אפלטון - המדינה - ספר ה

ספר ה' של המדינה- ההבדל בין ידיעה לבין סברה

אצל פרמנידיס תרגמנו "דוקסה" בתור "היראות".

אצל פרמנידיס הידיעה היא ידיעת הממשות והסברה, הדוקסה, לא נותנת לנו את הממשות.

אבל אפלטון אומר שהסברה שונה מאי הידיעה.

הידיעה היא ידיעה שמשהו אכן כך.

אי-הידיעה היא מה שאיננו כך.

ידיעה: לראות את F כ- F.

אי ידיעה: לראות את F כ- G. (למשל: משפט כמו- היופי הוא צבע אדום).

אבל אם נגיד על בעל הסברה שהוא טועה- הוא יתרגז ובצדק. למה? כי הסברה יכולה להיות נכונה. גם אם לא יודעים למה מה שעושים זה נכון.

מבחינה מסוימת- בעל הסברה מכיר את האובייקט שלו ומבחינה אחרת- בעל הסברה לא מכיר את האובייקט שלו.

בעל הסברה מכיר את F' כ- F (לשים לב ל- ')- כלומר- מכיר את החיקוי כאילו זה הדבר האמיתי.

ההבדל, בשלב זה, בין הידיעה לבין הסברה הוא בזה שלסברה יש אובייקט שהוא במובן מסוים כפי שהסובר מכיר. כאשר סוקרטס שואל את איליאס "מהו היפה" ואיליאס אומר "היפה הוא נערה יפה". במובן מסוים הוא צודק. במובן אחר- הוא לא. למה? כי זה לא היפה.

העולם המוחש שלנו הוא במובן מסוים חיקוי של האידאה בעולם המוחש.

היחס בין העולם המוחש לבין האידאה הוא של חיקוי חלקי, בתנאים מסויימים ובמדיום מסוים.

סימפוניה 41 של מוצרט היא חיקוי של היפה במדיום של צלילים.

העולם המוחש מחקה את האידאות בזה שהוא באופן חלקי ההשתקפות של האידאה במדיום מוחש.

האובייקט המושכל הוא שקוף.

אני רואה למה זה כך.

האובייקט כשלעצמו הוא שקוף, אבל אנחנו לא רואים אותו כשקוף.

אבל המוחש לא שקוף.

מסתבר שאפשר שתהיה סברה לגבי אידאות.

וזה קריטי.

ראינו את המהלך הכללי של ספר המדינה- למעט החלק המרכזי.

בחלק זה אפלטון מביא את עקרי תורת ההכרה שלו. הוא בעצמו אומר שזה מעקף ארוך ודרך ארוכה. הוא אומר שהוא לא יוכל לבסס את דעתו אם לא יעשה את כל המהלך המטאפיזי.

אנחנו צריכים לבסס את ההקבלה שהנחנו בין הנפש למדינה (משל האותיות הגדולות והקטנות הוא די שרירותי, בסה"כ). כלומר- למה להגיד שהצדק בנשמה והצדק במדינה זה אותו דבר??? צריך לתת לזה איזשהו ביסוס. הביסוס יהיה, כמובן, באותה מתודה היפותטית שאנחנו מכירים.

בנוסף, צריך להבהיר מהו ההבדל בין הידיעה לבין הסברה.

יש כאן כמה בעיות:

                   1.לא ברור מה היחס בין שני האפיונים של הסברה שנותן אפלטון. הסברה הראשונה (בפיידון) היא שסברה מתייחסת לעולם המוחש והידיעה לעולם המושכל. אבל במנון ההבדל הוא במבנה של הסברה והידיעה- אדם סובר כשהוא לא יכול לתת נימוקים למה שהוא סובר. הוא יודע אם הוא יכול לתת נימוקים, הוכחות, ראיות...

                   2.כיצד אפשרי שתהיה סברה לגבי אידאות? ברור שיש סברה לגבי אידאות כי יש לנו סברה לגבי מהו הצדק ומה הם מספרים. אם הפיידון צודק אז סברה היא לגבי דברים מוחשים ולא לגבי אידאות!

החלק המרכזי של המדינה בא בדיוק לתת את הביסוס המטאפיזי לדברים האלה.

אפלטון, במדינה, מביא את המטאפיזיקה שלו כדי לתמוך באתיקה ובפוליטיקה שלו. זה בדיוק מה שהוא עשה תמיד, זה לא שונה באף דיאלוג.

ספר ה'

כאן מסביר אפלטון מה הוא ההבדל בין הידיעה לבין הסברה.

אפלטון מתאר את העולם המושכל מתוך אנאלוגיה לעולם המוחש. כבר פארמנידיס עושה את המטאפורה של הראיה כדי לדבר על העולם המוחש.

אז מהו ההבדל?

אפלטון עושה אנאלוגיה לראיה:

לפעמים אנו לא רואים משהו לא כי משהו בראייה שלנו לא בסדר, ולא בגלל שהאובייקט שאמורים לראות לא בסדר, אלא בגלל תנאי שלישי: האור. האור הוא תנאי שבלעדיו אי אפשר לראות. אם האור של השמש זורח גם על העין וגם על האובייקט, אנו רואים. אבל כאשר השמש לא זורחת- לא רואים, אלא אם רואים באור של כוכבים, כלומר- בהשתקפות של אור השמש.

והנמשל:

אפלטון אומר שיש לנו כלי- השכל- שבעזרתו אנו מכירים את המושכל.

יש לנו אובייקט, שנקרא "המושכל". קורה לפעמים שאנו לא תופסים את המושכל, או לא תופסים את המושכל כפי שהוא, כיוון שלא מתקיים תנאי שדרכו צריך לתפוס את המושכל כפי שהוא.

התנאי הזה (המקביל לשמש) הוא הטוב.

הטוב אצל אפלטון, כפי שראינו בגורגיאס, הוא הארגון של הדבר.

מתי אני מבין את משפט פיתגורס? כאשר אני רואה את החלקים של משפט פיתגורס מסתדרים אלה עם אלה.

אם אני רואה את היחסים, כלומר, כיצד תחום המושכל מאורגן, אז אני תופס אותו כמו שהוא.

למשל: אני רואה שה- areté והידיעה קשורים באיזשהו אופן (המידה הטובה היא הידיעה).

כאשר אני רואה את הארגון הנכון של המושכל- אני תופס אותו כמו שהוא.

כאשר לא- אני רואה את המושכל באופן מעורפל.

במשל השמש אומר אפלטון שיש אפשרות שתהיה לנו סברה לגבי מושכלים, וההבדל בין הסברה לידיעה לגבי מושכלים הוא שאני לא רואה את המושכל במלוא הארגון שלו.

זה, כמובן, הולך נגד פארמנידיס. לא מספיק שיש האובייקט המושכל שאפשר לתפוס בשכל.

צריך להתקיים תנאי נוסף, דהיינו, שאתפוס אותו בארגונו, שבלי התנאי הזה הידיעה לא תהא ידיעה.

אבל זה לא לגבי פארמנידיס, לדידו במושכל אני תופס את הכל בשכל ופותח את העיניים ורואה מה שאני רואה.

מה קורה כאשר יש לי תפיסה, דוקסה, לגבי דברים מושכלים?

מה ההבדל בין פריקלס, שיש לו רעיון נכון ל"איך מארגנים מדינה" אבל אם שואלים אותו למה זה ככה- הוא לא יודע. מה ההבדל בינו לבין הפילוסוף שיודע איך לארגן מדינה?

אפלטון רוצה שנחשוב על פרופורציה.

במשל הקו המחולק (ספר ו') אפלטון רוצה להראות לנו מה היא הסברה לגבי האובייקטים המושכלים (diamoia) ועושה ערך משולש:

היחס בין שתי רמות של תפיסה חושית, ואותו היחס מתקיים בין שתי הרמות של תפיסה שכלית.

לוקחים קטע ומחלקים אותו לשני קטעים בלתי שווים.

החלק התחתון מייצג את התחום המוחש (הנראה).

החלק העליון: את התחום הנחשב.

יש יחס בין התחום הנראה לתחום הנחשב.

יש לנו תפיסה של דברים מוחשיים, נראים, ויש לנו תפיסה של דברים נראים.

התפיסה של הדברים הנראים עמומה יותר מהתפיסה של הדברים המושכלים.

המוחש הוא ביטוי חלקי למושכל. הוא מה שהוא רק מבחינה מסוימת.

הלנה היא יפה רק מבחינת היותה אישה אבל הסימפוניה 41 של מוצרט יפה מבחינת ארגון של צלילים.

היופי שאנו רואים בעיניים או שומעים באוזניים או רק ביטוי למדיום מסוים באידאה של היפה.

במושגים של הפיידון:

התפיסה של הנראה הוא הדוקסה.

התפיסה של המושכל הוא ה nous (אפיסטמיה).

האורך של הקו מייצג את הבהירות היחסית של האחד כלפי האחר.

והדוקסה הרבה פחות בהירה מהאפיסטמיה, כי את האפיסטמיה אני לא מבין.

עכשיו נקח את הקו התחתון ונחלקו כמו שחילקנו את הקו כולו.

אם כן, בתחום המוחש יש את ה- pistis- התפיסה הישירה של הדבר.

אבל אפשר לתפוס אותו גם באופן עקיף, כאשר רואים אותו בתמונה, בהשתקפות במים וכו'.

זה נקרא- eikasia (בעברית- דימוי).

היחס בין התפיסה העקיפה לתפיסה הישירה של האובייקט המוחש, הוא כמו היחס שבין diamoie ל- episteme.

ישנה תפיסה של המושכל שהיא תפיסה ישירה. וישנה תפיסה של המושכל- שהיא תפיסה עקיפה.

האפיסטמיה היא הראייה של הדבר המושכל במלוא בהירותו. הדיאמויה היא תפיסה של המושכל באופן עקיף.

לדוגמה: מה שעושים המתמטיקאים.

הם מתחילים בהיפותזות ומן ההיפותזות הם גוזרים את המסקנות שלהם אבל על ההיפותזות הם לא מדברים.

למשל (אפלטון נותן 3 דוגמאות):

                   1.הזוג והפרד- המתמטיקאים מניחים שבמספרים הטבעיים אחרי כל מספר זוגי יבוא מספר אי זוגי ואחרי כל מספר אי זוגי יבוא מספר זוגי. לא מנסים להוכיח את זה.

                   2.הצורות- הם מניחים שאי אפשר לסגור שטח בפחות מ- 3 קווים ישרים. למה? אפשר לראות את זה. אבל אם נשאל גאומטריקאים למה הצורה הקטנה ביותר היא המשולש הוא יגיד "תראו!!! אי אפשר פחות מזה". כלומר- הגאומטריקון מבקש מיתנו לפחות לחשוב על הציור, גם כאשר הוא לא משתמש בציורים.

                   3.הזוויות- יש רק 3 סוגים של זוויות- קהה, חדה וישרה.

המתמטיקאים משתמשים בדיאמויה ומשתמשים בדברים שהיו מקור בחלק הקודם של הקו המחולק (המוחש), אלא שבמקום להתייחס אליהם כאל מקור, הוא מתייחס אליהם כאל העתקים או בבואות (אבל עכשיו של המושכל) והוא לא מודע לכך שמה שהוא רואה איננו המקור.

האם זה מעגל?:

 

לא! זה ציור של מעגל.

הגאומטריקון שמוכיח משהו לגבי המעגל לא מוכיח לגבי המעגל שבציור אלא לגבי המעגל המושכל.

המתמטיקאי שאומר שסכום הזוויות במשולש הוא 180 הוא לא מתייחס למשולש שציירנו על הדף, אלא לאידאה של המשולש. לכן זה שייך לתחום המושכל.

הדיאלקטיקון הולך מן ההיפותזות כלפי מעלה. הוא מנסה להצדיק את ההיפותזות.

הוא מנסה להראות מדוע אין יותר מ- 3 סוגים של זוויות. הוא מנסה ללכת כלפי מעלה והולך, כפי שראינו בפיידון, מהיפותזה להיפותזה, עד שמגיעים לראשית הבלתי היפותטית (אם כי בפיידון לא מגיעים לראשית אלא רק מה שמספיק לדיאלוג הספציפי הזה).

אם אנחנו רוצים לצאת מן הדוקסה אל האפיסטמה חייבים להוכיח שישנה ראשית בלתי היפותטית.

אנחנו צריכים שיהיה הבדל בין דוקסה לבין אפיסטמה, אחרת פרוטאגוראס צודק ואז האמת היא כפי שכל אחד רואה אותה (והמסקנות המוסריות והפוליטיות לזה- לא טובות).

אם תראזימכוס וקאליקלס לא צודקים- אז אנחנו חייבים שיהיה לנו באיזשהו מקום- ראשית לא היפותטית.

מה שהמתודה ההיפותטית נותנת זה חוסר סתירה. אבל חוסר סתירה לא מוכיח אמת. הוא בסה"כ מראה שאין סתירה.

אפלטון אומר שהחינוך של הפילוסוף (אחרי שלומדים כמה שירים, קרוא וכתוב וכו'... כמו כולם)- צריך להיות מתמטיקה.

הפילוסוף צריך להתחיל מהאריתמטיקה. האריתמטיקה עוסקת במספרים הטבעיים, בזוג ובפרד וביחסים ביניהם.

אח"כ: גאומטריה. הגאומטריה עוסקת ביחסים בין הצורות במישור.

למשל: הבעיה של מנון היא בעיה גאומטרית.

צריך להיות עוד מקצוע שעוד לא המציאו אבל צריך להמציא (ובאמת המציאו, אחרי אפלטון) והוא הסטראומטריה- שלושה ממדים.

למשל: הבעיה הדלית (של דלוס):

לאפולון היה מקדש בעיר דלוס. יום אחד הופיע בחלום של אחד הכהנים ואמר שהמזבח שלו קטן מדי. הוא אמר שהוא רוצה מזבח שנפחו כפול מהנפח של המזבח הקיים.

איך עושים את זה? זה יותר קשה מהבעיה של מנון.

אח"כ: מה שהיוונים קראו בשם אסטרונומיה. האסטרונומיה עוסקת בתנועות של גרמי השמיים (חישוב המהירות של הירח מול המהירות של השמש, לפי זה מתי יהיה ליקוי ירח, מהירות ריצה של סוסים וכו'). היום היינו קוראים לזה דינמיקה (תורת התנועה).

ויש עוד מקצוע מתמטיקה אחד שהפילוסופים צריכים ללמוד: הרמוניה (אקוסטיקה בשפתנו). למשל: דו באוקטבה גבוהה הוא חצי מדו של האוקטבה הנמוכה.

זו האידאה של הכפול.

אם רוצים לצייר את האידאה של הכפול- צריך את כל זה!

מהו היפה?

ניקח את כל הדברים היפים וכשנראה את כולם (תמונה יפה, הוכחה מתמטית יפה, מוסיקה יפה)- נקבל את האידאה של היפה.

לסיכום: האידאה היא הסטרוקטורה של הדבר.

כל אחד מהדברים הוא חיקוי של הסטרוקטורה במדיום אחר.

ולכן המתמטיקה כל כך חשובה. כי כאשר אני לומד מתמטיקה- אני לומד להסתכל בסטרוקטורה ולא במוחש.

כשאני מסתכל בציור של משולש אני חושב על האידאה של המשולש, ולא על הציור. אני חושב על הסטרוקטורה שלו.

כל דבר מוחש הוא השתקפות של כמה אידאות. האידאה של היפה היא היפה בטהרתו. אבל משהו שהוא יפה בא עם עוד כמה דברים מעורבים בפנים.

                    lהדוקסה היא תמיד סובייקטיבית. זה שאני משוכנע לא אומר שזה נכון. לפעמים יש לי תפיסה סובייקטיבית בהירה לחלוטין. אפלטון צריך את הראשית הבלתי מותנית בדיוק בשביל להמלט מן הדוקסה שהיא תמיד סובייקטיבית. לפעמים היא במקרה אמיתית.