אפלטון - הדיאלוג טימיאוס

הדיאלוג "טימיאוס"

·         הטימיאוס - אחד מהספרים החשובים בהתפתחות ההיסטוריה המערבית. דורות של אנשים קראו אותו והשתמשו בתובנותיו.

·         תורת האידאות של אפלטון מעוררת קשיים רבים. ובכל זאת אפלטון מסביר את המטאפיזיקה שלו כדי לשרת מטרות מוסריות (ולכן נבין את הטימיאוס במובנים אתים). ולכן הוא עוסק בדיאלוג זה בעולם המוחשי.

·         הטימיאוס הוא חלק מטרילוגיה שהטימיאוס הוא הפותח שלה. אחריו הקריטיאס (עם סיפור אטלנטיס) – רק תחילתו נכתב, הפוקרטס (לעולם לא נכתב)

·         טימיטאוס Timaeus שואל: בהנחה שאנחנו יכולים וחייבים להבחין בין העולם האידאות לעולם המוחשי, אלו דברים חכמים נוכל לומר על העולם המוחשי, על אופן ההכרה שלנו אותו ועל משמעותו לחיינו כבני אדם.

·         אפלטון נותן תיאוריה על העולם המוחשי, שמסייעת לנו לארגן את התופעות באופן מתקבל על הדעת, אך בשל היותו בעולם המוחשי הוא איננו אמת (אפלטון על תיאור מדעי הטבע: "שעשוע שאינו מזיק").

·         ההבחנה בין עולם האידאות לעולם המוחש:

א.      עולם האידאות: "זה שהווה תמיד ואין בו התהוות [...] מה שנתפס במחשבה המלווה בהסבר הגיוני". "העולם הוא בעל החיים" – הוא מסודר ומאורגן, הוא האידאה של עולם האידאות.

ב.       העולם המוחש: "הוא עניין לסברה בתפיסה נטולת הגיון [...] מתהווה וכלה ולעולם איננו הווה באמת.

·         מיתוס הבריאה - מיתוס טלאולוגי (לתכלית מסויימת), אפלטון מציג מונח זה כי הוא צריך מנגנון תיאורתי כדי לשקע את האידאות:

א.      הדמיורגוס (demiaugaus ), בעל המלאכה הוא שיצר את העולם המוחשי.

ב.       הוא יצר את העולם המוחשי על פי עולם האידאות, ששימשו לו כדגמים.

ג.        העולם המוחשי נוצר עפ"י דגם של בעל חיים שהוא בעל נשמה ושכל.

ד.       העולם המוחשי נוצר ומתקיים ב"מקום" (khora, כורה), המגביל את אפשרות המימוש וההעתקה של האידאות בעולם. – כשלעצמו המקום הוא אי סדר אליו נעתקים האידאות – רק הקניית סדר רציונאלי להעתקים תוכל לסדרו (וגם באופן לא מושלם).

·         התנועתיות והאידאות – תנועה שאינה תנועה הניתנת לתיאור אלא עובדת התנועה בשל עצמה (להעתקים הזמן משמש כמדיום זה).

-          האידאות צריך להעתק ולהשתקע בתנועתיות בצורה מאורגנת. התהוות מתמדת ותהליכיות. עולם האידיאות האל-זמני  – משוקע בעולם המוחש במדיום של התנועה (של הזמן).

-          הזמן הוא הארגון המתנועע של האידאה (של האל-זמני).

-          יש קשיים ובעיות עם הסדר של העולם המוחש. (וכאן נדבר עם ההבדל בין המטמתיקה למדעי הטבע)

·         התנועתיות והנפש – הנפש היא התנועה (מוכח בפיידרוס) => גוף בעולם המוחש שהוא בעל נפש הוא גוף שנע בזמן.

·         התנועה הראשונית שנוצרת היא תנועת גורמי השמים – תנועה זו היא הזמן, היא לא בזמן, היא הזמן עצמו.

·         הטלאולוגיה האפלטונית – נועדה כדי לספק תורה מוסרית => אם הכל נעשה לתכלית מסוימת ניתן לתת תורת מוסר. אחרת אי אפשר (עד קאנט).

·         השוני בין מדעי הטבע למתמטיקה.

א.      שלוש דרגות ההכרה בפוליטאה: 1. הידיעה הפילוסופית (הכרה שכלית) 2. הידיעה המתמטית (מחשבה, דיאנויה) 3. הסברה החלה על העולם המוחשי. בדיאלוג מתמקד אפלטון בהבדל בין שני הדרגות האחרונות.

ב.       המתמתיקה עוסקת בדגם עצמו, בעולם האידאות (אך לא באותו אופן בו הפילוסופיה עוסקת באידאות), שאר מדעי הטבע עוסקים בהעתק ודיוקם מקורב בלבד.

ג.        משפטי המתמתיקה הם אל-זמניים, לעומת משפטי מדעי הטבע הם זמניים.

ד.       אפלטון מתייחס לסברה המדעית יותר ברצינות מקודם.

·         תיאוריה אסטרונומית: כל תנועות השמיים מעגליות. דוגמא: כיצד ניתן לתאר את תנועות כוכבי הלכת ע"י צירוף של תנועות מעגליות? אדוקסוס המתמטיקאי הסביר איך עושים את זה וזכה למחמאות אצל אפלטון – "הציל את התופעות": הפך את המציאות שנראית לא רציונאלית לרציונאלית. מעגלים אלו אינם ממשיים, הם גם  

·         תורת ארבע היסודות – תיאוריה המאפשרת את המעברים בין יסוד אחד לאחר. היא אינה  מתארת דברים שמתרחשים, היא מסבירה דברים שמתרחשים – הם ישים תיאורטיים שנועדו להסביר תופעות (מושפע מאמפדוקלס):

א.      אש – ארבעון (פירמידה משולשת)

ב.       אדמה - קובייה

ג.        אויר – תמניון (גוף בעל שמונה פאות)

ד.       מים – עשרימון (גוף בעל עשרים פאות)

לעולם יש שני תכונות עקריות:

1. הוא נראה (בעין) – שייך את יסוד האש

2. והוא מוחש (מורגש פיזית) – שייך את יסוד האדמה.

·         דמוקרטוס – הישים התיאורטים הם אטומים: יש התנגשויות מקריות והם  הגורמות לתופעות בעולם. אחריו פסקל טען שתופעות לא יכולות להתקיים על ידי מקריות, אחריו תורת הכאוס הראתה שכן. אפלטון טען שלא יתכן ויש תופעות הקורות במקריות. הכל מסודר.