משל המערה של אפלטון - סיכום

משל המערה

על פי משל המערה של אפלטון כולנו יושבים במערה, כבולים בידינו, רגלינו וצווארנו ולא יכולים להסתובב אחורנית. אנחנו רואים את הצללים שעושים האש והאנשים שנושאים אותם.

אנחנו לא ראינו שום דבר אחר ולכן זה העולם היחיד שיש לנו. לכן אנו (יושבי המערה) מפתחים מדע. אנחנו רואים שיש דברים שקורים אחד אחרי השnני ורושמים שכל פעם שיש ברק מגיע גם הרעם.

אפשר לעשות מדע אמפירי, נוסחאות וחקירה. אבל הם לא יודעים מדוע זה קורה.

זה בדיוק מה שדיוויד יום קרא לו "צירופים תמידיים"- constant conjuction. עכשיו אם יבוא אדם ויקח בכח אדם ויתיר אותו מכבליו ויגרור אותו אל מחוץ למערה ויראה לו את השמש- האדם יהיה מסונוור ויגיד שמה שראה קודם הרבה יותר בהיר ממה שרואה עכשיו.

אבל הוא לא יכול להסתכל ישירות בשמש- הוא צריך קודם להסתכל בבבואות באגם, אח"כ בחפצים עצמם, אח"כ בכוכבים, בירח ובסוף- בשמש. ואז הוא יבין את המקור של כל מה שראה (מה שמקביל לאידאת הטוב).

כאשר הוא מגיע להבנה המלאה הזאת- הוא יצטרך לחזור אל המערה.

מכיוון שהידיעה נושאת איתה גם ארוס חינוכי.

הוא יבין שמה שחשב לאמת הוא רק חיקויים והשתקפויות של האמת.

הוא ינסה לשכנע את האנשים שמה שהם רואים זה צללים. והאנשים יגידו שהאדם חזר מלמעלה ועיניו מקולקלות. ואם יוכלו לשים עליו יד- אולי יהרגוהו ֿ(כפי שעשו לסוקרטס).

אז למה צריך הפילוסוף ללמוד מתמטיקה?

המתמטיקה מראה לאדם את האידאה. היא מפנה אותו לאידאה. היא יכולה רק להפנות.

החינוך איננו הכנסת ראיה לעיניים עיוורות. כל שאפשר לעשות זה להפנות את נפש האדם הלומד אותה מן המוחש אל הסטרוקטורה המושכלת.

לדוגמה: הצדק הוא הרמוניה מסוימת, והיא מתבטאת באופנים שונים.

במדינה ההרמוניה הזו באה לידי ביטוי בהסדרים השונים במדינה (שהשומרים יעסקו בשמירה על המדינה ולא באיסוף הון, שהמנהלים של המדינה הפילוסופים יעסקו בקידום המדינה ולא בקידום משפחותיהם).

אותה סטרוקטורה- בנשמה. הנשמה הצודקת היא הנשמה ההרמונית. כמו שבמדינה הידיעה שולטת, גם בנשמה יש היררכיה בין הנוס לטימוס לתאוות. והמבנה של הנשמה הוא כמו המבנה של המדינה.

ואז אנחנו יכולים להבין שיש נשמות שונות. יש סטרוקטורה מסוימת של המדינה שיכולה להתבטא באופנים שונים. הצדק יכול להתבטא פעם אחת בהענשה ופעם אחת בתגמול ופעם בחלוקת רכוש.

עכשיו אנו מבינים למה הצדק בנשמה ובמדינה הוא אותו צדק- כי הסטרוקטורה היא אותה סטרוקטורה.

שקולניקוב (בדעת מיעוט) חושב שהקו המחולק לא עוסק באובייקטים אלא במצבי הכרה. כל אחד מהקטעים האלה מסמן את הבהירות של מצב ההכרה.

זה לא שהעולם מתחלק לבבואות ואובייקטים וכו'. הוא רוצה להגדיר דיאמויה ביחס לאובייקטים אחרים, מבחינת הבהירות.