פילוסופיה יוונית - פארמינידס

פארמנידיס – Parmenides

פארמנידס היה באילאה.

נשאר לנו ממנו שיר אחד. השיר מחולק לשלושה חלקים (חלוקה שלנו, לא הוא חילק את זה).

החלק הראשון הוא המבוא, החלק השני- דרך האמת והחלק השלישי- דרך הסברה.

למה הוא כתב בשירה?

אנקסימנדר ואנקסימנדרוס והרודיטוס- כולם כתבו פרוזה.

פארמנידס אומר שהשירה שלו היא בעצם מעין "התגלות אלוהית".

פראגמנט 2: האלה אומרת לפרמנידס: אלה שתי דרכי החקר היחידות למחשבה. יש רק 2 דרכים שבהן אפשר ללכת.

                    lמהי דרך? המילה "דרך" (Hodos)- פירושה "מתודה" (“Methodos”). מה שמוביל אל האמת זו הדרך. אם המתודה נכונה- אתה צריך להגיע לאמת. אם המתודה שלך נכונה- גם התוצאה נכונה. יהיו התוצאות אשר יהיו (גם אם התוצאה מוזרה מאוד).

אז מה הן שתי דרכי המחשבה?

                   1.שהווה.

                   2.שאינה הווה.

אלה שתי הדרכים היחידות. לאשר או לשלול. אין שום דרך שלישית.

בשימוש ב"אלה" אומר פארמנידס שלא הוא אומר את זה, אלא מישהו גדול ממנו.

האופציות הן או הווה בהכרח או לא הווה בהכרח.

פארמנידס אומר שאלה הן שתי דרכי החקר היחידות למחשבה.

מדובר ביכולת שלנו לראות את האמת מעבר לתוצאות, לא מדובר על חושים. מדובר על תחום רציונלי לחלוטין. בתחום כזה אם זה כך, זה כך בהכרח ואם לא- זה בהכרח לא כך.

או שכן או שלא. אין אולי.

לכן- בתחום הרציונלי לחלוטין יש לי שתי אפשרויות- לאשר או לשלול.

is- שתי משמעויות:

                   1."קיים". קיים משהו.

                   2.אוגד- הדברים הם כך.  it is so.

 פארמנידס מעוניין להגיד שיש שתי אפשרויות- כך או לא כך.

פראגמנט 3 פארמנידס אומר שמה שהמחשבה האמיתית נותנת לנו ומצב העניינים- הוא אותו דבר.

הגישה הרציונליסטית אומרת לנו שהתבונה שבנו היא גם התבונה שבעולם. כלומר- אם אני חושב שיש כאן שלושה תפוחים כי ראיתי שלושה תפוחים- אז יש כאן שלושה תפוחים. כי העולם הוא רציונלי בדיוק כפי שאנחנו רציונלים.

הרציונליות הזאת אומרת שהרציונליות שלנו היא גם הרציונליות של העולם. כמו שהירקליטוס אומר- שהאינטואיציה הרציונלית שלו היא מה שמתרחש בעולם.

מה שגם הירקליטוס וגם פארמנידס אומרים זה שנוכל להגיע לאמת בתנאי שנלך בדרך הנכונה.

פראגמנט 7: תרגום: לא יתכן שמה שאיננו- יהיה.

כלומר- לא יתכן דבר והיפוכו.

בפראגמנט 7: האלה אומרת לו- “אתה מדרך חקר זו מנע הכרתך". כלומר- אי אפשר לשלול. אפשר רק לאשר.

אם כך – ניתן מעכשיו רק לאשר. אי אפשר לשלול.

פראגמנט 6: גם כן האלה אומרת שהוא לא יכול לשלול.

היא אומרת שהמון אנשים לא יכולים להחליט אם הם מאשרים או שוללים.

בשתי השורות האחרונות- להיות ולא להיות- אותו דבר. יש כאלה שאומרים שזו עקיצה להירקליטוס.

פראגמנט 7: לא יתכן שמשהו קיים ולא קיים. וההגיון הזה הוא לא ממנו, אלא מהאלה.

הממשות לא יכולה להווצר מהלא ממשות והלא-ממשות לא יכולה להווצר מהממשות.

בתחום הרציונלי אין חלקים, אין זמן ואין מצבים שונים.

"ואל יאנסך בדרך זו הרגל בן רוב הנסיון להטות עין לא צופה ואזן הומיה"- אני רואה משהו אבל זה מטעה. אני יכול לראות את ירושלים מרחוק ולהחליט שהיא קטנה מאוד. אבל זה לא נכון.

ההגיון שלנו הוא ההגיון של העולם.

ישנה, אם כן, רק הוויה אחת שלמה, הומוגנית, ללא חלקים.

 פארמנידיס לא אומר ש"היש ישנו והאין איננו". זה נורא נורא חשוב!!!

פארמנידס ממש לא אומר כזה דבר.

פראגמנט 8: נשארנו רק עם דבר אחד. אחרי שעשינו את כל הדרך הרחק מבני האדם אל האלה- נשארנו רק עם דבר אחד. הדבר הוא שהווה- is. אי אפשר אפילו להגיד it is. אנחנו יכולים להגיד אישור מוחלט וזהו.

יש לנו הוכחות לזה- הוא לא זז, הוא לא נוצר והוא לא נפסד.

העולם מתואר באמצעות תאורים שליליים- תוציא את כל דרך המחשבה שיש לך מכל העולם שלך כפי שאתה מכיר אותו, ואתה נשאר עם הוויה שהיא שונה לחלוטין ממה שהעיניים והאוזניים רואות.

ההוויה הוא הוויה שהוא לא יכול להגיד עליה שום דבר. אמנם הוא אומר (בהמשך של פראגמנט 8) שזה כמו כדור. זה לא כדור אלא דומה לכדור. זה מושלם, כי הכדור היא צורה משולמת. לא ברור אם זה דימוי או שהוא באמת התכוון לכך.

אם מקבלים את עקרון הסתירה אי אפשר להגיד שא' הוא ב'. אם אנחנו באמת מקבלים את עקרון הסתירה ואנחנו  רציונליסטים תמיד אז צריך להיות עקביים, ללכת עד הסוף וללכת בכוח המחשבה- ולהבין שפארמנידיס צודק.

אם כך- הבחנות בין פריטים שונים נובעות מהחושים. ההבדל בין כסא לפסנתר הוא הבדל של החושים. זו לא הבחנה שכלית, ופארמנידיס לא מקבל את ההבחנות האלה.

פראגמנט 8- הכל מילים. אנחנו אומרים שדברים משתנים, שהם כך ולא כך, שהם מתנועעים, משנים צבע- אלה שמות בלבד.

האלה אומרת שבני תמותה עושים טעות אחת.

doxa זה מה שנראה- היראות.

הדברים הם מסודרים. זה קוסמוס. אבל הקוסמוס הזה מתעתע. הוא איננו אמיתי.

האלה אומרת שמה שנראה לבני אדם זה מסודר אבל מתעתע.

ומה בני האדם עושים?

הם עושים קריסיס, הם עושים אבחנה. אבל במקום לעשות אבחנה בין הממשות למה שאיננו (ואז גם אי אפשר לדבר עליו כי הוא לא כלום) הם עושים אבחנה בתוך הממשות. האבחנה הזאת היא שרירותית. בני אדם קבעו שמות.

מהרגע שעשינו אבחנה שרירותית בתוך העולם- אפשר לעשות כל אבחנה שרוצים. פארמנידיס אומר שזה בולשיט- האבחנות האלה הן בולשיט אחד גדול. האבחנות באות מהחושים והלשון, וכזכור- החושים והלשון זה חרא, מבחינת פארמנידיס, ואי אפשר להקשיב להם.

החושים מבוססים על אבחנה (הפסנתר שחור, הכסא לא, אני פה והאחרים שם, עכשיו אני מדבר ואחר כך שותק)- העובדה שיש לנו חושים כופה עלינו אבחנות והאבחנות האלה הן שרירותיות.

גם הלשון, השפה, כופה עלינו אבחנות.

אריסטו אמר "אדם הוא לא סתירה" ושאם אדם מדבר- הוא עושה אבחנה וקיבל את עקרון הסתירה. מכיוון שיש לנו חושים ולשון- הדברים האלה כופים עלינו אבחנות שאינן אמיתיות.

אך אף יותר מזה-

בגלל הלשון והחושים אנו מחלקים את העולם לסוגים שונים של דברים, ואנו מקבצים אותם יחד. אנחנו שמים כלבים, תרנגולים ובני אדם באותה קטגוריה (בע"ח). כסאות, פסנתרים ושולחנות באותה קטגוריה.

למה לא לשים שולחנות, כסאות וכלבים באותה קטגוריה של בעלי ארבע רגליים?

החלוקות שאנחנו עושים בעולם הן שרירותיות לחלוטין! בחלוקות האלה אפשר לבנות מדע.

מסיבות פרקטיות כדאי לחלק את העולם ככה, אבל אין שום עקרון רציונלי בחלוקה הזאת.

לכן פארמנידס אומר: “הכל שם". (בימי הביניים זה נקרא nominalism).

למה לא מחלקים את העולם אחרת? סיבות פרקטיות (בנימת זלזול!).

כי לפי פארמנידיס יש ממשות אחת. החלוקות בתוכה- שרירותיות.

אם כך גם המדע שרירותי.

כשאנקסימנס ואנקסימנדרוס מנסים לבנות מדע אומר להם  פארמנידיס שהמדע שלהם הוא שרירותי. הם עשו אבחנה בתוך הממשות.

יוצא אפוא:

על מה שהווה אני לא יכול להגיד כלום.

על מה שאינו הווה אני גם לא יכול להגיד כלום.

אז מה ההבדל ביניהם?

שמה שהווה- הוא משהו.

ההכרה שלנו היא לא ריקה, היא מכירה משהו.

אם הוכחתי שהחלוקות בתוך הממשות הן בלתי אפשריות- אז זהו. אנחנו בצרה. אין מדע. אבל אין מה לעשות- זה המצב.

פארמנידיס עושה אבחנה בפראגמנט 16: כמו המצב הגופני שלי, כך נקראת ההכרה באדם. ההכרה באדם היא עניין מקרי והיא תוצאה של המצב הגופני שלי. פארמנידיס מדבר על ההכרה בעולם המוחש שלנו. במצב זה ההכרה שלנו נקבעת ע"י מצבנו הפיזיולוגים.

בעולם שלנו ההכרה היא עניין פיזיולוגי.

יש שני סוגים של הכרה שאין ביניהם קשר:

                   1.ההכרה הפסיכו-פיזיולוגית (במינוח מודרני).

                   2.ההכרה הלוגית.

מבחינתו, רק ההכרה הלוגית היא האמיתית.

אם רוצים להגיד שהתבונה שלנו אומרת משהו על הממשות צריך ללכת עד הסוף ולא ללכת עם שיקולים חושיים.