עקרונות הדמוקרטיה - סיכום מורחב

עקרונות הדמוקרטיה

עקרון 1: שלטון העם

שלטון העם הוא עיקרון בסיסי בדמוקרטיה, לפיו העם (אזרחי המדינה שמרכיבים את אוכלוסייתה) הוא הריבון על המדינה ומקור הסמכות בה. במקור, ביוון העתיקה, התקיימה דמוקרטיה ישירה- העם התאסף כולו כדי לקבל החלטות שונות. בימינו מתקיימת דמוקרטיה עקיפה, דרך נציגים/'מתווכים' שאמורים לייצג את דעות העם ורצונותיו. נציגים אלו ניתנים להחלפה בהתאם להרכב הדעות בעם (מספר המנדטים של כל מפלגה) או אם תפקודם לוקה.

 

בימינו דמוקרטיה ישירה לא יכולה להתקיים מכמה סיבות: א. גודל האוכלוסיה, ב. ההצבעות מצריכות ידע ומידע שאין לרוב האנשים זמן ורצון לרכוש, ג. מורכבות הבעיות איתן מתמודדת המדינה מצריכה מצריכה מיומנות והכשרה שאין לרוב האזרחים, ד. קבלת החלטות מושכלות מחייבת היכרות מעמיקה עם המערכת הפוליטית.

 

2 המודלים המרכזיים ליישום דמוקרטיה עקיפה:

מודל פרלמנטרי: העם בוחר במפלגות לפרלמנט (רשות מחוקקת, ממנה נבחר גם נשיא המדינה שבידיו סמכויות סמויות). המפלגה שזכתה במספר הקולות הגבוה ביותר מרכיבה מתוך הפרלמנט קואליציה של מפלגות שנציגיהן יכהנו בממשלה (רשות מבצעת). הממשלה נשענת על אמון הפרלמנט.

מודל נשיאותי: העם בוחר בנפרד פרלמנט (רשות מחוקקת) ונשיא (רשות מבצעת). לחברי פרלמנט אסור להיות שרים- הנשיא ממנה את ממשלתו מחוץ לפרלמנט, ומעדיף לבחור אנשי מקצוע המומחים בתחומם. הנשיאות לא נשענת על אמון הפרלמנט.

* קיימות צורות משטר מעורבות המשלבות אלמנטים של שני המודלים המרכזיים.

 

משאל עם

משאל עם הוא הביטוי הקרוב ביותר לשלטון העם ולדמוקרטיה ישירה- כשמתעוררת מחלוקת רבה בפרלמנט סביב סוגיה מסויימת מוחלט לפעמים להעביר את ההחלטה לידי העם (דרשו לעשות זאת לפני ההתנתקות). ברוב המדינות הדמוקרטיות לא משתמשים לעיתים קרובות בשיטה זו- לעיתים היא מאפיינת דווקא מקומות בהם הדמוקרטיה פורמלית בלבד, שם משתמשים במשאלי עם פיקטיביים כדי להוכיח לעולם את ה'דמוקרטיוּת' של המדינה.

 

יתרונות: א. מבטא את שלטון העם באופן הישיר ביותר. כיצור תבוני זכותו של כל אזרח לקבל החלטות במדינה

ב. העובדה שהשלטון בוטח מספיק במדיניותו כדי להעביר את ההכרעה לעם (כדי לזכות באישור אחרון)   מוכיחה את כוחו ובטחונו-העצמי של השלטון

ג. התמקדות בסוגיה פוליטית אחת מראה את העמדה האמיתית של האזרחים בנוגע אליה, בניגוד לבחירות לפרלמנט המושפעות מהעמדות של כל אזרח בנושאים שונים

 

חסרונות: א. משאלי עם עלולים להיגרר למצב של הסרת אחריות מתמשכת בנושאים בעייתיים מעל כתפי הנבחרים

ב. משאלי עם מהווים ערעור בסיסי על שיטת הדמוקרטיה העקיפה, והבעת אי אמון במוסדות הנבחרים- פוגעים ביציבות המשטר ומחלישים את סמכותו

ג. מורכבות הסוגיות מצריכה ידע, הכשרה והיכרות עם המערכת הפוליטית שאין לרוב האנשים, ולכן הצבעתם לא בהכרח תשקף באמת את האפשרות הנכונה ביותר בעיניהם

ד. מנסחי המשאל עשויים לנצל את הנקודה הנ"ל כדי להטות את תשובות המצביעים דרך ניסוח השאלה

ה. לתוצאות אין תוקף משפטי מחייב עבור השלטון (אלא אם נקבע אחרת באופן רשמי)

            ו. מחדד סכסוכים ופערים בחברה- הצד המפסיד ירגיש באופן ישיר תחושה של 'עריצות הרוב'

 

מידת ההשתתפות הפוליטית של האזרחים

קיימות רמות מעורבות שונות של האזרחים בחיים הפוליטים, במבנה דמוי-פירמידה: (מלמטה למעלה)

 

שכבה א-פוליטית: לא מתעניינים בפוליטיקה, לעיתים מצביעים מתוך הכרח או ללא רצון להשפיע. השכבה כוללת ילדים וקשישים שמנותקים מהמערכת הפוליטית או שהם חסרי זכות הצבעה

בוחרים: אנשים שמרגישים כי יכולתם ורצונם להשפיע על המצב במדינה מסתכמים בבחירות

מעורבים פאסיביים: מעבר להשתתפות בבחירות קבוצה זו מתעדכנת באקטואליה בקביעות דרך עיתונים וחדשות

פעילים אקטיביים: מעבר להתעדכנות באקטואליה הם מנסים להשפיע עליה דרך הפגנות, חלוקת סטיקרים, התפקדות למפלגה מסויימת וכו'

אליטות משפיעות: אנשים עוצמתיים בעלי יכולת להשפיע ישירות על המערכת הפוליטית (הפרלמנט)- עשירים, עורכי עיתונים, ראשי הסתדרות, חברי מרכז של מפלגה

מבקשי השררה: חברי הפרלמנט, נבחרי הציבור, מקבלי ההחלטות, שואפים להיות בממשלה

 

 

 

עקרון 2: פלורליזם

עקרון הפלורליזם הוא הכרה בקיומו של מגוון הדעות, האמונות, האידיאולוגיות וההשקפות בחברה. אנשים מאמצים את הפלורליזם ומקשיבים לדעות של אחרים כדי שאחרים יקשיבו להם בתורם. הפלורליזם עוזר לשמר השקפה אישית ייחודית.

 

סוגי פלורליזם:

פלורליזם פוליטי: קיומן של מפלגות שונות במדינה, המייצגות דעות שונות ומנוגדות

פלורליזם חינוכי ותרבותי: ריבוי ארגונים הפועלים במישור זה (השומר הצעיר), היכולת להחליט באיזה סוג של בית-ספר לחנך ילדים, מה ללמוד באוניברסיטה, קיום מגוון של תחנות טלוויזיה ושאר צורות בידור (תיאטראות, בתי קולנוע, השמעת סגנונות מוזיקליים שונים ברדיו)

פלורליזם חברתי: ארגוני צדקה וסעד התומכים בציבור מסויים (אקי"ם)

פלורליזם כלכלי: איגודים מקצועיים המגנים על האינטרסים של קבוצות מקצועיות שונות (איגוד נהגי המוניות)

 

כדי שיהיה פלורליזם תקין צריכים להתקיים 2 ערכים דמוקרטיים:

סובלנות: הנכונות לשמוע דעות והשקפות אחרות גם אם הן מנוגדות לשלך. נובעת מכבוד האדם- כיצור תבוני ורציונאלי אדם רשאי לחשוב, להאמין ולנהוג כרצונו, וחובה לכבד את השונות בין אדם לאדם.

הסכמיות (קונצנזוס): למרות מגוון הדעות והחובה להכיר בכולן, כל אחד צריך לקבל את כללי המשחק ולהתנהל סביב הבסיס המשותף: הכרה במסגרת של מדינה, הסכמה על שיטת המשטר ועקרון הכרעת הרוב, לפיו יש לפעול בהתאם לרצון הרוב גם אם אינך מסכים איתו. ככל שההסכמה בנושאים האלה רחבה יותר, המדינה יציבה יותר.

 

 

עיקרון 3: הכרעת הרוב

עיקרון שלטון העם מגדיר את העם כריבון המדינה, ועיקרון הפלורליזם מאפשר לקבוצות בעם לקדם את עמדותיהן בהכרת יתר האזרחים. כעת נדרש כלי שיאפשר לקבל החלטה בין מגוון הדעות. הדרך הטובה ביותר להכריע בצורה שתייצג את דעת העם היא לקבל את דעת הרוב, המחייבת את כל האזרחים על-פי ערך ההסכמיות. עקרון הכרעת הרוב משמש גם לקבלת החלטות בהצבעות של הממשלה, הפרלמנט, פסיקות בבתי המשפט ועוד.

בדמוקרטיה הרוב משתנה בין הצבעה להצבעה ובין בחירות לבחירות בהתאם לשינוי המצב הפוליטי והנושאים שעל סדר היום, וכל קבוצה של בעלי-דעה מקווה להגיע לעמדה של רוב בשלב זה או אחר.

 

יש 2 סייגים להכרעת הרוב:

א. הרוב צריך להתחשב בזכויות המיעוטים ולא לפגוע בהן (איסור קיום המצוות של חג מסויים ע"י קבוצה מסויימת)

ב. אסור מצב של עריצות הרוב, בו נאסר על המיעוט להביע את עמדותיו

במצבים אלה הכרעת הרוב אינה לגיטימית, ולא מתקבלת במדינה.

 

שיטות לקביעת הרוב ('סוגי רוב'):

רוב רגיל: האפשרות שזכתה במספר הקולות הרב ביותר מתוך מספר המצביעים

רוב מוחלט: אפשרות שזכתה ביותר מ50% מסך כל הקולות של בעלי זכות ההצבעה

רוב מיוחס: אפשרות שזכתה בלפחות שני שלישים מהקולות של בעלי זכות ההצבעה

 

 

עקרון 4: זכויות אדם ואזרח

זכויות טבעיות ('זכויות בסיסיות', 'זכויות יסוד')

זכויות טבעיות מגיעות לכל אדם מתוקף היותו אדם, ללא הבדלי דת, גזע, מין, מוצא או מעמד. הן אינן תלויות ברצון השלטון, הוא לא מעניק אותן ואין לו זכות לקחת אותן. חלק מהזכויות הטבעיות הן זכויות האזרח, שרואות באדם חלק מהחברה המאורגנת במסגרת המדינה, וכוללות גם זכויות פוליטיות.

 

1.  הזכות לחיים ולביטחון (שלמות הגוף): הזכות הבסיסית ביותר- חובת המדינה להגן על אזרחיה ולהבטיח את ביטחונם. (דוגמאות לפגיעה: עינוי, הטלת פחד, רצח)

 

2.  הזכות לכבוד: הזכות של אדם לחיות את חייו בלי לחשוש מפני השפלה או פגיעה בכבודו העצמי. זכות בעייתית בגלל הסובייקטיביות שלה. (הפשטת אדם, יריקה בפרצופו)

 

3.  הזכות לשם טוב: נובעת מהזכות לכבוד, זכותו של אדם שלא יכפישו את שמו בהפצת מידע שעשוי לפגוע בו אם הוא שקרי או לא-מוכח. בד"כ מדובר בדמויות ציבוריות. (פרסום מאמר לא-מנומק לפיו רה"מ פושע)

4.  הזכות לפרטיות: נובעת מהזכות לכבוד, מאפשרת לאדם לחיות ללא חדירה למרחבו האישי ואוסרת פרסום מידע אישי שעשוי לפגוע בפרטיות של אדם, גם אם מדובר במידע נכון. (צילום, הקלטה או מעקב בסתר)

 

5.  הזכות לקניין: הזכות של אדם להחזיק ברכוש הנמצא בבעלותו ולעשות בו כרצונו בלי שאפשר יהיה לקחת אותו מהאדם או לפגוע בו. הקניין כולל קניין חומרי (בית, מכונית, טלוויזיה) או קניין רוחני, שהוא תוצר של רעיון, מחשבה, או יצירה (פטנט רשום, זכויות יוצרים על מוזיקה או יצירת אמנות). (חבלה ברכוש, גניבה, הורדת שירים)

 

6.  הזכות להליך הוגן: מגנה על זכויותיו של אדם במהלך חקירה או משפט, הכוללות שוויון בפני החוק, משפט הוגן, עורך דין, זכות למשפט פומבי, כללים למאסר, ערעור על פסק-דין ועוד. (חיפוש בביתו של אדם ללא צו)

 

7.  הזכות לשוויון: התייחסות שווה לכל אדם ללא הבדלי דת, מין, מוצא, גיל, השתייכות פוליטית, גזע או לאום. חקיקה שוויונית. יש 3 מצבים של אי-שוויון:

 

א. אפליה פסולה- התייחסות שונה לאדם מסיבה לא מוצדקת- כשהשוני לא רלוונטי. (פיטורים בגלל צבע-עור)

 

ב. העדפה מתקנת- מתן יחס מועדף לקבוצה שקופחה בעבר במטרה לצמצם את הפערים בינה ובין שאר האוכלוסיה, כמדיניות מוגבלת-בזמן של השלטון. (הקלות במיסים לעיירות פיתוח)

 

ג. הבחנה- התייחסות שונה לאנשים כשהסיבה לכך מוצדקת ורלוונטית, כמדיניות שאינה מוגבלת בזמן. (הקלות במבחנים למי שאובחן כלקוי-למידה)

 

8.  הזכות לחירות: האדם יצור תבוני, רציונאלי וחופשי, ולכן זכאי לעשות כרצונו, תחת 3 מגבלות: אסור שיפגע באדם אחר, בחברה או בעצמו (החירות אינה מוחלטת). 9 חירויות:

 

·  חופש המחשבה והדעה- הזכות להחזיק בכל דעה או השקפת עולם. הזכות היחידה שאינה מוגבלת (כל עוד הדעה נשארת בגדר מחשבה).

 

·  חופש הביטוי וחופש המידע- הזכות לממש את חופש המחשבה והדעה, להביע את עצמך ואת דעותיך. מחירות זו נגזרים חופש ההפגנה, המחאה והעיתונות, והיא חיונית ביותר לדמוקרטיה, שכן היא מאפשרת דיון ציבורי, מעורבות של האזרחים וביקורת על השלטון.

חופש המידע מקנה לאזרחים את הזכות לקבל מידע על נציגיהם, על מעשי השלטון, ועל הנעשה במדינה כדי שיוכלו לגבש עמדה מושכלת- זכות הציבור לדעת.

 

·  חופש ההתאגדות- לכל קבוצת אנשים זכות להתארגן ולהתאגד לכל מטרה- מפלגה, תנועה פוליטית, עמותה, איגוד כלכלי ועוד.

 

·  חופש התנועה- הזכות של אדם לנוע ממקום למקום, לעבור דירה או לטוס מארץ לארץ, מבלי שיגבילו אותו. (ניתן לעכב יציאה מהארץ עם צו בית-משפט, לאסור כניסה לשטח צבאי סגור וכו')

 

·  חופש המצפון- אדם רשאי לאמץ ערכי מוסר שיתאימו להשקפותיו (חופש המחשבה והדעה) בתחום האישי, האמונתי והחברתי, ולפעול על פיהם (בכפוף לחוק). (פציפיסטים)

 

·  חופש הדת- החופש של אדם להשתייך לכל מסגרת דתית, להאמין בכל דת ולקיים את פולחנה ללא התערבות בבחירה הדתית שלו.

 

·  החופש מדת- אדם רשאי לא להחזיק באמונה דתית כלשהי בלי שהדבר ייכפה עליו ובלי להיפגע מכך.

 

·  חופש העיסוק- אדם רשאי לבחור את תחום ומקום עבודתו, וזכאי לתנאי עבודה צודקים והוגנים.

 

·  חופש הבחירה- החופש של כל אדם לבחור בעצמו כיצד לחיות את חייו. (הבחירה ללמוד בבי"ס אקסטרני)

 

* ההכרה בזכויות הטבעיות מחייבת כל פרט להימנע מפגיעה בזכויותיהם של אחרים.

* מערכת החוק והמשפט מגנה על זכויות האדם והאזרח, יחד עם אמנות בינ"ל וגופים שתומכים בהן.

 

 

זכויות חברתיות

המדינה יכולה להעניק לאזרחיה זכויות חברתיות וכלכליות נוספות בתחומים כמו חינוך, בריאות ורווחה, וגם לגזול זכויות אלו. קיים וויכוח אילו זכויות צריכה כל מדינה להעניק, וכמה. בינהן נמצאות:

 

הזכות לרמת חיים- זכות יסוד במדינות רווחה, שמנסות לאפשר לכל האזרחים קיום מכובד ברמת חיים נאותה, מעבר לזכות שלא לגווע ברעב. זה נעשה באמצעות קצבאות לנזקקים והקלות בתשלומים.

הזכות לדיור- כל אדם זכאי למגורים נאותים- הממשלה יכולה לסייע דרך הלוואות ומענקים, מימון ממשלתי להוזלת עלות הדירות, דיור ציבורי להומלסים ועוד.

הזכות לטיפול רפואי- כשמדינה מספקת לאזרחיה שירותים רפואיים כמו ביטוח בריאות ממלכתי במקרה שחלו או נפצעו, מעבר להתחייבות הראשונית שלה להגן עליהם מפגיעה.

זכויות עובדים ותנאי העסקה- קביעת שכר מינימום, הגבלה על שעות עבודה, הגנה מפני אבטלה, שכר שווה לכולם, הזכות לשבות ועוד.

הזכות לחינוך- המדינה קובעת את גילאי תחילת וסוף החינוך, מאפשרת בחירה בין מוסדות חינוך ומקנה לילדים את היכולת לרכוש השכלה בזכותה יהפכו לאזרחים עצמאיים.

 

התנגשות בין זכויות

לעיתים קרובות זכויות מתנגשות זו בזו או ביעדי המדינה. במצב כזה עושים שקלול ואיזון כדי לבחור בדרך שתפגע בהכי פחות אנשים ותאפשר מימוש מירבי של שתי הזכויות. (חסימת כביש לצורך הפגנה פוגעת בחופש התנועה, אז המדינה מקצה לה שעות מסויימות)

 

זכויות מיעוטים: זכויות קבוצה

קבוצות מיעוטים מלוכדות סביב מאפיין שיוכי כמו מוצא אתני, דת, תרבות, שפה או לאום הנבדל מרוב האוכלוסיה. הקבוצה מעוניינת בדרך-כלל לשמור על זהותה הייחודית, ולשם כך זקוקה לאמצעים כמו מוסדות חינוך ודת משלה. במדינות דמוקרטיות קיימות 3 גישות בנוגע להכרה בזכות המיעוטים לשמור על ייחודם:

 

א. הגישה הליברלית הקיצונית: אינה מכירה בזכויות קיבוציות מיוחדות של קבוצות המיעוט, אלא רק בזכויות האדם והאזרח של כל אחד מבניהן. גישה זו מעוניינת לכפות על קבוצות המיעוט להיטמע בתרבות השולטת.

 

ב. הגישה הליברלית המתונה: גם גישה זו אינה מכירה בזכויות קיבוציות מיוחדות ומתנגדת לספק תמיכה ממשלתית לשמירה על ייחוד קבוצות המיעוט. אבל בניגוד לגישה הליברלית הקיצונית, הגישה המתונה לא מעוניינת לכפות על קבוצות המיעוט להיטמע בתרבות השולטת, ומאפשרת להן להתארגן ביוזמתן, במסגרות פרטיות ובמימון פרטי, ולשמור על ייחוד הקבוצה. (ארה"ב)

 

ג. גישה המכירה בזכויות הקבוצה: המדינה מעניקה לקבוצות אמצעים שיאפשרו להן לשמור על זהות קיבוצית ייחודית- אוטונומיה חינוכית, הכרה בשפתן כשפה רשמית במדינה, ייצוג בפרלמנט וכו'- בהתאם להחלטות המשטר.

 

דרך נוספת לאפשר לקבוצות מיעוט לשמור על ייחודן היא באמצעות שלטון עצמי.

יש 2 שיטות לקיום שלטון עצמי לקבוצות מיעוט:

 

פדרליזם: המדינה כולה מחולקת למחוזות, אשר לכל אחד מהם פרלמנט, ממשלה, מנהל ציבורי ומערכת שיפוטית, וקיימת בחוק חלוקת סמכויות בין השלטון האזורי לממשל המרכזי, הפדרלי.

 

אוטונומיה: רק אזורים מסויימים ואוכלוסיות מסויימות במדינה מקבלים אוטונומיה.

 

אוטונומיה טריטוריאלית ניתנת לקבוצת מיעוט המרוכזת באזור מסויים ומהווה בו רוב. השלטון העצמי כולל ממשל, מערכת משפטית ומינהל ציבורי (בלי סמכויות בתחומים של יחסי חוץ וביטחון).

 

אוטונומיה קהילתית/קומונלית מוענקת במקרים בהם המיעוט מפוזר במדינה, וחלה על בני המיעוט ללא קשר למקום מגוריהם. האוטונומיה כוללת מוסדות חינוך, תרבות ודת עצמאיים. ('אוטונומיה אישית', 'אוטונומיה תרבותית')

 

 

עיקרון 5: הגבלת השלטון

 

לשלטון יש כוח עצום שמתורגם למשאבים- מקורות מידע, גורמי אכיפה, משאבים כלכליים (רוב הנכסים, הכסף והקרקעות במדינה שייכים לה) ומשאבים אנושיים (המדינה שולטת בכוח העבודה הגדול ביותר בתחומה). קיים חשש כי גורמים בשלטון יעשו בכוח הזה שימוש לרעה, וייווצר מצב של עריצות הרוב ודיכוי יתר האזרחים. כדי למנוע זאת פותחו דרכים להגביל את השלטון:

 

1) הפרדת רשויות: מונעת ריכוזיוּת-יתר של הסמכויות בידי גוף שלטוני אחד בכך שמפצלת אותן לרשות שופטת, רשות מחוקקת (פרלמנט), ורשות מבצעת (ממשלה או נשיא, שגם קובעים מדיניות; וגופים הכפופים להם, כמו המשטרה). לכל רשות סמכויות מוגדרות, והן מתואמות בינהן ביחסים של איזון ובקרה.

 

2) בחירות: שיא הדמוקרטיה, מכיל את כל עקרונותיה. יש 5 תנאים לקיום בחירות דמוקרטיות: (כח מש"ה)

כלליות (כל אזרח מעל גיל 18 רשאי להצביע), חשאיות (הפרגוד מאפשר הצבעה אישית וכנה), מחזוריות (בחירות יתקיימו אחת לכמה שנים), שוּות (כל אחד - קול אחד), התמודדות חופשית (לפחות 2 מתמודדים)

 

3) חוקה: אוסף עקרונות כלליים של המדינה, שמגדיר את מבנה וסמכות השלטון ומגן על הזכויות הטבעיות, זכויות האדם וזכויות האזרח של האזרחים. לרוב הדמוקרטיות אין חוקה פורמלית כתובה, אלא חוקה מטיריאליסטית- אוסף פסקי דין וחוקים בעלי מעמד מיוחד המבטא הסכמה רחבה לגבי ערכים מסויימים.

חוקה מגדירה את סמכויות השלטון, וכך מגבילה אותו. כיוון שקשה לשנותה (בד"כ מוסיפים תיקונים קלים), היא מוסיפה ליציבות המדינה.

 

4) מנגנוני פיקוח וביקורת:

ביקורת מוסדית-פורמלית- מוסדות שלטוניים המבקרים מוסדות שלטוניים אחרים: משרד מבקר המדינה; נציב תלונות הציבור; מערכת המשפט; הפרלמנט שמפקח על הממשלה דרך חקיקה, הצבעות אי-אמון והאופוזיציה

ביקורת בלתי-פורמלית- קבוצות וגופים אזרחיים עצמאיים המבקרים את השלטון: תנועות פוליטיות; תקשורת; אמנות; דעת קהל.

 

 

עיקרון 6: שלטון החוק

במדינות לא דמו' השלטון מעל החוק, שתוכנו נקבע באופן שרירותי ע"י המשטר והציות לו נעשה מתוך כפייה ופחד.

במדינות דמו' שלטון החוק הוא תנאי הכרחי. האזרחים והשלטון כפופים לחוק, שמחוייב לעקרונות וערכי הדמו'. האזרחים מצייתים לחוק מתוך הבנה שצריך סדר, וכדי שהמדינה תגן על זכויותיהם.

 

סוגי עבריינות: (של אזרחי המדינה)

עבריינות פלילית רגילה: פשעים שבוצעו לצורך תועלת אישית או הנאה של המבצע, שיכול להיות כל אזרח. (רצח, אונס, שוד)

עבריינות שלטונית: פשעים שביצעו אנשים בתפקידים ציבוריים בעלי עמדת כוח לטובת הקבוצה או המפלגה אליה משתייכים. (מינויים פוליטיים, העברת כספים  לטובת המפלגה)

עבריינות אידיאולוגית: פשעים שבוצעו מתוך השקפת עולם או השקפה פוליטית  כדי להביא לשינוי. (רצח רבין ע"י יגאל עמיר, שחרור בע"ח ממעבדות ניסויים)

 

בנוסף יש מקרים של אי-ציות מוצהר לחוק:

מטעמים מצפוניים: אדם ששם השקפת עולם מוסרית כללית מעל לחוק (פצפיסטים, דתיים שלא מתגייסים)

מטעמים פוליטיים: אדם שלא מציית לחוק מתוך מחאה, במטרה להביא לשינוי בסוגיה ספציפית (סרבנות מימין בפינוי, סרבנות משמאל בשטחים)

 

* בצבא יש פקודה חוקית, שחייבים לבצע, פקודה בלתי-חוקית, שיש לבצע ואז לדווח עליה, ופקודה בלתי-חוקית בעליל, פקודה בלתי-הפיכה שאי-החוקיות שלה "מקומם את הלב"- אותה אסור למלא. כמובן שזו הגדרה בעייתית.