אפלטון - פארמינידיס

הדיאלוג "פארמינידיס:

אפיון כללי של כתביו המאוחרים של אפלטון:

·         עוסקים בעיקר בתורת האידאות.

·         דעיכה עמדות סוקרטיות.

·         השפעה מתחזקת של הפיתגוראים והאסכולה האילאטית

·         יותר שאלות על יצירת העולם: בעיקר טימיוס.

בפרמינדס 3 ביקורות על תורת האידאות:

·         הבהרת מושג האידאה.

·         חלות עצמית של אידאה (האידאה חלה על דברים בעולם התופעות אך האם חלה על עצמה.)

·         מה בדיוק היחס בין עולם האידאות לעולם התופעות. (עד כה דיברנו במושגים מטאפורים "ליטול חלק", להיות נוכח, העתק, דימוי וכד').

עיון בפארמינידס

·         האידאה היא סוג אחד של ישים: אונטולוגיה הומגנית.

·         שני סוגים של ישים: אונטולוגיה הטרוגנית.

·         סוקרטס מניח שני סוגים של ישים: ישים היכולים להיות רק במקום אחד. וישים היכולים להיות האידאה של הגדולה היא אין סופית. היינו צריכים אידאה כדי לאחד את הריבוי.

·         האידאה היא תוכן מחשבתי. המחשבה על הגדולה איננה גדולה, כשם שהמחשבה על העיגול איננה עגולה.

·         אפלטון לא מוכן לעשות רדוקציה של האידאה לדברים המוחשיים. פארמינידיס מציע לעשות רדוקציה של האידאה למחשבות. 

·         היחס בין המקור להעתק איננו יחס של דימיון אלא יחס של העתקה.

הדימיון של תורת אפלטון פארמינידיס (זה לא באמת נק' ממשק בין תורותיהם):

·         ההבחנה בין הממשות הנתפסת באמצעות השכל, ובין התופעות הנתפסות באמצעות החושים.

·         ההבחנה בין ידיעה (החלה על הממשות) לבין סברה (החלה על התופעות).

הבחנה של אפלטון בין אופני ההוויה – לקיחת החלק

·         מוחשים ומושכלים. העולם המוחשי ועולם האידאות.

·         הבחנה בין סוגים של יש (לדוג' חלוקות בעלי החיים: יונקים, זוחלים, דגים, עופות. אם זה עוף זה לא יונק. בניהם יש מתקיימת חוק הסתירה) אך זו הבחנה בין סוגים של יש ולא בין הישים.

·         סימיאס הוא אדם. הוא כשלעצמו אדם.

·         תמונתו של סימיאס – היא תמונתו של סימיאס ביחס לסימיאס. היא כשלעצמה ללא היחס היא קבוצת צבעים על דף נייר.

טיעון פרמינדס נגד האפשרות של הכרת האידאות (טיעון שני העולמות):

·         פרמינדס מוכן לקבל שני סוגים של ישים אך ממשיך ומפתח את החלוקה: "כל אחד מסוגי הדברים השונים הוא כשלעצמו". והיא מוכרחה להיות כשלעצמה כי אם לא: אי אפשר להגיד שהם שתייה. זאת קיימת לחוד וזאת קיימת לחוד.

·         אם יש יחסים בין הישיויות השונות. היחסים הם בתוך אותו סוג הישיות בלבד. לעבד של סימיאס יש יחס עם אדונו אך לא עם האידאה של אדונו.

·         אך אם כך הדבר מה הקשר בין העבד לבין האידאה שלו?

·         גם אם נקבל שני סוגים של הוויה (אנטולוגיה הטרוגנית) זה לא יעזור להסביר את עולם האידאות.

·         סוקרטס מגיע לאפוריה.

שלילת תורת האידאות (?)

·         מכאן, אפלטון הגיע למסקנה שגם האונטולוגיה ההומגנית והאונטולוגיה ההטרוגנית שוללות את תורת האידאות.

·         דעה אחרת שהיא מיעוט בקרב החוקרים (אבל זה מה ששקולניקוב חושב): אפלטון לא שולל את תורת האידיאות ומסביר את הבעיה בחלק השני של הפרמינדס.

החלק השני של הפרמינדס

מחולק ל8 ארגיומנטים

האחד השלם = לא רבים => אין לו חלקים, הוא אינו מיוחס, אי אפשר לדבר עליו כי כל דבר שנדבר עליו יהיה ביחס למושג אחר. אפילו אי אפשר להגיד שהאחד הוא אחד. כי אי אפשר לתת לו כל תיאור. אי אפשר אפילו לסבור עליו סברות, לא רק שאי אפשר לדעת עליו דברים.

האחד הפרמינידי נדחק עד הסוף...

פרמינדס: " האם אפשרי דבר כזה?"

אריסטוטולוס הקטן: "לי, על כל פנים, לא נראה כך".

למה? כי הנה, מדברים עליו, גם אם הכל טעות, עדיין מדברים עליו.

·         מתחילים מהתחלה ונשתמש במתודה ההיפותטית כמו במנון: נניח שאפשר לדבר על האחד השלם: אז מה היא ההיפוטזה שתביא אותנו לחשוב שלאחד יש חלקים.

·         נניח שעל האחד חל הריבוי. מה היחס בין השלם לבין חלקיו?

·         יחס של תלות הדדית: החלקים אינם נפרדים מן האחד, החלקים הם חלקים של האחד השלם. אלמלא האחד השלם החלקים לא היו קיימים. השלם הוא שלם בזכות החלקים.

·         אך לפי עקרון הסתירה המוחלש אחד אינו יכול להיות רבים.

·         מכאן, אפילו האידאות יכולות לקבל תיאור. האחד יכול להיות גדול, האחד יכול להתפרק לחלקים, האחד שהוא השלם יכול להיות ביחסים שונים.

ההסתייגות השנייה מחוק הסתירה המוחלש: בעולם המוחש, יש דברים שיכולים לקבל פרידיקטורים מנוגדים בתנאי שזה לא באותו זמן. הלבן מחר יכול להיות ירוק.

·         ארגומנט שביעי: אפשר להגיד כל דבר, כי כל דבר הוא יחסי.

·         אם האחד כשלעצמו איננו, אז אין שום דבר. אין מושג של אמת.

                           התקופה האמצעית: הצגת מספר תורות כשהעיקרית והכוללת היא תורת האידאות.

הכתבים המאוחרים של אפלטון עוסקים בעיקר בביקורת ובבחינה של תורת האידאות כפי שהוצגה עד כה.