סיכום: תחרות שחייה \ בנימין תמוז

תחרות שחיה / בנימין תמוז

אפיון הסיפור:

1. סיפור ריאליסטי – סיפור שיש בו יסודות מן האמת. הסיפור הריאליסטי מתאר או מחקה את המציאות. הוא נאמן לעובדות וצריך להביא דברים אמיתיים ומציאותיים של זמן ומקום. בסיפור כגון זה המספר מצמצם את התערבותו.
2. סיפור דידקטי – סיפור המביא הוראות להתנהגות נאותה או לעורר ולבקר תופעות חברתיות ואישיות, להביע השקפת עולם. יש בו אופי מוסרי, פילוסופי או לימודי. בסיפור דידקטי יש ערכים חיוביים, כוונתו לחנך ולהועיל.
3. סיפור קצר -  יצירה סיפורית בעלת היקף מצומצם. הסיפור תמציתי ועל כן מובלטת דמות, עלילה או רקע. הסיפור הקצר ממעט בהבאת פרטים. העלילה ישירה, בהירה, חד כיוונית. לעיתים יש בה נקודת מפנה, הסופר לרוב לא מתערב, הסיפור לרוב ריאליסטי, מתאר פרק זמן קצר בחיי הגיבור או פרק זמן ארוך בדילוגים. יש סלקטיביות בהצגת הדמויות, רק פרטים אשר קשורים לסיפור או לנושא המרכזי.

בסיפור תחרות שחיה, המאפיינים של סוגי הסיפורים הנ"ל הבאים לידי ביטוי הם:

מוטיב אפיוני הסיפור קצר: סיפור בעל היקף מצומצם, אין מס' רב של דמויות, עוסק בתקופת זמן ארוכה בדילוגים.

מוטיבים ריאליסטיים: הסיפור מתרחש ביפו, הבריטים שולטים באותה תקופה.

מוטיב דידקטי: הסיפור מדבר על יחסים בין ערבים ליהודים והמסר החינוכי בו הוא השאיפה ליחסים טובים בין שני הצדדים.

זמן, מקום, עלילה:

א.   זמן – 3 קטעי זמן בביוגרפיה – ילדות, בחרות, בגרות – סממנים ביוגראפיים והיסטוריים – הקרב על יפו- מלחמת השחרור.

ב.   מקום – זירת ההתרחשות: יפו –פרדס וברכה

עין כרם – ירושלים

יפו – פרדס וברכה -> מלחמה.

ג.    עלילה התרחשות – 3 מפגשים עם ערבים.

                  בילדות – זירות ההתרחשות   טבע-פרדס/זירת התחרות - בריכה

                  בבחרות – זירת ההתרחשות חצר.

בבגרות – זירת ההתרחשות פרדס זירת התחרות – בריכה -> זירת מלחמה

הפרדס מסמל ארץ והבריכה מסמלת זירת קרב. כלומר תחרות שחייה בבריכה מסמלת תחרות על השלטון בארץ. במפגש הראשון והשלישי אנחנו נתקלים בדרך המלחמה לסכסוך הערבי-יהודי.

אולם במפגש השני – אנו רואים אלטרנטיבה לדרך המלחמה והיא דרך של דו-קיום.

הדמויות בסיפור:

כל דמות בסיפור היא דמות ייצוגית, היא מייצגת את החברה בתקופה שמתוארת בסיפור, על הדמויות מספרים פרטי אופי, לבוש, התנהגות ומעשים המייצגים את ייעוד השקפתה הלאומית.

האפיון מתבצע ע"י:

א.      תיאור חיצוני: אבא של נאהידה לובש גם תרבוש וגם חליפה אירופית ובכך מסמל שילוב של מזרח ומערב (כלומר מצד אחד שמרני ומצד שני מודרני). עבדול כרים לובש כאפיה שהיא סמל ללאומנות, נאהידה לבושה שמלה לבנה עם סרט ורוד, כלומר היא ממשפחה אמידה.

ב.      פרטים ביוגראפיים: פירוש השם עבדול כרים הוא עובד האל, הוא לומד בקולג' של המופתי, הוא נושא נשק. אמו של המספר היא מהגרת. וכו'.

ג.        דיבור ושיחה: השיחות בין הדמויות מלמדות על מוצאן, מעמדן וחינוכן.

ד.      מעשים: תחרות השחייה בין עבדול כרים למספר מסמלת את התחרות בין הערבים ליהודים בא"י.

ה.      ריחות, קולות: למשל הפעלת הגרמופון והשמעת זמר ערבי.

·         עבדול כרים – הוא בן הדור החדש אבל בלבושו מסמל את הדור הישן. כאפיה – מסמל לאומנות. הוא בן 18, משכיל ולומד בקולג' של המופתי, הוא פוחד מההגנה, הוא נלחם, הוא חזק אולם גם ידידותי.

·         אם המספר – הפרטים הביוגראפיים מלמדים על דמותה, היא גרה בעיר בבית שכור, את רכושה איבדה באירופה. היא תלושה. היא במעמד של מהגרת שעלתה לארץ ישראל. האם היא רופאה והיא מסמלת את הדור הישן, הוא בעד שלום – וחיה בדו-קיום עם הערבים. דמותה היא ריאליסטית, היא מאפיינת את תקופת העלייה של ניצולי השואה.

·         נאהידה – היא ערבייה, צעירה, אין לה דעה אישית ידועה. היא מסמלת תמימות ושלום, מאמינה בהימצאות אלוהים.

·         האב – מסמל את הדור הישן של הערבים בא"י.

·         הישישה – ערבייה, דור ישן בארץ אשר מבין שצריך לחיות עם היהודים בדו-קיום.

פרק א':

השוואה בין אם המספר לאם הערבייה:

קריטריון	יהודיה	ערביה
משותף: אלמנות
מקצוע	רופאה – גם של ערבים	מטופלת
מעמד	מהגרת	שורשית- דורות בארץ
מצב כלכלי	דירה שכורה	בית + פרדס +ברכה
	הרכוש נותר בחו"ל	הבית נבנה ע"י אבי בעלה
	הדירה משמשת בקיץ ובחורף (תלישות)	גרה לפי עונות השנה ביפו ובפרדס (שורשיות)
שתיהן מסכימות, שנאהידה יכולה להיות בת זוג למספר
מאפייני אירוח	אבטיח	הכנסת אורחים, הכרת תודה
מסקנות	חב' מהגרת תלישות וזרות בארץ	חב' שורשית משרה רוגע, קרבה לטבע ולאדמה
מאפייני שפה	עברית תקנית "אל בהלה שחה מהר"	פתגם מכליל של חכמת חיים של זקנה
מסקנות	חברה מהגרת, תלישות וזרות לארץ	חברה שורשית, קרובה לאדמה ומחוייבת לארץ

בפרק הראשון הנשים מסמלות את האפשרות של חיים בשלום.

הכלב של נאהידה גם מסמל זאת – הוא מלקק את כפות רגליה של נאהידה ומכשכש בזנבו לקראת המספר.

השוואה בין המספר לעבדול כרים:

קריטריון	המספר	עבדול-כרים
גיל	ילד	עבדול כרים-עובד האל בן 18
ייחוס	בן למהגרים יהודים	מקום לימוד-תלמיד בקולג' של המופתי
מעשים, עמדות	מתגעגע לחבריו בשכונה הצולים תפו"א, סוחבים עצים ממחסן בית החרושת לנקניק משתעמם בביקור (רק בדיעבד מתגעגע לאוירה).	נושא נשק-רובה ציד חושש מן ההגנה (עפ"י אביה של נאהידה)
תחרות	מנצח בידע, בהשכלה	מנצח בשחיה, שהיא המאבק על הארץ. אם ינצח הילד בבריכה "יהיה רע מאוד לכולנו" =ללאום הערבי ואולי גם  ליהודי
שיחה	מגדיר עצמו על רקע עמו אינו מכחיש (אומנם בתגובה ילדותית) את שירותו ל"הגנה". מנותק משורשיו, אינו מקיים מסורת חילוני-אינו מאמין באלוהים מגיב בביטול להצעת הישישה שיהיה בן זוג לנכדתה נאהידה	שואל את הדובר אם הוא חבר בהגנה אביה של נאהידה מצין את קרבתו למופתי. קיום מסורת וחיים שורשיים (נאהידה צמה ברמדאן)
מאפייני לשון	דיבור ילדותי, ע"י שילוב לשון לא תקנית )אני לגמרי לא…זה תלוי, אלא סתם, אז בוודאי) עם זה העברית שבפיו תקינה	אהלן וסהלן-מטבע לשוני המאפיין ערבים בסיום הפרק – יוצא לציד שפנים בפרדס.
ברכה = שלטון על הארץ	צולל כמו אבן.לאחר שנכשל-דוחה את ההכרעה לכשיגדל, משמע אינו מוותר על הכרעה באמצעות תחרות	בטוח בנצחונו בברכה
מסקנות	מהגרים, "קומזיצים", חברמניות תעשייה מתפתחת	ערבי- מוסלמי- לאומני ואנטי-ציוני

נובע מכך שהיהודי – אין לו שורשים, הוא עקור, נודד, אולם בדומה לערבי – הוא לוחם ותחרותי.

המסקנות של פרק א' בסיפור הן:

א.      האפיון הסטריאוטיפי בסיפור חזק מכל אפיון אחר. כמעט ואין אפיון ישיר של הדמויות.

ב.      בתמונה הראשונה עדיין יש יחסי שלום בין העמים אולם יש זרעים ליחסי יריבות (ורואים זאת בבני הדור הצעיר).

פרק ב':

בתמונה זו החברה הערבית מוצגת כחברה חיובית יותר. לא משום שהיא צודקת או טובה יותר אלא משום שהיא ססגונית יותר, ופשוטה באורחותיה. היא מאופיינת כחיובית יותר ע"י נוסטלגיה (=המספר נזכר בקיץ בו ביקר בביתה של האם הערבייה ומתגעגע לילדותו).

תפקיד פרק ב': 1. ביקור בעין-כרם הוא תחליף מתוך התרפקות על עולם הילדות.

2. תיאור יחסי שלווה בין יהודים לערבים – אין ידידות, אך יש דו-קיום, ההתקרבות היא על רקע מודרניזציה בעולם הערבי ואין תחרות!!!

אולם בסוף שנות ה30- (1936-1939) – התגבר הסכסוך מדוע מעצב הסופר את היחסים כשלווים?

א.         נתקיימו יחסים של שכנות טובה בהרבה מקומות.

ב.         הסופר מבקש להטעות את הקורא, "להרדימו" ולהשלותו, שניתן להתגבר על ניצני הסכסוך, להפריך את ציפיותיו של קורא פרק א' ולהפתיעו בפרק ג' – כדי לעורר בו כאב וזעזוע.

ב-2 הפרקים הראשונים המספר מדגיש עד כמה החברה הערבית שורשית יותר מאשר החברה היהודית – כאשר הוא מתאר את חצרו של אבו-נימר הוא אומר: "ניכר היה שלא בבת אחת נוצרה החצר, כל דור ודור הוסיף משלו". כלומר יש המשכיות.

פרק ג':

עיקרו של חלק ג' – מפגש מחודש עם עבדול כרים. בפרק ב' היו במספר געגועים אל העולם הערבי ומתבקש מפגש מחודש עם אותו נער – אלא שהמפגש הוא בעת מלחמה!!!

פרק א': סגנונו הוא לירי פיוטי-תיאורי.

פרק ג': סגנונו דיווחי יבש

הקרב ביפו לא התקיים קרב שני לכיבוש תל א-ריש (תל גיבורים בימינו), אלא התושבים ברחו כשה"הגנה" כבשה כפרים ערביים בסביבה, משתמע שסיפור הקרב בדוי כולו.  ישנם מעט פרטים תואמים: תיאור הסתערות הנפל ומות 26 אנשים בקרב תואמים למדי למציאות: נהרגו 33 איש בקרב, הבריחה ההמונית של הערבים מיפו גם היא אמת היסטורית, שנמסרת מפי עבדול כרים.

בין שני המפגשים יש אנאלוגיה:

קריטריון	תחרות ראשונה	תחרות שניה
ניגוד	ידידותית	אלימה(מלחמה) אין בה תחרות ממש – רק המספר שוחה
ניגוד	מי הבריכה צלולים	המים עכורים, חמים ומעופשים – סמל למצב
ניגוד	הצינור מוביל מים	הצינור חדל להוביל מים
הסביבה	אוהדת	הסיבה עויינת
הסביבה	האם אומרת "אל בהלה! שחה"	חיכיתי לקולה של אמי – במקום זה קולו של אבו כרים מן העבר ויריקה

בפרק ג' לא מתואר כמעט הנוף – זה נותן הרגשה של הרס, הפרדס מהווה אך ורק זירת קרב.

עמדתו השיפוטית של המספר –בולטת ביותר במשפט:

"כאן בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים".

על אף הניצחון שבקרב- המנצחים הם מנוצחים, ואילו עבדול כרים: "פניו לא היו פני אדם שהפסיד".

2 אפשרויות להבין את ההפסד:

1.     החיילים הרגו שבוי – כישלון בהתנהגות המוסרית – אי-קיום טוהר הנשק, ועוד- הרג השבוי אינו מוצג כפשע ע"י המפקד, אלא כ,איבוד אינפורמציה" – פרוש מצמצם.

2.     פרוש רחב – במאבק בין שני העמים- הוחמצה אפשרות לבנות שיתוף פעולה בין שני העמים ולפתור הסכסוך בדרכי שלום. כך אבד עולם הרמוני וההספד הוא של שני העמים, אך העם היהודי, המנצח במלחמה, הפסיד מבחינה מוסרית במאבק על א"י (הניצחון היהודי הביא לחורבן של העולם הערבי המושרש ולהרס הפוטנציאל לחיי דו-קיום בין הניצים-היהודים והערבים).

שם היצירה מתכוונת לפירוש הרחב – המאבק בין שני העמים.

תחרות שחייה - מים מחיים, חיים = מקור חיות – הארץ. תחרות על הארץ המסגרת האישית מתחברת למסגרת הכללית.

המספר:

המספר בתחרות שחייה מספר על עצמו פרטים ביוגרפים ומשפחתיים בזמנים שונים. תפקידו להיות נציג לאומי ולתאר את היחסים בין העמים בא"י. הוא מספר בגוף ראשון. הוא מספר גיבור. המספר מייצג דור חדש של יהודים בישראל, הוא לא יהודי גלותי, הוא חבר בהגנה, מתיידד עם הערבים, הוא לא בעד מלחמה אלא בעד שלום. הוא לא מעוניין לנשל את הערבים מאדמתם והוא לא שמח בניצחון היהודים. המספר הוא הדמות הראשית בסיפור.

נקודת התצפית של המספר שונה בזמנים שונים. הוא רואה את השלום בילדותו ואת המלחמה בבגרותו. המספר מזדהה עם הצד הישראלי אך מתאר את העולם הערבי בצורה יפה ומתייחס אל עבדול כרים השבוי כאל אדם ולא כאל אויב. הוא מצטער על מותו.

מספר-גיבור: מספר גיבור הוא בעצם מספר עד, הוא מדווח ומעיד על חייו, דעותיו מעשיו ועולמו הפנימי. מספר גיבור לא יכול להיות אובייקטיבי.

מספר-עד: מתפקד בסיפור כדמות מרכזית או שולית ומדווח על דמויות ואירועים שראה או שמע. זיקתו לאירועים היא של מעורבות והוא לרוב לא נייטרלי.

נקודת תצפית: מונח זה מסמן את עמדתו של המספר ואת זוית הראייה שלו ביחס לעולם שעליו הוא מספר. נקודת התצפית שלו עשויה להשתנות בסיפור.

הסיפור הדידקטי:

העלילה של הסיפור הדידקטי תתאים את עצמה למסר של הסיפור, הדמויות תצגנה ערכים חיוביים. המסר הדידקטי של הסיפור הוא אובדן דו-קיום בין יהודים לערבים בא"י, פגיעה בטוהר הנשק (רצח עבדול-כרים).

הסיום:

הסיום בתחרות שחייה הוא סיום סגור. העלילה נפתרה והסתיימה, נושא הסיפור הוא התחרות בין המספר לעבדול כרים וזו הסתיימה לאחר מותו של עבדול כרים – גורל הדמויות ידוע.

שם הסיפור:

1.       מציין את נושא הסיפור

2.       מסמל את הבעיה המועלית בסיפור

3.       מסמל את דו-הקיום לטוב ולרע בין הערבים ליהודים בא"י.

מוטיבים בסיפור:

מוטיב	פרק א': ילדות	פרק ב': בחרות	פרק ג': בגרות(אחרי 20 שנה)
בית	בית ערבי-נבנה ע"י אבי המשפחה	לערבים-חצר,בית	ליהודים-"בתים לבנים"
מרחקים	בית יהודי-בחו"ל היהודי גר בארץ בשכירות חש "תחושת מרחקים ומסע	יהודי-נסיעה לירושלים, לנופש	לערבי-הבית בפרדס-שהיה למטרה הפך לתל- חורבות לאחר מסע הנקם של היהודים
שלום-מלחמה	הילד היהודי-"פנינו לשלום ולא למלחמה. הישישה: "מי שפניו לשלום יחיה בשלום"	תיאור ימי שלום	בעצם ימי המלחמה
חיים-מוות	"חצר שוקקת חיים"	ביטויי חיים: מיים פורצים, מאכלים, עצים	מוות-"ידעתי כי עבדול כרים נרצח". 26 הרוגים ליהודים
צינה-חום	אצל הערבים-צינה בימי חום, מושב הרכב צונן, אפלולית צוננת, צינת המים	מסדרון צונן	"אצל היהודים-חום, החולות העלו חמימות" המים-חמים ומזוהמים"
פרדס ובריכה	פרדס,בריכה וצינור	"בריכה לא היתה כאן, אף לא עצי פרדס"	הבריכה-הצינור לא הוליך מים ימים רבים. הפרדס- "מקום ריכוז השבויים" ומקום הרצח
עצים	צבר, עצי שיטה, ברושים:שורשים	עצי השזיף והתפוח "קם הגן וסיפר תולדות בעליו"
צבע לבן	קמרון אבנים מסוייד לבן" "שמלה לבנה" "מעילי בד לבן"	"לבנת בשר"	"בתינו הלבנים" "ריח בתים לבנים" של יהודים
קול	קולות הסוסים, קולו של אורלגין "קול שירה ערבית0קול מתוק ומתלהט.	""קולות מעלי זכרון וגעגועים:"קול-זכר כחוק ומטושטש" "קול מים פורצים "קולות שיר ערבי", קולה של נאהידה" "קול שיחתה של אמי ושל הישישה	קול מלחמה: "קול רעם אדיר" חיכתי לקולה של אמי-קול הזכרון קולו של עבדול חרים. נשמע קול יריה"
ניצחון	"הוא ניצח אותי באמריקה אבל אני ניצחתיו בבריכה"(עבדול)  "אם תנצחני גם בבריכה, יהיה רע מאוד"	עבדול כרים, המנצח בבריכה	כאן בחצר הייתי אנוכי, היינו כולנו – "המנוצחים"

סמלים:

בית - סמל לשייכותם של הערבים לארץ

פרדס עצים – שורשיות הערבים בארץ

בריכה – זירת הקרב בין יהודים לערבים – הארץ

מים –מקור החיים– מי שבידו המים-לו הארץ.

צבע לבן – סמל לתקווה

מסע: נדודים, ללא שורשים

אירוניה: נוצרת במפגש בין הפאתטי לנטורליסטי

רמזים מקדמים:

חול אדמדם, שמים בוערים, רובה ציד מקריב.

אלה מצויים בתוך העולם התחום של הילד ומסמלים מתח והתנגשות עתידיים – מעיבים על השלווה.