ספר המדע

חלק א' במורה נבוכים מנקה את השפה הדתית ומרחיק את האל. ב א נח נט - אי אפשר לדעת את אלוהים הוא מחוץ לשפה ולתבונה. א סח - סתירה עם מה שהוא סיפר על אלוהים. יש שני אלים במורה נבוכים.

עוברים לדבר על העולם. עולם של בריאה ואז סותר אותו ועובר לעולם קדמון ומערער גם על זה. הקורא נשאר במקום הספק גם בשאלת האל וגם בשאלת העולם. רמב"ם חשב שאפילו את השכלים הנבדלים לא בטוח שאנחנו יכולים לדעת. אח"כ הוא מערער על כך שלא בטוח שאפשר לדעת אפילו את הגלגלים. המסקנה שלו שרק את הארץ אפשר לדעת. הרמב"ם המציב את הידיעה בפסגת חיי האדם וסובר שאי אפשר לדעת או לפחות להיות בטוחים בכך. האם הרמב"ם מייעד חיים שנידונו לכשלון?

מספר תשובות אפשריות:

·         שאלת מורה נבוכים היא שאלת המבוכה. מה המשמעות של מבוכה.

·         פינס: תשובה פוליטית - אדם שיודע שהוא לא יכול לדעת עושה סובלימציה של הארוס שלו לידיעה לארוס פוליטי. הכשלון האינטלקטואלי מייצר ארוס פוליטי חברתי. חסד צדקה ומשפט בארץ. הכשלון בידיעה מביא לפעולה. הכשלון של הידיעה מוריד את משה מההר. הפילוסוף יורד מהיציע למגרש - הוא עובר מהנסיון להבין הכל לנסיון לפעול שם. הפנמה מלאה של הבורות מביאה לפעולה חברתית. הארוס פורץ החוצה באופן חברתי. כך חשב פינס.

·         תשובה מיסטית - מעבר מכישלון הידיעה למיסטיקה.

·         תשובה דתית - הספק מביא לחוויה דתית חדשה.

ספר המדע פרק ב הלכה א -

מצווה לאהוב את אלוהים ולירוא ממנו.

שתי מצוות אלו שהן הראשונות אצל הרמב"ם במשנה תורה הן מצוות לא לדעת או לעשות אלא להרגיש. אי אפשר לצוות על רגש. זה אבסורדי. הן תלויות ברצון.

אולם אפשר לעשות פעולות שיפעילו את הרגש. אלו פעולות צריך לעשות כדי לעורר את האמוציות הללו.

פעולות אלו הן התבוננות בטבע המיילדת את אהבת אלוהים ואת הרצון לדעת אותו. אהבת אלוהים נולדת כשיש סקרנות וכשלומדים פיזיקה ואסטרופיזיקה. אדם כשהוא עומד מול הטבע אחרי שהוא למד והבין איך הוא עובד חווה פליאה והתפעמות. זו אהבת אלוהים. תחושת האדם כשהוא עומד מול המימדים האדירים של הטבע היא אהבת אלוהים. יראת אלוהים היא לא אימת העונש. היא רגש הבא ביחד עם הפליאה - אפסות האדם מול העולם - תחושת קטנות. להבין את המקום האמיתי של האדם בעולם. הרגשות באים ביחד- ביחד עם ההתפעמות מן העולם נולדת גם תחושת קטנות מאוד גדולה. הפליאה היא אהבת אלוהים והקטנות היא יראת השם. יש כאן המרה פסיכולוגית של הרגשות הדתיים.

חשוב להדגיש - יש הבחנה בין טיפוסים אמוציונלים לרציונלים מהמאה 18-19. בדיכוטומיה הזו רציונליסטים הם כבויים רגשית. הדרך להגיע לחוויה עמוקה היא השלת התבונה.

הרמב"ם לא עושה הבחנה בין רציונאליזם לאמצוציונאליזם. השכל מוביל לרגש והרגש מוביל לשכל. אהבה אלוהים מובילה לסקרנות. סקרנות מובילה לאהבה אלוהים.  הרגש הוא תולדה של למידה אינטנסיבית, של פעולת השכל, והרגש מוביל לרצון לדעת עוד.

זו לא התבוננות רומנטית - כגודל הידיעה כך גודל האהבה (חלק ג נא). ככל שיודעים יותר הפליאה שהיא האהבה חזקה יותר. המסקנה היא שאנשים לא רציונלים לא מסוגלים להגיע לאהבת אלוהים - החוויה הדתית הגדולה חסומה בפניהם.

זו קריאה ראשונה. היא לא נכונה לפי מיכה.

קריאה שניה -

"בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ" - איך עומדים מול חכמה שאין לה קץ - איך יודעים שנתקלים בה? כאשר השאלות לא נגמרות והתשובות מייצרות עוד שאלות. כאשר לא מבינים וברור שלא מבינים. או אז מתעוררת תשוקה לדעת את האל, להבין את התבונה הגדולה יותר המכוונת את העולם ואז מגיעה גם היראה - הבנת אפסות האדם.

צריך לזכור כי לפי הרמב"ם הבנה היא חוויה המגדילה את האדם - השכל מקבל את צורת הדבר המובן.

כשהשכל לא מצליח לקבל את צורת הדבר המובן הוא הופך ללא מובן.

החוויה הדתית שהוא מתאר כאן היא חוויה של אי הבנה. חוויה של אי הבנה מיילדת תחושה של חוכמה חסרת סוף של הטבע - כי האדם נפגש בסופו שלו, ואז הוא מרגיש יראה מול העולם. ואז הוא מבין את אפסותו. זו קטנות אינטלקטואלית.  המקום של הספק הוא החוויה הדתית של הרמב"ם.

מורהנבוכים מביא למבוכה כי הוא מגיע לגבולות התבונה של האדם - מנסים להבין אם העולם נוצר או קדמון - ולא יודעים. מנסים להבין אם יש אלוהים - ולא יודעים. מגיעים אל הספק. חווית הספק היא החוויה הדתית האולטימטיבית. היא מיילדת תשוקה להבין את מה שנמצא מעבר ליכולת ההבנה של האדם.

זהו ארוס דתי חדש. ארוס זה מגיע עם תחושת קטנות של האדם. הוא חשב שיש כח תרפי באי הבנה.

הספק יכול לקחת ליאוש ויכול לקחת גם לאהבה וליראה.

האדם מבין את המקום הנכון שלו בעולם, מבחינה אובייקטיבית. הוא נפרד מן האגוצנטריות.

מיכה -כשאנשים לקחו את האשליה האגו צנטרית והפכו את זה למדע נולדה האסטרולוגיה. ההנחה היא שכל מה שמעניין את הכוכבים הוא האדם. כל הקוסמוס מתעסק באדם. אגוצנטריות לשמה. אגוצנטריות דתית - השגחה פרטית - אלוהים עסוק באדם. יש גם פסיכולוגיה שגויה שבה יש תסכול מתמיד מכך שהעולם לא משרת את האדם (יאיר כספי ניסח תובנה זו בפסיכולוגיה יהודית).

כך נולדות הבעיות הפוליטיות. כל אחד רוצה שליטה כי הוא במרכז העולם.

יש כאן רעיון גואל - ריפוי לפסיכולוגי לפוליטי לחברתי - השלמה עם חוסר ההבנה. לא הידע גואל, אלא בסופו של דבר גבולות הידע גואלים. רק שצריך המון ידע כדי להגיע לשם. צריך לשאוף לדעת את אלוהים כדי להתקל בגבולות התבונה. קורא של מורה נבוכים מחפש את אלוהים אבל הוא מגלה משהו על האדם. חוסר המרכזיות שלו, גבולות התבונה שלו.

יש תשוקה המשגרת את האדם ללימוד ויש תשוקה שהיא תוצאה של הלימוד. אדם לומד ממחשבה שאפשר לדעת שהוא במרכז העולם ויכול להבין את העולם. התשוקה שהיא תוצאה של ההבנה היא התשוקה הנובעת מכך שאי אפשר לדעת. היא אהבת האל, ויראת האל.

רמב"ם מבשר את קאנט - רמב"ם אומר שאף אחת מהאופציות האם העולם נברא או קדמון משכנעת אותו.

קאנט אומר שהבעיה היא הפוכה. גם אלו שאמרו שהעולם נברא וגם אלו שאמרו שהעולם קדמון שכנעו אותו.

איך הכלאם מוכיחים שהעולם נברא?

יש שתי אפשרויות - או שהוא נברא או שהוא קדמון. נניח שהעולם קדמון ואם זה יוביל לאבסורד סימן שהעולם נברא (לפי עקרון השלישי הנמנע). אם העולם קדמון - הוא קיים אינסוף זמן. אם העולם קיים אינסוף זמן סימן שעבר אינסוף זמן. אינסוף זמן לא יכול לעבור. זהו פרדוקס. אין סוף לאינסוף. אי אפשר לעבור את האינסוף אלא רק דבר סופי. לא יכול להיות שעבר אינסוף כי אנחנו כאן. אם אנחנו כאן סימן שיש בריאה. פרדוקס.

הניאואריסטוטלים מוכיחים שהעולם קדמון באותה שיטה בדיוק. אם יש אבסורד בהנחה שהעולם נברא סימן שהוא קדמון. ההנחה היא שאין זמן ללא חומר. מה שנותן משמעות לזמן הוא החומר. כשנברא החומר נברא הזמן. אין זמן לפני הזמן. לכן עולה השאלה באיזה זמן נברא העולם? השאלה היא מה היה לפני הבריאה?

צריך להניח את קיומו של הזמן לפני הזמן. פרדוקס.

הכל משכנע אז האפשרות השלישית היא שהעולם לא קיים. כי אין שום דרך שבה הוא היה יכול להווצר או לא להווצר. הבעיה היא שאנחנו מניחים שהוא קיים.

התשובה לשאלה אם העולם נברא או קדמון - אנחנו לעולם לא נידע. זוהי אנטינומיה לפי קאנט. פרדוקס בלתי ניתן לפתרון. התבונה נתקעת בקיר ואנחנו מרגישים שיש משהו מעבר. התשובה היא מחוץ לטווח ההשגה שלנו. כאן הלוגיקה קורסת.

לפי רמב"ם - התחושה של קטנות גדולה לצד פליאה גדולה שיוצרת האנטינומיה היא ההתחלה של חיים דתיים אמיתים. האדם מתחיל לחוות את אלוהים רק כשהוא עומד מול הפליאה האמיתית וקטנות האדם. הרמב"ם מקדש את אי ההבנה  - המבוכה יוצרת אהבה ויראה.

וכך נוצר גם מוסר אובייקטיבי - לאדם הנבוך יש נקודת מבט אחת העולם וכך מתקבל מוסר אובייקטיבי.

התנאי לכך שהמהלך יעבוד הוא שאנשים ישאירו את עצמם במקום של הספק.

זו לא בורות קדושה ושאיפה להשיל ידיעות אלא בהפנמה עמוקה של הידיעות.

שאלה על הוכחת אלוהים - אם יש אלוהים כשיש בריאה ויש אלוהים שאין בריאה למה צריך את ההוכחה השלישית?