אפיון הדמויות ב-"האדונית והרוכל" - סיכום

 אמצעי אפיון עקיפים ב"האדונית והרוכל"

אפיון הדמויות באמצעות פעולותיהן:

הרוכל:

הרוכל בסיפור האדונית והרוכל מופיע כדמות אקטיבית ופאסיבית גם יחד:

כאשר מגיע הרוכל אל בית האדונית, הוא אקטיבי בשכנעו אותה לרכוש ממנו סחורה- את הסכין.

אולם כאשר הוא עוזב את ביתה ומאבד את דרכו, הוא הופך לפאסיבי בכך ש"כביכול נשלט" ע"י כוח חזק, המחזירו שוב לאותו הבית.

האקטיביות שוב מתגלה בו, כאשר נשאר בבית האדונית ומתקן את הגג ומבצע תיקונים נוספים . הוא יוזם שיחה עם האדונית, מחניף לה, מתרפס בפניה ובסופו של דבר גם מחזר אחריה בדברי אהבה. הוא מנסה לפלס לו דרך ללב האדונית- בצורה אקטיבית ובשליטה עצמית מתוכננת. 

לאחר כניסתו לבית, נדמה כי הרוכל אקטיבי ושולט על ההתרחשויות: "..אוכל ושותה ונהנה וישן על מיטה מוצעת ואינו חסר לכאורה ולא כלום.."- אך בעצם הוא סביל: הוא מאבד את רצונו ואת זהותו ונכנע לאדונית ולעולמו החדש. הוא אינו מקפיד עוד על כשרות ("אם צלתה לו בשר בחמאה לא משך ידו ממנו") ומאבד את ייחודו ("פשט בגדי רוכל ולבש בגדי חירות ונתחבר לאנשי המקום עד שהיה כאחד מהם").  

האדונית היא זו ששולטת באמצעות סודה (ועם חשיפתו, היא מנסה לבצע בו את זממה). ככל שהרוכל משתדל יותר לחשוף את הסוד, כך הולכים יחסיהם ומתערערים, עד שמגיעה השנאה. 

מרגע חשיפת הסוד, יודע הרוכל כי הוא שרוי בסכנה. גם כאן מופיעה הפאסיביות שלו, כאשר הוא נאבק (במאבק פנימי) בין ידיעתו את הסכנה לבין אי יכולתו לבצע פעולה כלשהי כדי להימנע ממנה: "איבריו התחילו דוממים, כאילו אבדו כח שליטתם. כנגדם התחילו מחשבותיו מתגברות והולכות. אמר לעצמו, אעמוד ואטול קופתי ואלך לי. כיוון שביקש לילך נתרשלו איבריו יותר.. הסכים בעל כרחו לעשות את הלילה בבית הזה..".

למרות הסכנה הרבה, והחלום שחולם, הוא אינו מצליח לעזוב את ביתה ולהציל נפשו: 

"בכל יום ביקש לעזוב את ביתה, להניח את טובותיה. עבר יום, יצא שבוע והוא לא עזב את ביתה..".

עם התגברות הסכנה, חל מהפך אקטיבי, השואב את כוחו מההתקרבות המחודשת אל הדת:

"עלה בדעתו פתאום לקרות קריאת שמע. מאחר שפסל יראתם תלוי על הקיר עמד ויוצא לקרות את שמע בחוץ... אבי שבשמים, צעק יוסף, כמה נתרחקתי. אם איני חוזר מיד הריני אבוד."

מכאן ואיך הוא הופך לאקטיבי: הוא מודע לשנאתו את האדונית ("שיניו דבקו אלו באלו מתוך שנאה"). כעת הוא מסוגל לפעול. הוא מצליח להסתיר את שנאתו הרבה והוא מסוגל לפעול: "הוציא את הסכין מידה והרים אותה מן הקרקע והשכיבה על מיטתו."

הרוכל מטפל בה עד מותה ואז שב לנדוד ממקום למקום ולהכריז על סחורתו.   

לרוכל ישנו גם תפקיד אלגורי, במתן משמעויות נוספות: הוא מייצג את היהודי הנחות והנרדף. יוסף נמשך אל עולם הגויים של האדונית, כאשר הוא לא מודע  להשפעות הטראגיות שיש לעולם זה עליו. הוא, כמייצג היהדות, מחניף לגויים , מתבולל בתוכם, מאבד את ייחודו ואת דתו- אולם אינו מצליח לשבור את המחיצות הקיימות. שנאת הגויים אינה ניתנת "לשבירה". הגויים מחביאים, מראש, את הסכין לשחוט את היהודי.

התפנית יכולה לבוא רק עם חזרת היהודים למקורותיהם- דבר שהיהודי אכן עושה, אך רק כשצרה גדולה מרחפת מעל לראשו; ועם חלוף האסון- היהודי שב לנדודיו. היהודים אינם לומדים לקח – וההיסטוריה היהודית הולכת וחוזרת על עצמה שוב ושוב.  

 

האדונית:

עד לגסיסתה, האדונית היתה אקטיבית לחלוטין. היא שלטה ותכננה את מעשיה היטב. היא לא נכנעת לאהבה. מטרתה לפטם את הרוכל, על מנת לשוחטו ולאוכלו מאוחר יותר. 

הפיתוי, התאווה והרצון להרג הם מאפייניה העיקריים של האדונית. 

היא משכנעת את הרוכל ללון בביתה, לאט לאט מקרבת אותו אליה - עד שעובר לישון במיטת בעליה, היא מגישה לו את כל ארוחותיו ואף קובעת את זמן גילוי הסוד. 

 יש בה איזה כוח מסתורי, אל אנושי, שמושך את הרוכל אליה: היא מעוררת בו את התשוקה בשל יופיה ובשל מסתוריותה; היא מעוררת בו את הרצון להתרפס בפניה- והיא מנצלת זאת על מנת להביא למותו.

הרצון להרג הוא חלק ממנה ומאישיותה, המתבטא גם בתורה חיצונית: במבט שבעיניה, בריח הנודף מפיה, בשיניה הבוהקות ואף באמירותיה.

לקראת סוף הסיפור, האדונית הופכת מעין תהליך האנשה הפוך- היא הופכת מאדם לחיה:

"ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת... ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת. הואיל והיתה למודה לאכול בשר בעליה ששוחטתם ואוכלתם ושותה את דמם.."

לאדונית יש גם תפקיד אלגורי, במתן משמעויות נוספות: היא מייצגת את הגויים- האדונים על ביתם וחייהם, בני החורין, השליטים העליונים. באמצעות האדונית, הגויים נחשפים בסיפור זה בכל כיעורם- עד להפיכתם לחיה, הנועצת שיניה בבשר היהודי. 

אפיון הדמויות באמצעות שמן:

הרוכל "יוסף":

השם "יוסף" מעלה אסוציאציה ליוסף המקראי: הנטייה להתפתות לאשה נוכריה וההתגברות על היצר בעקבות היאחזות באמונה היהודית. יוסף המקראי מסמל אף את נדודי בני ישראל ואת התקרבותם לגויים ולתרבותם.

 

האדונית "הילני":

השם רומז ל"הלנה היפה", שעפ"י המיתוס היווני נחטפה בשל יופיה הרב, וכך החלה מלחמת טרויה שזרעה הרס וחורבן במשך שנים רבות.   

 

 

אמצעי אפיון מקבילים:

אפיון הדמות באמצעות תיאורי נוף:

תיאורי הנוף משקפים את המתחולל בנפש הגיבור.

כאשר הרוכל מאבד לראשונה את דרכו בלילה ביער, התיאור משקף את בדידותו ואת חוסר האונים שלו. אז מופיעה נקודת אור, המנחה אותו לקראת ביתה של האדונית הזרה. דווקא אותה זרות, המרחק והסוד קוסמים לו ומפתים אותו להישאר. 

תיאור ביתה של האדונית משמש כרמז מקדם לקראת העתיד לקרות: "קרני החיות שבכתלים נתעטפו אדים וריח כריח בשר חי נדף מהן.." – תיאור הבא לרמוז שגורל היהודי יהיה כגורלם של בעלי הקרניים התלויות על הקיר; והריח מרמז על שחיטתו הצפויה של הרוכל על ידי האדונית.

בסוף הסיפור מתואר: "הלילה ליל חורף היה. הארץ היתה מלאת שלגים והשמים היו קרושים ועכורים. הביט לשמים ולא ראה שביב אור, הביט לארץ ולא מצא את רגליו. ראה את עצמו פתאום כאילו הוא שבוי בשדה יער בין שלג זה שמתכסה בשלג חדש. 

ראו גם: אפיון דמויות ב-"האדונית והרוכל" באתר טקסטולוגיה