תנועה על פי אריסטו

אצל אריסטו התנועה היא הדבר המרכזי. ההבדל העיקרי בין אפלטון לאריסטו היא שאצל אפלטון הממשות היא חוסר השינוי ואצל אריסטו הממשות ההיא התנועה. אריסטו אומר כמה פעמים, בעיקר במטאפיזיקה בטא- להיות זה לפעול.

ויש כמה סוגי פעולה. יש:

                   1.תנועה באופן פשוט- מעבר ממקום אחד לאחר.

                   2.תנועה איכותית- עלה שהיה ירוק ועכשיו מצהיב, או אפרוח שהופך לתרנגול.

הטבע הוא מה שמפעיל את הדבר מבפנים. אצל אריסטו זה לא טבע במשמעות שלנו- “הטבע", “אמא טבע" מאוחד שכל הדברים הם חלק ממנו. כאשר אריסטו מדבר על טבע הוא מדבר על טבעו של כל דבר ודבר, וטבעו של כל דבר ודבר זו הפעילות שלו. הפעילות הזאת היא משני סוגים:

                   1.התנועה. בסוג זה של שינוי, כאשר מגיעה התנועה לסיומה יש מצב אחר. אם העלה מצהיב, בסוף הוא צהוב והתנועה נגמרת ויש מצב אחר.

                   2.סוג אחר של תנועה- אפרוח שהופך לתרנגול. האפרוח הוא תרנגול בכוח. כלומר- באופן אחר. פעילותו של האפרוח היא שהוא מתפתח וכאשר הוא מגיע לתכלית שלו (תלוס) הוא לא מפסיק לפעול אלא אז הוא בפעילותו המקסימלית.

אריסטו רוצה כאן לפתור בעיה- הבעיה הפרדמנידית. איך אני יכול להגיד שהאפרוח שאיננו תרנגול שהוא הופך להיות משהו אחר?

איך אפשר להגיד שמשהו הופך למשהו אחר?

פרמנידיס היה אומר- אי אפשר! א' הופך ללא-א' וזה בלתי אפשרי.

אריסטו אומר- זה לא א' שהופך ללא-א', אלא שיש לנו את אותו דבר באופני הוויה שונים. להיות אפרוח זה להיות תרנגול, אבל זה להיות תרנגול באופן אחר. האופן האחר הוא בכוח. האפרוח הוא תרנגול בכוח והתרנגול הבוגר הוא תרנגול בפועל.

העדר

העדר הוא השלילה של משהו שבמובן מסוים נמצא שם ובאופן אחר- איננו.

גור החתולים נעדר ראיה, אבל לא חסרה לו ראיה באותו המובן שהעלה משולל ראיה. כי העלה לא יראה. העלה משולל ראיה במובן הזה שהוא לא מסוג הדברים שרואים. אבל אצל גור החתולים- הראיה תהיה, ולכן להיות גור חתולים זה כבר לשאת בתוכו את הראיה- בכוח.

הראיה נמצאת בגור החתולים אבל (הפתעה!) באופן אחר.

"להיות משהו" נאמר באופנים רבים- בין השאר בכוח ובפועל.

האפרוח הוא תרנגול אבל באופן אחר- בכוח.

תנועה מאורגנת היא רק מן הבכוח אל הבפועל. כאשר הכלב מגיע לשיאו ואז הוא נהיה זקן ונובח לא כמו שצריך- זה לא תהליך של התפתחות, זה לא תהליך טבעי אלא מקרי. זה לא מקרי כי אפשר למנוע אותו, אלא כי זה לא תנועה מאורגנת.

צריך לזכור אצל אריסטו 3 דברים לגבי הטבע:

                   1.אין טבבע אחד- יש טבע לכל דבר בנפרד.

                   2.אצל אריסטו הטבע הוא תכליתי, אבל בלי מתכנן.

                   3.אין דיכוטומיה בין טבע למלאכה- זה יכול להיות טבע, מלאכה, מקרה... דברים שהם לא מלאכה – עדיין יכולים להיות לא-טבעיים (למשל- צבע העיניים הוא לא מלאכותי, אבל היו כל מיני דברים הכרחיים שגרמו לזה. לכל המשפחה שלי- יש עיניים כחולות. אבל זה לא משרת שום תכלית, ולכן זה לא עפ”י הטבע).

אפשר לדבר על המעבר מהבכוח אל הבפועל גם במוצרי מלאכה.

אצל אריסטו הצורה נמצאת בתוך הדבר. היא אימננטית.

אם ניקח גרעין של אבוקדו- האבוקדו כבר בפנים.

אם כן- הבפועל זה להיות במקסימום של הפעילות שלפחות לפי אריסטו- זה המקסימום של ההתפתחות. הדבר לא מפסיק את פעילותו כאשר הוא מגיע לסוף תהליך ההתפתחות אלא להפך- אז הוא פועל באופן המקסימלי.

המוצרי מלאכה, התלוס נפרד מהפעילות.

בפעילות הטבעית המעבר מהבכוח לבפעול- הפעילות נמשכת. במוצרי מלאכה- נפסקת (למשל- אחרי שסיימתי לנגר שולחן הוא כבר שם, קיים ולא מתנועע). בטבע הכלב לא מפסיק את פעילותו כאשר הוא כבר יודע לנשוך ולנבוח...

לפי אריסטו- לדעת דבר זה לדעת את הגורמים שלו. באופן מסורתי אנו מפרשים את זה כסיבות, אבל צריך להזהר, זה לא בדיוק סיבות במובן שלנו. אצל אריסטו מדובר ב- aitia- אחריות, אשמה (נגד סוקרטס היה aitius- האשמה, או אפשר לשאול "מי האייטיוס לזה שנכבה האור").

יותר נכון היה לתרגם את זה ל"גורם" ולא ל"סיבה".

אצל אריסטו הסיבות לזה שמשהו הוא משהו הן:

                   1.צורתו של הדבר. הצורה איננה דבר סטטי- להיות משהו זה לא להיות משהו סטטי, אלא לפעול בצורה מסוימת, באופן מסוים. להיות חתול = לפעול כמו חתול. להיות משהו זה לפעול באופן מסוים והצורה של הדבר היא צורתו, ה- eidos שלו. הצורה היא מה שאומר לי מה הוא אותו דבר, והיא "מה הוא להיות" של הדבר. הצורה היא הדבר בפועלו המלא. אפשר לדבר גם על צורתם של מוצרי מלאכה (שולחן, בית...). ברור שכאן זה כבר "השאלה" של המונח איידוס, זו הרחבה, אבל סבבה, כאילו. האוסייה (ousia)- הוויתו של הדבר היא צורתו. ההגדרה איננה ניסוח של הצורה. אפשר בדרך האנלוגיה לדבר על הצורה גם לא בקטגוריה של העצם. למשל: ההגדרה של "להיות זקן"- זו הגדרה של לחיות הרבה שנים. “להיות שוכב"- להיות במצב מאוזן. אבל מה שאני עושה זה לקחת משהו שבאופן ראשוני שייך לעצם אבל מעביר אותו לקטגוריה אחרת.

                   2.זה אשר ממנו הדבר עשוי (להבדיל מן המקום האפלטוני שהוא זה אשר בתוכו). hyle- עץ שממנו עושים אניות. זה לא בדיוק עץ, זה אילן. הדוגמה של אריסטו- צורת הדבר הזה- פסל. ממה הפסל הזה? הפסל הזה משיש. היום, בעקבות ימי הביניים קוראים להילה- חומר. למה? כי בימי הביניים החליטו שהצורה "מוטבעת" בחומר. המטאפורה לא נכונה, כי אצל אריסטו זה משהו אחר- הצורה באופן טבעי נמצאת בתוך החומר ולא מוטבעת בחומר. הדוגמה של אריסטו- הפסל. צורתו- פסל. החומר (זה אשר ממנו)- השיש. החומר נותן לנו את האינדיבידואליות של הדבר. אצל אריסטו- האותיות הם החומר של ההברה.

החומר הוא גם כל מה שהוא אינדיבידואלי, להבדיל מהכללי. כלב שחור- הצבע השחור הוא החומר של הכלב.

כלומר- החומר הוא לא רק מטריה, חומר וצורה הם מושגים מצטלבים. כלומר: אפשר להבין את החומר רק בהנגדה לצורה ואת הצורה אפשר להבין- רק בהנגדה לחומר.

צורה באופן טבעי נמצאת בתוך החומר. החומר נותן את האינדיבידואליות של הדבר, פסל אחד משיש, ואחר= מברונזה.

אריסטו לא מדבר על חומר ראשוני, איך יש חומר בלי צורה. זה אין אצל אריסטו. יכול להיות שאפשר להגיע עד 4 היסודות אבל אריסטו לא מדבר על זה.

חומר וצורה הם קורלטיבים כמו ימין ושמאל וקעור וקמור- אפשר לדבר על קעור רק ביחס לקמור וכנ"ל לגבי החומר והצורה.

אם אני מדבר על כלב: אני יכול להגיד "זה כלב"- ולדבר על הצורה. אני יכול להגיד: “זה בשר ועצמות" ולדבר על החומר. ניתן לדבר על צורתו של דבר רק ביחס לחומר ממנו הוא עשוי. בימי הביניים מדברים על החומר שמקבל צורה. אבל זה חרא בלבן- לפי אריסטו החומר לא מקבל צורה. החומר הוא הבכוח של הצורה. האפרוח הוא הבכוח של התרנגול- הוא החומר. כאשר סימיאס מסתכל על שיש ואומר: “זה פסל בכוח" הוא מתכוון- זה החומר של הפסל (אם כי זה מוצר מלאכה!)

יש הבדל בין הטבע למלאכה בכל הנוגע ליחס בין חומר לצורה:

זה לא שהאפרוח היה חסר צורה לחלוטין והוא מקבל צורה של תרנגול. הצורה ביצורים טבעיים- יש לה יחס הדוק מאוד לחומר. הצורה, בהרבה מובנים, מחייבת את החומר. זה לא ככה במוצרי מלאכה. במוצרי מלאכה רק לפעמים הצורה מחייבת את החומר.

תרנגול יכול להיות עשוי רק מחומר של תרנגול והוא יכול להתפתח רק מאפרוח. יש קצת רווח, אבל לא הרבה. אריסטו אומר שבדברים טבעיים- החומר הוא כבר חלק מהצורה.

                   3.ראשית הפעולה- (הסיבה הפועלת, כפי שקוראים לזה בימה"ב) במלאכותי- זה ברור. הפסל הוא זה שהתחיל את הפסל. הצייר- את הציור.

הסיבה הפועלת של האפרוח- התרנגול שקדם לאפרוח. של התינוק- האב של התינוק. לטבע אין מתכנן. בטבע הסיבה הפועלת היא בתוך הדבר. ההבדל בין התינוק האנושי לבין האב- שניהם בני אדם. מבחינת הצורה- זה אותו הדבר.

                   4.התכלית (לפי אריסטו- "אשר למענו")- התלוס ביצורים הפנימיים הוא פנימי (תפקיד הכלב- לחיות חיי כלב) במוצרי מלאכה- חיצונית (תכלית השולחן, הבית...). התלוס והאיידוס (התכלית והצורה) הם שני פנים של אותו דבר ואפילו הניסוח הוא אותו ניסוח. כשאני שואל על האיידוס- אני מקבל את התלוס. לשאול מהו להיות שולחן ולשאול בשביל מה להיות שולחן- זה אותו דבר.

ארבע הסיבות האלה- אפשר לצמצם אותן ל – 2! כי האיידוס, התלוס והסיבה הפועלת זה בעצם זהה. ההגדרה של אדם- הסיבה הפועלת שלו זה בדיוק אותו דבר! הסיבה הפועלת של אדם- זה אדם. מה שפועל- זה האיידוס. אפילו במוצרי מלאכה זה ככה- הסיבה הפועלת של הבית- זה בנאי. אבל מה זה להיות בנאי? להיות בנאי זה לבנות בית. מי יכול להיות בנאי? מי שהוא בעל צורת הבית בנפשו. כלומר- בנאי יודע מה ההגדרה של בית ויודע מה מתחייב מההגדרה של בית.

להגיד שיש לי צורה של בית בנפשי זה לדעת לא רק מה ההגדרה אלא גם מה מתחייב ממנה (איך בונים בית!)- לכן  האיידוס והתלוס מתחברים. האיידוס מחייב ביצורים טבעיים ומוצרי מלאכה.