חטא גן העדן על פי הרמב"ם

חטא גן העדן על פי הרמב"ם

·         חלק א' פרק ב': סיפור גן עדן על פי הרמב"ם. העובדה שהאדם התחיל לדעת דברים (בסיפור עץ הדעת), הוא חטא את החטא הגדול ביותר. ידע הוא החטא. (תמימות מוחלטת היא ראויה) => הרמב"ם צריך להתמודד עם הפרק הזה. השאלה הוא איך יכול להיות שהידע הוא נעלה ולא חטא: עץ הדעת מאפשר להבחין בין טוב ורע. הדעת מאפשרת את המוסר.

·         להגיד: "זה שולחן" זה משפט של מושכלות. זה לא טוב או רע אלא אמת או שקר. חט גן עדן היא ההבחנה בין הפרדת "אמת –שקר" לבין השיפוטיות. (הרמב"ם גם מבקש לקורא מורה נבוכים לא לשפוט ולהשתחרר, קודם להבין ואז לשפוט). האדם בעירום (זה לא טוב ולא רע). אחרי עץ הדעת האדם חשב שזה רע.

·         ההבחנה בין מפורסמות למושכלות: 2+2=5 הוא משפט מושכל. הוא לא טוב או רע. "עירום פומבי" זה מפורסמות זה משפט שיפוטי כי החברה חושבת שלא טוב. יש מקומות בעולם שמפורסמות הן הפוכות => האינטואיציות המוסריות שלנו, הם לא שלנו, הם של החברה => מוסר רלטיביסטי. אין מוסר מוחלט. אין לאתיקה מעמד אובייקטיבי. (אנקדוטה: הסבר פרויד למצפון – הקול של החברה הוא הקול המצפוני של האדם). חטא גן עדן הוא לידת הרלטיביזם. יש להבחין בין מוסר רלטיביסטי לבין מוסר אובייקטיבי. (ב' ל"ג) 8 הדיברות (חוץ מהשניים הראשונות) הם מפורסמות: לא תרצח זה רלטיביסטי.

·         מורה נבוכים בסיפור גן עדן פותח בריסוק של האובייקטיבי של האתיקה. ממשיך באי-היכולת של הידיעה ושל המושכל. בחוסר ודאות מוחלטת. אך הוא מסתיים במוסר שהוא תוצאה של השכלה. המוסר הגבוה הוא מוסר של מושכלות אובייקטיביות. ידיעה לשם עצמה אולי לא ניתנת להשגה אבל ידיעת האתיקה מהמושכלות אפשרית.

·         המטרה של מורה נבוכים היא לא הידיעה אלא המוסר שטמון בה. המעשים שנעשים בעקבות הידיעה.

·         לקרוא פרק ג' וד', א' נ"ד, משנה תורה הולכות יסודות תורה פרק ב' הלכות ב' וא'.

שאלה: האם יש עוגן אובייקטיבי לשיפוט ערכי. האם אפשר להציל את השיפוטים המוסרים מסובייקטיביות מוחלטת.

המצפון היא הקטגוריה של המפורסמות. הקולות הצפונים באדם משקפים את הקולות החברתיים. אחד המשברים הגדולים הוא ערעור על סמכות המצפון על כך שיש קול פנימי אותנטי המגיע ממקומות מאוד עמוקים. ערעור על סמכות המצפון הוא ערעור על האותנטיות של האדם. מחלוקת האתיקה לפי הפוסטמודרנים היא כמו מחלוקת על טעם וריח. הכל עניין של השקפה.

עם שאלה זו פותח הרמב"ם את מורה נבוכים - מפורסמות - השתקפות של מה שמקובל בחברה בה אדם חי.

מוסר הוא קצת כמו אופנה - קטגוריית הטוב, כמו הקטגוריית היפה משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן.

היפה משתנה בזמן ובמקום אך האמת צריכה לא להשתנות - 2 ועוד 2 הם ארבע לא משנה מתי ולא משנה איפה. אם המתמטיקה היא מעל הזמן והאסתטיקה היא בתוך הזמן מה המקום של השיפוט המוסרי - האם הוא מעל הזמן או בתוך הזמן?

המודרניסטים מודעים לכך שהטוב משתנה עם הזמן אלא שהוא אומר שכל מי שלא חושב כמוהו טועה ויש התקדמות  - המוסר מתקדם עם הזמן ולכן אלו שחשבו כך בעבר פשוט טעו. היום אנחנו יודעים את האמת כי התקדמנו.

הפוסטמודרניסטים טוענים שאין קנה מידה אובייקטיבי לשפוט מוסר וכל שיפוט נעשה מתוך קנה מידה סובייקטיבי ולכן אי אפשר לשפוט מוסר של חברות אחרות וזמנים אחרים כי קנה המידה לשיפוט הוא תמיד מסויים, אין קנה מידה אובייקטיבי ולכן כל מה שאני עושה הוא לשפוט אחרים לפי קנה המידה שלי.

·         הרמב"ם שם את המוסר במקום הפוסטמודרניסטי של המפורסמות - ההסכמות החברתיות.

כך בהתחלת מורה נבוכים.

השאלה היא האם אפשר להשיל את הקונטקסט התרבותי הפרטיקולרי ולהגיע למוסר אובייקטיבי?

לפי קאנט אפשר להשיל את הזהויות הפרטיקולריות ולייסד מוסר אובייקטיבי על ידי כך שנבחן את נקודות מבט של כלל האנשים. קאנט חושב כי אפשר לעשות זאת בגלל שהתבונה היא אובייקטיבית. שאלה עליו האם זה אכן כך.

לפי הרמב"ם בפתיחת מורה נבוכים - התבונה עוסקת בשאלות אמת ושקר. המוסר הוא מן המפורסמות.

הוא תלוי תרבות וקונטקסט פרטיקולרי.

בסוף מורה נבוכים - אל יתהלל חכם - מידות האדם.  אדם מוסרי. אל יתהלל גיבור - אדם חזק. אל יתהלל עשיר -בעל קניין. צריך להתהלל בחוכמה - בידע המטאפיזי. והסוף הוא שהידע המטאפיזי מכוון למוסר. האתיקה היא אמצעי הידיעה וגם המטרה שלה.

הרמב"ם פותח את הפתח הבא- יש אתיקה קנטיאנית הנגזרת לא של מה שמקובל לחשוב אלא של פרי של התבונה הטהורה. הרמב"ם פותח את מורה נבוכים ברלטיביזם ומסיים אותו בשחרור ממנו - בעוגן האובייקטיבי. יש מוסר אובייקטיבי (למרות שרוב האנשים נמצאים במוסר רלטיביסטי).

בין גן עדן (חלק א פרק ב) לחלק ג פרק נד. יש את חלק א נד - הר סיני.

היום שבאופן סימבולי משה שאל את אלוהים - הראיני נא את כבודך כשאלוהים אמר לו לא, לימד אותו אלוהים את דרכיו - סודות הטבע ופיזיקה כדי שיוכל לייצר חוקים שהם חיקוי של הפיזיקה.

למהלך זה יש שורשים.

דוידסון שאל על אריסטו - למה דרך האמצע? מי אמר שמה שקובע את ערך המידה הוא המיקום שלה באמצע בין שתי מידות. מי אמר שהאמצע הוא הטוב? תשובת דוידסון - אריסטו לקח זאת מהביולוגיה. מה שמאפיין בריאות ביולוגית, בריאות בטבע, הוא האיזון והסימטריה. הטבע הוא סימטרי - יום לילה, קיץ חורף. הוא מאוזן.

הטבע הוא ממלכה של איזונים אבל ביולוגית משהו לא בריא הוא משהו שמעבר למידה שלו, אם יש חוסר איזון. היוונים האמינו שחוסר סימטריה היא סימן למחלה.

גם תורת הרפואה מזהה בריאות עם סימטריה - תיאוריית המרות. יש ארבע מרות המפרישות חומרים. אדם בריא בנפשו הוא זה שיש לו איזון בין כל ארבע המרות. אריסטו משליך זאת על האתיקה-  האדם הטוב הוא חיקוי של הטבע. הטבע מחלץ את אריסטו כמו שהוא חילץ את רמב"ם מהרלטיביזם. הטוב הוא לא מה שמקובל בחברה אלא מה שטוב בטבע. מי שעובד לפי הטבע נחלץ מן החברה. התבונה אצל הרמב"ם מחלצת את האדם מהסובייקטיביות של המפורסמות. משה בא' נד' מייצר לא אדם שהוא חיקוי של הטבע אלא חברה שהיא חיקוי של הטבע. הבריא בטבע הוא המודל לשלם האתי.

התכלית היא לא האמת אלא הטוב אבל הדרך לטוב עוברת דרך האמת.

התכלית בסוף היא לייצר מוסר אובייקטיבי.