרה, ב-200 השנים האחרונות, למיליוני בני-אדם להיות מוכנים – לאו דווקא להרוג, כי אם – למות מרצונם למען דמיונים מוגבלים כאלה.

השאלה הנשאלת אם כן, מה יש בדמיונים הללו של ההיסטוריה המאוחרת שמסוגלים לחולל מעשי הקרבה עצומים כל כך? אנדרסון סבור שהתשובה נעוצה בשורשיה התרבותיים של הלאומיות.

למה? התשובה נעוצה בשורשיה התרבותיים של הלאומיות.