אריסטו - מטאפיזיקה א-ב

אריסטו: מטפיסיקה א-ב – השאיפה אל הדעת

·         המטפיסיקה אפסילון של אריסטו עוסקת בסיבות הראשוניות של העולם.

·         פרק א': לטענת אריסטו כל בני האדם שואפים אל הדעת. השאיפה אינה זהה למושג הארוס האפלטוני.

·         בתפיסה החושית האובייקט הוא סימולטני. כושר הזיכרון הוא לדעת אריסטו תנאי הכרחי ללמידה מהחושים.

·         הניסיון מקורו בזיכרון. אוסף של זיכרונות הם תנאי לניסיון. ניסיון נשען על הפרטים.

·         האומנות: הידע העוסק במושגים כלליים. מכילה ידע על הסיבות וידע להסביר את הסיבות בשפה. את האומנות ניתן ללמד (לא כמו הניסיון שבלתי ניתן ללימוד)

·         האומנות והניסיון: מבחינה פרקטית בעל הניסיון יפעל בצורה טובה יותר ממי שמחזיק באומנות. אולם בכל זאת, החברה מעריכה יותר את בעלי האומנות מבעלי הניסיון. מדוע? כי בעלי האומנות יכולים ללמד, בעלי הניסיון לא.

·         ההבחנה בין "לדעת איך" (כיצד יש לבצע את הדברים) ל-"לדעת למה" (מאיזה סיבה יש לבצע את הדברים).

·         הבחנה של אריסטו בין אומנות שימושית ללא שימושית:

א.      אומנות שימושית (מלאכה) => גוף / => נפש. התכלית של האומנות השימושית היא כדי לסייע בדבר אחר - תכלית חיצונית.

ב.       אומנות לא שימושית – תכלית פנימית.

  פרק ב'.

·         אריסטו מנתח את הדעה המקובלת על החוכמה. לא כמו סוקרטס שטען שבסברה, אין שום ערך, אריסטו מנתח את הדעות הרווחות ומשתמש בהם.

·         מה הדעה הרווחת בחברה על החכמה: ראייה כללית, יודע ללמד, ידיעת דברים מופשטים/קשים, מושל – החכם נותן את ההוראות ולא מקבלן, החכמה היא מדע לשל עצמו, יודע את הסיבות, מדויק יותר.

·         מה אריסטו אומר על החכמה: אותם דברים והוא מוסיף: טוב עליון, תכלית של כל הדברים (טלאולוגיה).

·         ההתפלאות: תחושת ההתפלאות של האדם היא שמניעה אותו להתפלסף. יש מכנה משותף למחברי המיתוסים ולפילוסופיה.

·         המדע האלוהי:  מדע שהוא ראוי להיות בידי אלוהים, מדע העוסק בעניינים אלוהיים.

תפיסת החכמה של אריסטו למול אפלטון:

ראיית החכמה אצל אריסטו היא סינופטית: מבט עליון. דבר זה קיים גם אצל אפלטון.

·         שוני ראשון הוא במישר האפיסטמולוגי: אצל אריסטו הידיעה מבוססת אפוסט-פריורית, מבוססת על החושים. אצל אפלטון, הידיעה מבוססת א-פריורית, היא אינה מבוססת על החושים בשום צורה.

·         נקודת שוני שנייה היא מושא ההכרה. התיאור האריסטוטלי לא מאפשר קיום של אידאות.