המדינה של אפלטון ושאלת הצדק

המדינה – Politea – Republic

זו היצירה המרכזית של אפלטון, היא מוזכרת יותר מכל יצירה אחרת שלו.

בשפות הלטיניות תרגמו את זה ל- republic אבל לא מדובר בדיוק על רפובליקה במובן שאנחנו מכירים.

סיפור המעשה של המדינה

על מה מדברת המדינה?

אומרים שהיא מדברת על צדק אבל בעצם המדינה מדבר על הרבה יותר דברים.

הוא מדבר של על אתיקה, פוליטיקה, תורת ההכרה, תורת הנפש... אפלטון ידע שאפשר להפריד אבל הוא חיבר בכוונה כי הוא חשב שאי אפשר לדון בנושא אחד בפילוסופיה מבלי לדון בכל הנושאים האחרים.

המדינה מחולקת ל- 10 ספרים, חלוקה שרירותית כמעט לחלוטין.

שני ספרים נכנסים לגליל סטנדרטי של קלף וככה חילקו את הספר.

לפעמים החלוקה הגיונית (בין ספר 1 ל- 2) ולפעמים לא הגיונית בכלל (בין ספר 6 ל- 7).

המדינה מתחילה עם רדת החשיכה, כאשר השיחה נגמרת בבוקר.

סורקטס כאן הוא כמובן האפלטוני ולא ההיסטורי.

הצדק

סוקרטס שואל את קפאלוס מה העושר מאפשר לו.

קפאלוס אומר שהעושר מאפשר לו לנהוג בצדק (dike).

                    ldike זו תכונה של בני אדם ושל חברה וזו תכונתו של מי שנוהג באופן הנכון. זה עניין של איזון- במדינה שכל אחד יקבל מה שמגיע לו, שיהיה אפשר להחזיר את האיזון הנכון... זה מושג יותר רחב מצדק. ליבס תרגם ל"צדקה" כי הוא הבין מה הבעיה עם המילה "צדק" אבל גם צדקה, לפחות במובן הנוכחי שלה, לא ממש מתאים.

השיחה עוברת לפולמארכוס שנותן את ההגדרה שהצדק הוא להיטיב עם הידידים ולהזיק ליריבים.

הדיון המרכזי הוא עם תראזימאכוס (Thrasymachus).

                    lיש מי שאמר שתראזימאכוס הזה שונה מהסופיסט המוכר לנו כי אין קשר בין הנאומים שאנו מכירים מתראזימאכוס הסופיסט לדעתו של תראזימאכוס האפלטוני.

תראזימאכוס אומר שהצדק הוא מה שהשליט אומר, כלומר- החוק.

הוא מסתבך בשאלה- מיהו החזק. החזק לא תמיד מבין את האינטרסים שלו ולכן אולי יש כאן בעיה.

סוקרטס אומר- השליט צריך להיות כמו הרועה של העדר, לדאוג שהכבשים בסדר, אוכלות וכו'.

תראזימאכוס אומר שזה נאיבי- הרועה דואג לכבשים כי זה יהיה לטובתו בסוף וזה מה שהשליט עושה- כל עוד הוא יכול לשלוט- זה בסדר.

אצל תראזימאכוס המדינה היא קונפליקט והוא נפתר בזה שהחזק מנצח.

בספר השני נכנסים לשיחה שני אחיו למחצה של אפלטון- גלאוקון ואדמנטוס.

גלאוקון אומר- אני לא חולק עליך לגבי מה הוא צדק, אבל אני רוצה שתוכיח לי שהצדק מועיל. ולא רק בשל תוצאותיו אלא גם כשלעצמו, לשם עצמו. כלומר- ראוי שאדם יהיה צודק וטוב לא רק בשל התוצאות, אלא גם כשהתוצאות לא טובות- צריך להוכיח שהצדק והמוסריות ראויים.

גלאוקון מציג גרסה אחרת של המקור של המדינה:

המדינה מקורה בקונפליקט, כי לכל אחד יש אינטרסים. האינטרס של כל אחד הוא פשוט- כל אחד רוצה שיהיה לו יותר ולאחרים- פחות. כלומר- כל אחד רוצה להגדיל את חלקו על חשבון האחרים. אבל הפתרון הוא לא ע"י ההתחרות אלא ע"י הסכם. והמדינה היא כביכול הסכם שאנחנו עושים בינינו. אני מוותר על חלק מהאינטרסים שלי כדי להבטיח שלא יפגעו בי. המדינה היא מעין פשרה בין הטוב ביותר לרע ביותר.

אבל (אומר גלאוקון)- מה שהמדינה עושה זה לא לשנות את טבע האדם. המדינה היא משהו די רופף.

כאן יש סיפור על גיגס שהיתה לו טבעת שהופכת אותו לרואה ולא נראה.

ומי שהיתה לו טבעת כזו- לא היה נתפס והיה עושה מה שהוא רוצה- גונב ורוצח...

אם כן- המדינה מבוססת על זהירות.

אבל שיווי המשקל הזה רופף. בסה"כ מה שהמדינה עושה זה מין פשרה רופפת בינינו (במאה ה- 17-18 כבר קראו לזה “האמנה החברתית”).

זה המיתוס החשוב ביותר בספר המדינה.

אנחנו נראה בסוף ספר המדינה איך המיתוס בסוף עונה על המיתוס הזה.

גלאוקון נראה יותר מתורבת מתראזימאכוס אבל התפיסה היא אותה תפיסה- המדינה היא שיווי משקל רופף כאשר כל אחד רוצה רק לעשות מה שהוא רוצה.

סוקרטס אומר: אתה רוצה שנדבר על הצדק באדם, להראות שראוי לאדם שיהיה צדיק גם כאשר הדבר לא משתלם.

ננהג כמו אדם הקורא קודם את האותיות הגדולות ואח"כ נקרא את האותיות הקטנות.

בואו נראה, אם כן, מהו הצדק במדינה ואח"כ לפי זה נראה מה הוא הצדק בנשמה.

יש היפותזה- הצדק במדינה והצדק בנשמה הוא אותו דבר. בהמשך הספר אפלטון יוכיח את זה, אבל בינתיים צריך פשוט לקבל את ההיפותזה.

אז איך מתחילה המדינה?

המדינה מתחילה בזה שהאדם הבודד רואה שהוא לא מספיק לעצמו.

האיכר יודע לגדל תבואה אבל לא יודע לעשות לעצמו נעליים או לבנות לעצמו את המחרשה.

לכן האדם האינדיבידואלי צריך עוד מישהו. וגם הוא חסר. הנפח יודע לעשות מחרשות אבל הוא צריך לאכול, והוא צריך שמישהו יוציא לו ברזל!

זו תפיסה שונה מתראזימאכוס וגלאוקון- הם אמרו שהאדם הוא אינדיבידואל מספיק למדינה. סוקרטס אומר שהאדם עצמו הוא לא שלם. זה מה שהוא אמר במשתה. אנחנו יוצרים חברות לא כי אנחנו מתחרים, אלא כי אנחנו לא מספיקים כל אחד לבד ולכן אנחנו צריכים להשלים זה את זה.

המדינה הזאת היא תוצאה לא של קונפליקט אלא של קונצנזוס- כולנו מעוניינים באותו דבר.

בעוד שאצל תראזימאכוס וגלאוקון- כל אחד רוצה דבר אחר, במדינה של סוקרטס כל אחד רוצה את אותו דבר. ומהו הדבר הזה? החיים בצוותא. אנחנו רוצים לחיות ביחד. וזה רק כי בחיים יחדיו אנחנו מגיעים לשלמות. זו לא השלמות של המשתה או שלמות מטאפיזית אלא שלמות חומרית.

מבחינת המשתה- זו הרמה של אריסטופנס. כל אחד- יש לו דברים שבלעדיהם אינו יכול להתקיים ולכן אנחנו חיים יחד.

סוקרטס מתאר בספר 2 איך המדינה הקטנה- יש להם כל מה שהם צריכים. הנפח עושה את המחרשה, האיכר את האוכל, הסנדלר נעליים ויש כל מה שצריך.

ועכשיו אפשר להגיד- מה הוא הצדק. הצדק במדינה הוא שכל אחד יעשה את שלו.

מכיוון שהם חיים חיים בריאים הם לא צריכים סוחרים וכאלה.

והגדרנו כבר את הצדק, ואי הצדק- כאשר מישהו שתפקידו במדינה לעשות דבר מה ינסה לעשות דברים שהוא לא מוכשר לעשותם.

סוקרטס אומר לגלאוקון- הראיתי לך מה שרציתי, אני יכול ללכת.

גלאוקון אומר- ואם היית מייסד מדינה של חזירים- לא ככה היית בונה אותה? (חזיר לא במשמעות השלילית של היום, סתם בע"ח...)

הצרכים הגופניים מסופקים, יש כל מה שהקיום הפיזי דורש.

כאשר סוקרטס אומר שהמדינה קיימת בשביל הצרכים הפיזיים שלנו גלאוקון שואל בקשר לחזירים.

סוקרטס אומר "אה הא! אני מבין מה אתה רוצה להגיד. אתה רוצה מותרות. אתה רוצה תאטראות. אתה רוצה דברים שלא מגדלים, כמו משחק... אתה רוצה מדינה מנופחת, שיש בה יותר מהמינימום".

סוקרטס ממשיך לבחון את המדינה המנופחת. זה מעבר בין ספר 2 ל- 3 והוא מעבר מאוד חשוב.

אריסטו אמר שהמדינה קמה בשביל החיים, אבל היא מתקיימת בשביל החיים הטובים.

במדינה הראשונה, הקטנה, אפשר לחיות. חיים בסדר. אבל הצרכים המסופקים הם הצרכים הפיזיים- יש מה לאכול, יש בגד ללבוש, יש אוכל ואפילו קצת יין.

מה שחסר- חסר בדיוק ההבדל בין בני אדם לבע"ח האחרים. גם החזירים צריכים לאכול וצריכים מחסה מפני מזג האויר וזהו. הרבה מעבר- לא צריך. אבל המדינה של בני האדם צריכה לחרוג מהצרכים הפיזיים. גלאוקון שואל- מה עם שירה? מה עם תאטראות? איך אפשר לחיות במדינה שמספקת רק את הצרכים הבסיסיים?

התשובה של סוקרטס כמו רוב התשובות שלו היא דו משמעית.

מצד אחד- נכון. המדינה הראויה לבני אדם, שנותנת לנו את החיים הטובים היא מדינה שצריכה דברים שמעבר לקיום הפיזי. אפשר לחיות בה- אבל לא ראוי. אבל הדברים האלה, המדינה שיש בה אמנות, פילוסופיה, מסחר, יופי- היא גם המדינה שיש בה מחלות. היא גם המדינה שמכיוון שיש בה דברים שהם במובן מסוים- מותרות. היא מדינה שיחד עם כל הטוב שבה- נכנסים גם דברים רעים.

במקום לאכול תאנים אנחנו מתחילים להביא עוגות...

ואז טעים יותר אבל צריך גם רופאים, כי עוגות זה לא מאוד בריא.

יש גם סוחרים, כדי שיביאו את כל הזהב והאוכל המשובח וכו'.

צריך גם מחנכים כדי לדעת איך לחלק את הדברים. כי המותרות מערערות את היחסים.

המעבר הוא המעבר מהמדינה למען החיים אל המדינה למען החיים הטובים.

אבל צריך עכשיו לבנות את המדינה הזאת באופן יותר מסובך.

פתרנו את עניין הצדק- אם במדינה הצדק הוא שתהיה הרמוניה בין החלקים, כך גם בנשמה. אם בנשמה תהיה הרמוניה- יהיה צדק. אבל עוד לא הוכחנו שהמדינה והנשמה זה אותו דבר...

הצדק במדינה הוא שכל אדם ימלא את הפונקציה שלו במדינה והצדק בנשמה הוא שכל חלק בנשמה ימלא את החלק שלו. השכל (נוס) ינהל, התאוות לא ישתלטו ושרגש הכבוד לא יתפוס חלק גדול מדי.

המדינה, אם כן, צריכה להיות מאורגנת בצורה כזאת שהחלקים שלה יסתדרו אלה עם אלה כמו שהנשמה צריכה להיות מאורגנת באופן כזה שלא אהיה מונע ע"י הכעס שלי או ע"י התאוות שלי.

וזה הדבר הקשה יותר לתפוס (זה אפלטון אומר, לא אני!)

המדינה צריכה להיות מודרכת ע"י הידיעה ולא ע"י הסברה.

למה?

כי המדינאים שלנו היום פועלים לפי doxa- סברה. פריקלס היה שליט טוב כי במקרה היתה לו דוקסה נכונה, אבל היא יכולה להשתנות.

הדוקסה, כפי שראינו במנון, לא יציבה.

לפיכך, לא תהיה למדינות תקנה אלא אם הפילוסופים יהיו מלכים, או המלכים יהיו פילוסופים.

המדינה צריכה להיות מונהגת ע"י הידיעה, והפרסוניפיקציה של הידיעה- הוא הפילוסופיה.

מה זאת ידיעה ומה ההבדל בין הידיעה לסברה? מי הוא הפילוסוף, ואיך משיגים אותו?

צריך להגדיר בדיוק את ההבדל בין הידיעה לסברה. וצריך להגדיר בדיוק מה ההבדל בין הסברה במנון לבין האפיונים של הסברה בפיידון, שם האובייקט של הסברה הם הדברים המוחשיים ושל הידיעה- האידאות.

וזה לא מסביר לנו- כיצד אפשרית סברה לגבי אידאות????

מה ההבדל בין הסברה הנכונה של פריקלס לידיעה של הפילוסופים?

אם לא נדע- לא תהיה לנו מדינה שמבוססת על ידיעה.

בשביל זה צריך ללכת בדרך ארוכה (מעקף גדול):

אצל אפלטון אין דיון במטאפיזיקה או תורת ההכרה שמנותק מהעניין המוסרי-מדיני, למעט (אולי) הדיאלוג פרמנידיס. אבל בכל הדיאלוגים האחרים המטאפיזיקה באה לשרת את האתיקה (והפוליטיקה).

אפלטון לא אומר אף פעם מילה מעבר למה שהוא צריך בשביל לפתור את הבעיה הפוליטית באותו רגע.

לכן אין לנו משנה סדורה של אפלטון לגבי תורת ההכרה שלו והאתיקה. התורה שלו קיימת, אבל הוא לא כתב את זה ככה.

ספר המדינה איננו מתכון לאיך להתקין מדינה. ספר המדינה הוא סטנדרט. מדינות הן טובות יותר או פחות במידה והן מתקרבות לאידאל של ספר המדינה.

בסוף הספר האחרון אומר גלאוקון שאין מדינה כזאת. אז סוקרטס אומר שזה כמו פסל מאוד יפה שאף אדם לא יכול להיות יפה כמוהו- האם נאמר שהספר לא טוב?!

בספרים ח' ו-ט' אפלטון מדבר על ההתנוונות של המדינה.

אפלטון מראה שהמדינה מתחילה להתנוון כשאינטרסים פרטיים נכנסים לתוך מערכת השיקולים של השלטון.

מה שאפלטון אומר זה שהמדינה מחולקת ל- 3 פונקציות:

                    lהיוצרים (סוחרים, איכרים וכו')

                    lהשומרים (אין הבדל בין משטרה לצבא)- ששומרים על המדינה כלפי חוץ וכלפי פנים.

                    lהפילוסופים- תפקידם למשול.

לשומרים אין רכוש ואין משפחה. זאת, בדיוק כדי למנוע את האינטרס האישי. לכן לשומרים יש נשים במשותף.

(אגב כך, גם נשים יכולות להיות שומרות וההבדל היחיד בין נשים לגברים הוא פיזי).

בנים- במשותף. כל הבנים שנולדו באותה שנה הם של כל השומרים.

זה הסטנדרט- שיש הפרדה מוחלטת בין הרכוש הפרטי לפונקציה של הנהגת המדינה. לכן אפלטון אומר שהזיווגים הם על פי הגרלה, כדי שאף אחד לא ידע מי הוא מי וכו'.

זו הפרדה מוחלטת בין העניינים האישיים לניהול של המדינה. המנהיג אפילו לא יודע את מי להעדיף.

המדינה מתחילה להדרדר כאשר ההגרלות של הזיווגים משתבשות. כאשר מישהו מרמה ויודע מי הבן שלו. ברגע שיודע מי הבן שלו- מעדיף את הבן.

ואז, מהמדינה הסטנדרטית שלנו, אנחנו מתחילים לקבל משטר של אוליגרכיה- שלטון המועטים.

מהאוליגרכיה מדרדרים לדמוקרטיה (דמוקרטיה ישירה בה צריך לשכנע את העם ועושים זאת ע"י רטוריקה.

בספר ח' ו-ט' אפלטון מראה שלכל משטר מדיני יש גם טיפוס נפשי מסוים. הטיפוס הנשלט ע"י הידיעה, הטיפול שנשלט ע"י תאוות הכוח והטיפוס שנשלט ע"י התאוות.

הדמוקרטיה מדרדרת לאנרכיה- חוסר שלטון.

קם אדם אחד ואומר "אני אציל אתכם, אבל ירצו להתנקש בחיי ולכן אני צריך חיילים שיגנו עלי.” מכאן נוצרת מיליציה ואדם אחד משליט עצמו בכוח על כולם ומה יוצא? טיראניה.

הספר העשירי- מחציתו הראשונה עוסקת בחינוך.

וספר המדינה, כמו כל דיאלוג גדול של אפלטון, נגמר במיתוס.

הסיפור שמסיים את ספר המדינה הוא של החייל הר שבשדה הקרב חשבו אותו למת והעלו אותו על המוקד כדי לשרוף את הגופה והוא היה שלושה ימים אצל האדס וכעבור 3 ימים הוא קם על רגליו ומספר מה שהוא ראה בהאדס.

ומה שהוא ראה זה שמגרילים בפתקים תפקידים לנשמות שמסתובבות שם- מי יהיה מלך, מי סנלדר וכו' וכל אחד צריך לבחור מה הוא יהיה בחייו העתידיים.

אבל הבוחר בחר והאל נקי- הבחירה היא בחירה שלך, והאדם אחראי לאופי שלו ואי אפשר להגיד שהיו דברים שהכריעו אותו.

כלומר- האדם אחראי לאופי שלו.

והנשמה הראשונה שבחרה היה אדם שבחייו הקודמים חי במדינה מסודרת, בעלת חוקים טובים.

האדם חי את כל חייו בצדק- אבל ללא פילוסופיה. הוא רק הורגל להתנהג יפה.

בזמן שהיה חי קיבל כיבודים וכשמת האלים התייחסו אליו יפה.

הוא בחר בגדולה בטיראניות- שלטון בלתי מוגבל. אבל אחרי שבחר הוא ראה שכתוב למטה הוא יאכל את בניו ויסבול צרות גדולות. ואז הוא התחיל לבכות ולצעוק- אבל היה מאוחר מדי. הוא כבר בחר.

אח"כ היו אחרים שבחרו ואחרון היה אודיסאוס. אודיסאוס אצל אפלטון והיוונים בכלל הוא האדם הפיקח, שיודע להסתדר.

אודיסאוס הסתובב וחיפש וחיפש בין החיים שהיו שם ובחר בחיים של שכיר יום, איכר עני. הוא אמר שהוא היה בוחר בזה גם אם היה בוחר ראשון.

ומי שמספר את הסיפור אומר שהוא בחר בחיים האלה בגלל החיים שעבר והתלאות שלו. הוא ידע שלהיות הגיבור- לא שווה שום דבר כי הוא עבר תלאות.

למה הנשמה הראשונה נענשה?

כי הוא לא עסק בפילוסופיה! הרגילו אותו לא לשקר- לא שיקר. הרגילו אותו להיות מושבע בבי"ד- היה מושבע. הרגילו אותו לשלם מס- שילם מס. כל זה- מתוך הרגל. היתה לו סברה נכונה. לכן הוא התנהג באופן צודק. אבל הוא לא ידע למה הוא עושה את זה. ולו היה חי במדינה אחרת ולא היה לו החינוך שקיבל (שזה לא בזכותו או אשמתו- הוא נולד וההורים כבר דאגו לו).

הנשמה הזאת לא נענשה על מה שהיא עשתה, אלא על מה שיכלה לעשות.

לא על מה שעשתה- אלא על זה שלא ידעה מדוע. הנשמה הצודקת באמת היא זו שיודעת למה היא עושה מה שהיא עושה.

אם אני יכול להסביר מה אני עושה- אני יודע.

אם אני לא- השאלה היא פשוט שאלה של כמה גדול הפיתוי?

אם יציעו קצת כסף- אעמוד בפיתוי. אם יציעו לי פיתוי ממש גדול, להיות השליט- לא אעמוד בפיתוי.

האם יכול אדם להגיע לידיעה?

זה נשאר פתוח

נשווה בין המיתוס האחרון למיתוס של גיגס (ספר ב'):

האיש שגיגס מדבר עליו היה עושה הכל כדי להמלט מעונש. בגלל שהוא לא יכול להמלט מעונש- הוא לא עושה הכל. ולפי התפיסה שגלאוקון מציג- הצדק הוא הסכם בינינו.

לפי אפלטון, הצדק הוא איננו התועלת האישית וההצלחה בעולם הזה. הצדק הוא הידיעה שמבטיחה לי את המבנה הנכון של הנשמה.

היה אדם אחד אצל אפלטון שיכול היה לעמוד בפיתוי הגדול ביותר- סוקרטס.

קריטון הגיע לכלא ואמר ששיחד את השומרים וסוקרטס יכול לברוח. סוקרטס- לא ברח. הוא לא יוכל לעשות פילוסופיה אם יברח. כל האחרים- לא יעמדו בפיתוי כזה.

ולכן כולנו נידונים לא על מה שעשינו, אלא על מה שהיינו יכולים לעשות.

הספרים האמצעים של המדינה

זה מה שמחזיק את האבחנה בין הידיעה לבין הסברה.

יש שלושה דברים שצריך לעשות עכשיו- צריך:

א. להבין את ההבדל בין ידיעה לבין סברה

ב. לדעת מהו המושא של הידיעה

ג. לדעת איך אנחנו מייצרים את הפילוסוף, כלומר- איך מחנכים אותו.