הפילוסופים הם השליטים הכי טובים ואחת האינדיקציות הן שהם לא רוצים לשלוט. המדינה מבקשת מהם. משווה את שליטי עולם המללים לחולמים. הפילוסופים חיים בהקיץ ורואים את הממשות. המושג שלהם של צדק הרבה יותר בהיר ולכן יתנו חוקים יותר טובים למרות שהעם לא תמיד יראה זאת.
"ירדתי אתמול אל הפיראוס" כל ירידה ועליה בספר מתיחס למשל הקו המחולק והמערה.שקפלוקס רואה אותו הוא אומר שהרבה זמן לא ירד אבל הוא חייב לרדת.. יש סימליות מאוד עמוקה בתוך הספר.
חינוך השומרים: אפלטון אומר שחוץ מהחינוך המוזי והגמנאסטי עכשיו אנחנו יודעים מה צריכים לקירובם לאידאות. השומרים כל חייהם עד גיל 30 לומדים גם ארתמטיקה, אסטרונומיה מטוהרת, הרמוניה. ובגיל 30 אלו שהם החכמים ובעלי האופי הטוב ביותר מתחילים ללמוד דיאלקטיקה. אחרי שהגיעו לשיא בשלושת השלבים הראשונה של משל הקו המחולק הם עולם לרמה הארחרונה.5 שנים בדיאלקטיקה. חוזרים 15 שנה לשרות פעיל כשומרים ומוכיחים שיודעים לנצל ולהשתמש בידע שרכשו ורק אז משתתפים לפי התור בהנהגת המדינה.
אין ספק שמבחינת אפלטון יש שיא כלשהו. ניתן לנו בסיס למדע המדינה. דנו במשטר הטוב. נחזור למה שהיינו אמורים לעשות בספר ה' ולתאר את שאר המשטרים. חוץ מהמהדינה של אפלטון יש גם חוקיות איך משטר אחד מתדרדר והופך לאחר. יש זרעי פורענות שנכנסים לפעולה וגורמים למשטר אחד להםוך לאחר בשל הכרח נפשי ואינדוודואלית. פילוסופיה של ההיסטוריה ושל מדע המדינה. אפלטון טוען שהסיבה לשינוי משטרים שונה מהסיבה החומרים שיציעו המרקסיסטים אלא נורמטיבית- אנשים מחפשים צדק. וזו הסיבה לחילופי משטר.
יציג את החברה ואת האדם הטיפוסי של כל משטר ויראה איך בחלק השולט של כל חברה יש סכסוך- מחלוקת שתיפתר כאשר המשטר יתחלף אם משטר שעונה על הבעיה אבל עם בעיה חדשה. דינמיקה של משטרים לאורך זמן. השינוי המתואר הוא בין דורי. כל אדם שמתאים לזמנו ירגיש טוב בזמנו גם כשמסביב משתנה העולם. הבן של האדם שצודק יהיה לו מרוצה מאבא שלו ויאמר שהוא יהיה שונה-וכתוצאה מזה גם המשטר משתנה.
המעבר הראשון הוא מהאריסטוקרטיה לתימוקרטיה- משטר העוז ולא המצויינים או המלך הפילוסוף. זה המשטר שלא מוסבר למה משתנה. כדי שהאריסטוקרטיה תדתרדר המוזות מספרות סיפור על ילדים לא מוכשרים שלא כמו הוריהם.
התוצאה: שורש המחלוקה. המשטר האריסטוקרטי. מה שמסביר את השומרים זה העוז והפילוסופים זה התמונה. מי שפחות מעונין בעוז, יגלו ענין בדברים האישיים שלו יותר מאשר המדינה. אם השומרים מתקלקלים יוצא האינטרס הפרטיß משפחה משלהם באופן רכושני והכי גרוע- חושבים על העם לא כמי שמשרתים אותו אלא שהעם נכנס למושג הרכוש- הם משרתים אותם. חברה של שומרים טובים שלא צריך רכוש. הבן שלו ששומע גם את אמא שלו וגם את המשרתים שלו (קול תרבותיחברתי שני) שאומר שהוא יגדל לדרוש את מה שמגיע לו.
ריבוי הקולות מבלבל. לא יודע מה צודק מרגיש שלאבא שלו עשו עוול ואותו רוצה לתקן ע"י משטר חדש- בעלי העוד יקבלו את מה שמגיע להם.
מדינה אוליגרכית או פלוטוקרטית (עושר) בעלי ההון והנכסים מקבלים שליטה. חרות למשטרים שמעריכים רכוש. משטר שנותן חופש לבזבז כי מבזבוז מרוויחים. המדינה התימוקרטית הרכשו כסמל סטטוס הופך עם הזמן והגיל לאדם מצוין. מקבלים יותר כיבודים מהמדינה בעקבות מצב כלכלי טוב יותר. אבל לעיצים שומר טוב שקבל כיבודים יקרה לו משהו רק- יתבעו אותו...יהיו כאלו שירדו מנכסיהם שהמדינה לא מגינה עליומספיק בפני משפט. בן שלשומר זה גם יראה את אי הצדק שהמדינה לא דואגת לרווחת אביו. ואפילו יש מנגנוני מדינה שמאפשרים לתבוע אותו. סיבה שזה קורה, בחלקה קשור שהמדינה הזו מחולקת לשתי מידנות- עניים ועשירים הסכסוך מבטיח שיהיו אנשים שילחמו בעושר.
איך? אני לא הולך להיות שומר טוב כי יש לי נכסים אלא פשוט בעל נכסים. בלי לדאוג שהמדינה או ההמןון יעמדו לצידי. מעמד אנשיפ שרוצים להבטיח את עצידם הכלכלי. הכסףשהיה תמריץ במשטר הקודם הופך להיות מטרה במשטר זה. רק בעלי ההון בשלטון.
נפש האדם הפלוטוקרטי דם המגדיר עצמו ע"י הון- יש לו דבר אחד טוב- מטרה אחת מוגגדרת- מרבה נכסים שלשמו מבטל את יתר תאוותיו. לא נהנתן כלל. וזה זרע הפורענות של המשטר.
הטוב מוגדר ע"י ההון.
יש משו שרירותי בעושר במדינה. יש במעמד העני אנשים מוכשרים. הם, יש להם אינטרס לא לקבל משטר כזה וסיבה טובה- מראים שהאנשים העשירים לא יותר טובים בשום דבר ואין סיבה שישלטו ולא אנחנו.
בנוסף, בל נשכח
בחברה הזו יש חופש בזבוז מוחלט. אין חסכונות יש אינטרס שכמה שיותר כסף יסתובב חופשי ולא תקוע- (הנפש של האדם הזה רואה שאבא שלו קורע תתחת בעוד שאר האנשים חיים את חייהם. גם אנשים עם פחות כסף נהנים יותר עם החיים.
דילמה- מה נכון כסף ולא להוציא אותו או פחות כסף ולממש את החרות שלךß כך נוצרת הדמוקרטיה- שלטון העניים. זה שאין לנו כסףלא אומר שאנחנו פחות ראוים לשלטון. זרע הפורענות התקבל מהעשירים בכלל!
הערך הבסיסי במדינה הראשונה: חוכמה אחרי העוז, אחרי הכסף שריסן את שאר התאוות ועכשיו האידיאל הוא חופש
משטר מתוך החרות שאנשים קיבלו שאחרים יוכלו להתעשר והערך שהיה אמצעי הופך לתכלית מדינה של חרות אישית ושוויון שלטוני!
כל הסיפור הוא פנמולוגי- מנק מבט של האנשים בסיפור. מחפש את דרך הבינים בין אבא שלו לחברה.
התיאור של אפלטון הוא ענייני. מחד משטר יפה וססגוני אבל ההגדרה של הצדק שהתחלנו איתו היא שכל אחד עושה את מה שטוב בו. האדם הדמוקרטי לעומת זאת ירצה להיות ססגוני. הוא ישאף לממש את חרותו!!! חרות אומרת להתנסות. התוצאה היא שאיש לא עוסק במה שמוכשר בו באופן רציני.
השוויון לשווים וללא שווים כאחד. הבעיה היא שגם הטובים ביותר יתחילו להתנהג כמו הלא טובים..יש סיבה טובה לזלזל בחוק- הערך הבסיסי הוא החרות- והחוק תמיד מגביל את החרות. החרות כה חזקה תנדוד לבעלי חיים כי גם להם יש חופש.
תאוות: החרות היא למימוש התאוות. הדמוקרט כבר לא ממש שואל אילו תאוות ראויות ואילו לא. לא מבחין. הכל חופש ונראה כמו זכות טבעית. אין דיון בהכרחי לא הכרחי או ראוי או לא ראוי.
זרע הפורענות של הדמוקרטיה. מתפתח זלזול בחוק לצד קיומם של שני מעמדות כלכליים- יש אנשים שיש להם יכולת לממש יותר או פחות חרויות- נפתח פתח לאדם המוכשר להסיט את העניים נגד העשיריםß טיראניים שבד"כ מגובים ע"י העם. ההפיכות שמחזיקות נתמכו ע"י העם כי האמינו כי מצבם ישתפר. (לעיתים במצב רע) מה מגדיר את הטירן? נולד וגדל בדמוקרטיה בחרות. משטר של מימוש תאוות ללא אבחנה. ועתה, הולך להחליף את החרות בתאווה בלתי מרוסנת לחלוטין. בדמוקרטיה מנסים למקסם חרויות וזה מחייב אחד על חשבון השני! חופש התנועה שלי מגבילה זכות אחרת. הטירן רוצה לבטל כל הגבלה! לממש את כל התאוות שלי ללא אבחנה. כלום לא יעצור (רצח המוני, אדיפוס...) מה שמאפין את הטירן היא תאווה בלתי מרוסנת.
השילוב בין שני הדברים שגורמים לשינוי הסטורי זה אינטרס וחופש. האינטרס הפרטי והחרות (ששייכת למעמד צר ומתפשטת) יוצרים מצס סו תפיסות חדשות של צדק מעצבות את החברה הפוליטית חברתית תרבותית שלנו. ע"י נורמות שמיוצגות אצל אפלטון (אמא, משרתים, מדינה) נורמות מחייבות במשחק שבין אינטרס וחרות.
אנשים פחות מאושרים ככל שהמשטרים מתדרדרים. ככל שיש לנו יותר חרות יש לנו פחות אושר. הכי םחות זה הטירן שחי בבפרנויה שהתאוות שלו כבר לא יכולות להיות מסופקות כמו שהדמוקרט מוגדר שלא יכול להצטין תמיד רוצה יותר מידי דברים. ישאיר פחות דברים מצוינים ותמיד יהיה לא מאושר.
ההיסטוריה מעוניינת לא בחומר או רשע, ולא דטרמיניזם-מטריאליסט (כמו אצל מרקס) סיבתי, אלא הניסיון של כל אחד לחיות חיים של צדק. כולם מקבלים את ההגדרה שצדק הוא מה שראוי לאדם- יש רעיון בסיסי של תגמול מול ערך מבוסס על הגדלת האינטרס וחרות על חשבון הצדק. אין לנו בכלל חרות פרט לאחד בלתי מוגבל ורק האינטרס שלו נחשב.
מי מעדיפים שיחוקק את החוק- הפילוסוף שמתבאס אבל בדיעבד שמח או טירן שגוזל לנו את החרות. החרות מתמקדת ביחיד ובטוב שלו או בחברה שבה נגזלת לטובת האושר של כלל החברה. לטובת יצירה של חברה יותר הרמונית ומתקדמת ומוסרית.
התובנה הבין דורית שהבן של הדור שגדל בX הוא זה שצריך להתמרד נגד! האידיאלים שחי לפיהם לו רלוונטים. אנחנו נמצא דרך חדשה (לא לעבור לעיר אבל רוצים חרות מחוץ לקבוץ ורוצים קיבוץ חדש) חייבים את הילדים שלא רוצים יותר את המשטר הישן.
אפלטון מראה עוד לקח חשוב- מתנדנד בין החברה והערכים לבין נפש היחדי- אין ערכי היחדי נבנים ע"י המוסד ומבנה המדינה, הנורמות שמתגשמו במבנה המדיני של המדינה. אם נחיה בדמוקרטיה נדרוש חופש וחרות לעצמנו. למע' המדינית יש כוח להטמיע ולעצב נפשות. כולנו נידונים לקונפליקט- עד כמה נבקר את הערכים אנחנו גם חלק מהם. קשר בין המשטר לערכים שאנשים מחזיקים בהם.
גם החרות וגם האינטרס האישי גרועים ויש לתחמם. השומרי םהתקלקלו כששאפו לאינטרס האישי. ההנחה במדינה האפלטונית היא שאת החרות ניתן במידה ואת המעמד השולט נשאיר מעט חרות ומעט אינטרס וכך מה שמניע את הגלגלים של ההסטוריה זה המחלוקת במעמד השולט- אם יש אינטרס במעמד הלא שולט נתמודד, אבל לא כך אם יש סכסוך כזה במעמד השולט.
ראינו אידיאל אחר של דמוקרטיה אצל סוקרטס-
סוקרטס חשב שדמוקרטיה יכולה להיות משטר חיובי ואז הוצא להורג.
אפלטון התחיל לחשוב על דמוקרטיה כמו מערה- מתן החרות. ח' וט' משל האוניה.
במובן מסוים אנחנו חווינו משו דומה במעבר בין הדמוקטריה של סוקרטס לבין זו של אפלטון דומה למאז מחה"ע השניה.
לפניה- אידאלים סוקרטיים. הערך החשוב הוא טובת המדינה וההנחה היא שהאנשים מצביעיפ גם לפי האנטרס הכללי. השתייכות לאומית מוסדית הבנה שפגיעה במדינה פוגעת בעצמם. עקרון הלואמים.
אחרי המלחמה עברנו למודל אפלטוני (אותה מבקר) שהטובה היא טובת הפרט דרכה תבוא טובת הכלל. תפקיד המדינה היא שמירה ומימוש חרות הפרט. הזכויות האישיות הן העיקר.
אפלטון מנסה לבסס מדינה רציונאלית שמבססת לא רק רעיון של צדק אלא מדינה שמנסה לצאת מההסטוריה ע"י חלוקה נכונה של הכוח. בני אדם אינם שווים ולא שווים גם בשלטון. התוצאה של שליטת הלא שווים תהיה רעה. יש לתת את השלטון לאנשים שהם גם חכמים וגם בעלי אופי טוב- הטוב הכללי ולא הפרטי. אלו צריכים לחיות. בעלי מעט הנאות תאוות או חרות אבל ידעו לתת חוקים לאזרחים להגשים עצמם טוב יותר מבלי לצאת מהמערה. מבלי להבין למה זה יותר טוב. שוב המשל. המדינה אפלטונית רוצה למנוע את הטעיות שחרות מופרזת גורמת להם בהכרח- הוצאת המצויינות גם אם לא בוחרים בעצמם. לאורך זמן אנשים לטענתו יהיו מאושרים יותר. הכרחת אנשים להיות מצוינים במה שמוכשרים יגרום ליותר אושר למרות הגבלת החרות. האושר כל הזמן לנגד עיניו אבל לא מקבל את המשוואה הדמוקרטית שאושר תלוי בחרות. אנשים מאושרים כשמצויינים ולא בעשיית טעויות של התנסות כתוצאה מחרות.
ספר עשירי- בקורת של האומנות. דיון האומניפם והצנזורה על הומרוס וכו. תיאוריה למה אומנות מחזאית אינה טובה ככלל – היא חיקוי של חיקוי וגורמת לאנשים טובים להזדהות עם אנשים לא טובים. דבר לא חיובי. ומסתים בטענת אפלטון כי הנפש נצחית ויש שכר ועונש משמעותיים יותר מהחיים הללו. טבעת גיגס שהתחלנו איתה.
מספר מיתוס של אר. מה קורה לאנשים רעים. ומהמדינה ותורת האידאות שבסיסיות ליצירתה, עוברים לאפלטון אחר. הרבה פחות אופטימי ביחס לתורת האידאות, לאפשרות לכונן מדינה אידאלית, ביחס ליכולת לתת לוגוס למציאות. אפשר לומר יותר ריאלי ופחות אידאלי. תקופה שלישית. בקורת של אפלטון על תורת האידאות. בקורת קטלנית על עצמו ועל המדינה והאידאות. "החוקים" יציע מודל אחר למדינה יותר מובנה מתוך הנחה שאי אפשר לייצר מעמד של שומריפ ופילוסופים שיחזיק את עצמו ובמקום נבנה חוקים .
No comments:
Post a Comment