אפלטון - מנון

מנון

מנון הוא אחד הדיאלוגים האפורטים (נגמרים באפוריה)- אחד המוקדמים.

הגורגיאס הוא הרבה יותר גדול ומפותח מבחינה ספרותית וגם הוא דיאלוג אפורטי. הוא נגמר בזה שגוריאס, קאליקלס ופולוס צריכים להכנע לסוקרטס לא בגלל טעות אלא בגלל שסוקרטס מסבך אותם בסתירות.

הסתירה של סוקרטס איננה אינטלקטואלית בלבד, אלא סתירה בין הדעות של האדם לבין ההתנהגות שלו.

קאליקלס מוכן להגיד שאדם לא צריך להתבייש- אבל הוא מתבייש!

אין בגורגיאס תשובה איך אפשר לענות לסוקרטס.

יש שם התחלה של תפיסה אחרת של תבונה- לא התבונה המכשירית. גם גורגיאס וגם קאליקלס חושבים שהשכל והתבונה (nous) תפקידם מכשירי ושאת מטרותינו אנו בוחרים באופן בלתי תלוי.

התפיסה שסוקרטס מתחיל להציג בגורגיאס היא שהתבונה היא מטרה בפני עצמה ולא רק מכשיר, דרך, להשיג מטרות.

אדם צריך לחקור את חייו לא כדי להשיג דברים שהוא רוצה באופן בלתי תלוי, אלא הוא צריך לחקור את חייו משום שזה מה שראוי לעשות.

במנון יש נקודת מפנה אפיסטמולוגית

מנון מתחלק לשני חלקים:

החלק הראשון הוא דיאלוג אפורטי. מנון שואל את סוקרטס אם המידה הטובה באה מהטבע או שהיא נלמדת. זו שאלה שהסופיסטים עסקו בה הרבה מאוד.

סוקרטס מיד מפנה את הדיון ל"מה זה areté” מנון מנסה פעם ראשונה, שניה ושלישית- ומגיע למבוי סתום.

זה דיאלוג סוקרטי ברור לחלוטין.

אבל אח"כ יש התחלה חדשה- מנון עכשיו מתקיף את שיטתו של סוקרטס באופן חזיתי.

הוא אומר לו שהוא דג משתק- כל מי שאתה נוגע בו- לא יכול לענות לשאלות שלך ונעשה אילם! הרי אתה אוסר עלי לצטט אחרים (גורגיאס) ולהגיד דברים ששמעתי, ואתה רוצה שאני אשיב לך אבל אני לא יכול לשיב לך בלי להסתמך על מה ששמעתי!

השאלה של מנון איננה פשוטה- הלוא זו כל השיטה של סוקרטס עד עכשיו. סוקרטס רוצה שנענה כפי שנראה לנו, ולא כפי שנראה למישהו אחר. לסוקרטס יש מושג משונה של ידיעה.

איך אפשר לדעת משהו שלא למדתי? איך אפשר לענות על השאלה מתוך עצמי, כאשר מרוקנים ממני כל מה שהיה לי?

סוקרטס משנה קצת את השאלה שלו- סוקרטס אומר שמנון מתכוון לשאלה הסופיסטית:

את מה שאני יודע- אני לא יכול ללמוד.

את מה שאני לא יודע- אני גם לא יכול ללמוד, כיוון שאם אני לא יודע, כיצד אזהה את התשובה כאשר הגיע אליה?

פה מעמידים בספק את כל שיטתו של סוקרטס

אם אפלטון לא יכול לתת לנו מנגנון של למידה (במובן של חקירה אינטלקטואלית)- אז כל התכנית שלו הלכה ואיננה.

סוקרטס אומר- לא!

הטיעון הזה יעשה אותנו עצלים. הטיעון הזה ימנע מאיתנו לחקור.

הוא אומר- אני לא מקבל את הטיעון לא מכיוון שהטיעון לא בסדר, לא כי יש פה טעות!

המסקנה מבחינתו של סוקרטס- אינה רצויה.

ואז סוקרטס עושה סקנדל.

כאשר מנון שואל אם אפשר להראות למה הלימוד הוא אפשרי- סוקרטס מספר מיתוס!

וזה לא סתם סיפור, שסוקרטס מספר, אלא סיפור שלא מתקבל על הדעת!:

הנשמה שלנו חיה לפני זה וידעה את הכל, אבל אז כשהיא נכנסה לגוף היא שכחה.

מכיוון שהטבע כולו קשור יחדיו, די שנזכיר לנשמה דבר אחד ומשם היא תוכל להזכר בכל.

זו תשובה של פילוסוף רציני?!

מנוןקצת סקפטי ואומר- אתה יכול להראות לי, סוקרטס, שכך הוא הדבר?

סוקרטס אומר שהוא לא יכול להוכיח אבל הוא יכול להראות- הוא מבקש ממנון להביא לו נער מהמשרתים שלו ועושה את השיעור בגאומטריה.

סוקרטס שאל את מנון כדי לוודא שהנער (במונח יווני- בן 7 או 8) יווני ומדבר יוונית.

למה זה חשוב?

"האם הוא יווני?"- לא מכיוון שלסוקרטס יש בעיות עם אחרים... אלא האם עולם המושגים שלו הוא כמו עולם המושגים שלנו. שאם אומרים "ריבוע" לא רק שיכיר את המילה אלא גם שיבין מה המושג "ריבוע" אומר עבורנו.

בהוכחה הגאומטרית סוקרטס עושה דבר נבזי- הוא אומר לנער ש- 2 זה קטן מדי (כי השטח 4) ו- 4 זה גדול מדי (כי השטח- 16)- אז כמה?!

הנער אומר "ברור! 3!”

זו גם לא התשובה (כי השטח הוא 9) ואנחנו מחפשים 8.

עכשיו הנער מודה שאיננו יודע.

סוקרטס שואל אם מנון אם הם הזיקו לנער בזה שהוכיחו לו שהוא לא יודע.

מנון אומר שלא- קודם הוא לא ידע והוא לא ידע שהוא לא יודע.

גם עכשיו הוא לא יודע, אבל הוא לפחות יודע שהוא לא יודע. ולכן מצבו עדיף.

השערורייה השניה

סוקרטס שואל את הנער כמה זה יהיה בשביל שטח של 8. ואם הוא לא יכול להגיד- שיצביע באצבע.

סוקרטס שואל אותו אם הוא רואה שהקו שעובר בין אמצעי צלעות הריבוע מחלק את הצלעות פי 2. כך הוא יוצר 4 קוים שעוברים בין אמצעי הצלעות.

אם כן- נוצר ריבוע חדש של אלכסוני הריבועים הקטנים.

סוקרטס שואל את הנער "מה השטח?”- הנער עונה: 8.

סוקרטס שואל את מנון "נכון שלא לימדתי אותו דבר?” ומנון אומר- נכון!

או שמנון טיפש, או שאפלטון טיפש, או שאפלטון חושב שאנחנו טיפשים.

אז מה קרה פה בעצם?

אפלטוןניסה להראות משהו שקשה מאוד להראות.

כאשר קאליקלס בגורגיאס רואה שהדברים הולכים לא טוב- הוא רוצה להפסיק לענות וגורגיאס ואמר לו לענות. קאליקלס אומר לסוקרטס שהוא ימשיך לענות אבל שידע שהוא לא מדבר לפי דעתו.

השאלה של סוקרטס איננה נותנת את התשובה. השאלה של סוקרטס בסך הכל מעמידה את הנשאל בפני בעיה שהוא צריך להכריע.

ואם הוא מכריע שלא כדעתו- הדיאלוג הוא פלסיה (fallacy) כי אין תשובה אמיתית, אלא תשובה כפי שיפה או כפי שמצופה.

הנער של מנון עונה תשובות אמיתיות.

לכן סוקרטס יכול להגיד שהלימוד איננו אלא הזכרות- anammesis.

הזכרות איננה זכירה. זכירה זה כשאני זוכר ברוחי משהו שהיה קודם. אבל הזכרות היא להזכר במשהו ששכחתי לאחר שנתנו לי רמז.

נזכרים במשהו שידענו.

חשוב לזהות שהדבר מוכר לי.

כאשר סוקרטס שאל את הנער אם הצלע מתחלקת ל- 2- הוא מזהה את התשובה.

אז מתי הוא למד את זה? הוא לא למד את זה בבית של מנון!

הוא תמיד ידע את זה- אבל הוא שכח. כלומר- ישנן ידיעות שלא קיבלנו, אלא שטבועות בנו מלכתחילה (דקארט קרא לזה "אידאות טבועות מלידה").

פתרון השאלה של מנון

הפתרון שסוקרטס מציע לדילמה של מנון הוא שאין מצב של אי ידיעה מוחלט. הוא אמנם לא הוכיח את המיתוס שלו- אבל אין מצב של אפס ידיעה.

לנער יש התחלה של ידיעה- הוא מזהה ריבוע. יש לו מושג של ריבוע.

הנער יכול לחקור חקירה אינטלקטואלית במיוחד אם לא לימדו אותו. כי אם היו מלמדים אותו- הוא רק היה חוזר על מה שאמרו לו.

מנון מקבל, ומנון אומר שימשיך לחקור ברצון, אבל הוא היה שמח יותר אילו סוקרטס היה אומר לו מה היא ה- areté.

מנון חוזר בדיוק לעמדתו הקודמת. סוקרטס אומר: “אני מבין מה אתה רוצה לעשות לי! אתה רוצה שאגיד לך כדי שתראה לי שאני טועה!”

סוקרטס אומר: בוא נקבל את המסקנה ואז נחפש את ההנחות שיכולות לתמוך במסקנה הזאת. לא שטוענים מההנחות למסקנות אלא מהמסקנות להנחות!

אנחנו לא רוצים להיות עצלים ולוותר על האפשרות לחקור. אם כך- צריך להניח שהלימוד והחקירה אפשריים.

צריך לחפש הנחה שתאפשר לנו לקבל את המסקנה- צריך לחפש היפותזה שאם נקבל נובע שהלימוד הוא אפשרי.

אם הלימוד הוא הזכרות- אז סימן שהוא אפשרי.

זה מוזר שהמסקנה יותר חשובה מהמסקנות- סוקרטס לא מוכן לוותר עליה.

בסופו של דבר סוקרטס משנה לחלוטין את המושג של מה זה פילוסופיה.

פרמנידיס לימד אותנו שהפילוסופיה היא מדע שמתחיל מהנחות שאי אפשר להטיל בהן ספק- עקרון הסתירה.

מן ההנחות אנחנו מסיקים את המסקנות ואם ההנחות אמיתיות והטיעון תקף- חייבים לקבל את המסקנות.

אלפטון משנה את כל מושג הפילוסופיה- מתחילים מהמסקנות, מתחייבים להן ומנסים למצוא את ההיפותזות (הנחות) שיתמכו במסקנה שלנו.

כאשר מנון אומר שהוא היה רוצה שסוקרטס יספר לו- סוקרטס מוותר.

פיידרוס בדיאלוג פיידרוס אומר לסוקרטס שהוא ממציא מיתוסים בקלות מדהימה- לכל דבר יש לו מיתוס!

ההיפותזה- המעלה האנושית (areté) היא ידיעה. אבל אם יש את מושג הידיעה של מנון- שהידיעה באה מן החוץ- הרי שלידיעה האנושית אין מורים! אין מורים לסגולה טובה. אבל רק ידיעות נלמדות!

לכן סוקרטס אומר- הסגולה הטובה באה מאלוהים.

הפתרון הזה לא משכנע- הוא בגלל שמנון לא למד כלום. הוא עדיין חושב שידיעה היא משהו שנלמד מן החוץ

הסיום הזה אינו פתרון- זה סתימת פיות. סוקרטס רוצה לסתום למנון את הפה.

אסור לשכוח שסוקרטס הסתמך על משהו שהוא עצמו לא מאמין בו- מה שלומדים- צריך בשבילו מורים. מנון לא למד כלום מההוכחה עם הנער.