המרד הגדול לעומת מרד בר-כוכבא -סיכום

 

המרד הגדול לעומת מרד בר-כוכבא

 

	המרד הגדול	מרד בר-כוכבא
זמן ומשך המרד	המרד פרץ בשנת 67 לסה"נ ונמשך עד שנת 73. הקיסרים ששלטו ברומא בעת המרד היו נרון ולאחר מותו אספסיאנוס. המרד פרץ לאחר תקופת נציבותו של פלורוס.	המרד פרץ בשנת 131 לסה"נ ונמשך עד שנת 135. הקיסר  ששלט בתקופת המרד היה אדריאנוס, שעלה לשלטון בשנת 117 לסה"נ.
מקום התפרצות	המרד הגדול פרץ בקיסריה, לאחר הטבח שערכו הנוכרים ביהודי העיר, שברחו לנרבתא הסמוכה. המרד התפשט לכל הארץ, החל מהגליל ועד לדרום.	מרד בר-כוכבא פרץ ביהודה, והתפשט לשאר אזורי הארץ, ואף מעבר לירדן המזרחי, אך ככל הנראה לא הגיע לגליל, שממנו נשלחו לוחמים גם כן.
גורמים ישירים	*השפלה מצד הנציבים האחרונים, ובעיקר מצד אלבינוס ופלורוס. *ביטול קורבן הקיסר בבית-המקדש (מצד היהודים). *מפלת גאלוס לקנאים בירושלים. *המאבק בין היהודים לנוכרים בקיסריה - טבח מצד הנוכרים.	*הקמת עיר נוכרית, איליה קפיטולינה, על חורבות ירושלים, למרות הבטחת הקיסר שייתן ליהודים לשקם את ירושלים ולבנות את בית-המקדש מחדש בקרוב. *גזירת המילה (איסור מצד הרומים לערוך ברית-מילה), יש טענה כי זו דווקא תוצאה של המרד ולא סיבה לו. הרומים טענו כי זוהי פגיעה בשלמותו של גוף האדם.
גורמים עקיפים	*התנגשויות בין יהודים לנוכרים כדוגמת סכסוך הקרקעות ברבת-עמון. *התנגשויות בין יהודים לרומאים, כדוגמת הטבח במאמיני משיח שקר שבא ממצרים. *ירידה במעמד הכהונה הגדולה. *עליה במעמד החכמים. *מצוקה כלכלית. *הקנאות הדתית ששררה ביהודה.	*ציפייה משיחית לגאולה אצל היהודים. הייתה אמונה שהימים הם ימי "חבלי משיח" והגאולה תגיע בקרוב. *מצב כלכלי וחברתי קשה, שהחל לאחר חורבן הבית במרד הגדול. הרומים הטילו את 'מס היהודים', שהוקדש למען מקדש יופיטר ברומא. אדמות רבות הופקעו וחולקו לאזרחים רומיים. *סירוב היהודים להשלים עם השלטון הרומי ולהשתלב בתרבות ההלניסטית, ורצון לנקום על חורבן הבית.
מנהיגי המרד וקבוצות חברתיות	במרד הגדול היו המתונים והקנאים. ממשלת המרד הייתה מתונה, למרות שרוב העם באותה עת תמך בקנאים משום שבאסיפת העם שבחרה את ממשלת המרד היה רוב למתונים. בממשלת המרד ישבו יוסף בן-גוריון וחנן הכה"ג שייצגו את עשירי ירושלים ואת מעמד הכה"ג, ושמעון בן גמליאל שהיה מראשי החכמים, נמנה עם המתונים והיה ראש הסנהדרין. אך הנהגה זו נפלה בשנת 69, עקב שלטון הטרור הקנאי, כישלונותיה הצבאיים והיריבות הפנימית ששרה בין הסיעות השונות בירושלים עם הקמתה. עם נפילת ממשלת המרד המתונה צמחה הנהגה חדשה, מצד הקנאים, וגם היא הייתה מפולגת: קבוצה ראשונה בהנהגת שמעון בר-גיורא ששלט על העיר העליונה והתחתונה, קבוצה שנייה בהנהגת יוחנן מגוש חלב ששלט בהר הבית, וקבוצה שלישית בהנהגת אלעזר בן-שמעון, ששלט בבית המקדש.	המרד הונהג בידי שמעון בר-כוכבא, שנתמך ע"י רבי עקיבא, מה שנתן לו לגיטימציה תורנית ומוסרית ותמיכה מצד כל העם. על מוצאו ידוע לנו מעט, אך אנו יודעים שהנהיג את חייליו ביד קשה, וע"פ איגרת 'ארבעת המינים' ידוע לנו שהיה אדם דתי. שמו האמיתי הוא כנאה שמעון בן-כוסבה, ובר-כוכבא הינו שם שניתן לו בכדי להדגיש את האמונה במשיחותו.
המצביא שבא לדכא את המרד	המרד הגדול דוכא בידי אספסיאנוס שהובא ע"י הקיסר נרון מבריטניה. לאחר המלכתו לקיסר, השאיר אספסיאנוס את המשימה לדיכוי המרד בידי בנו טיטוס, שגם התמנה לקיסר מאוחר יותר.	בתחילה ניסו הרומאים לדכא את המרד באמצעות הלגיון ה- 10, וה-22, שנטבחו בידי המורדים, אך משלא הצליחו, הובא לארץ המצביא הרומי יוליוס סוורוס, שבחר בדרך של התקדמות איטית, איגוף וכיתור. גם הוא לחם קודם בבריטניה.
יחסי הכוחות	צבאו של אספסיאנוס הורכב מחיילים מאומנים, שמספרם הגיע ל- 60,000 בתחילה ול- 80,000 בעת חידוש המצור על ירושלים, וכן מחיילות עזר. החיילים נעזרו בבליסטראות (מרגמות) לטווח של 400 מטר ובמכונות ירי של חיצים לטווח של 800 מטרים. הייתה תחלופה של הכוחות הרומיים באופן קבוע, ועקב כך הצבא הרומי לא סבל מתשישות כמו כוחות המורדים. צבא היהודים הורכב מאיכרים, שהיו צריכים לדאוג לפרנסתם, ולא היו מאומנים, ומספרם היה כ- 25,000.	לצבא הרומי היה יתרון מספרי גדול וברור מאוד לעומת הצבא של היהודים.
מהלך והתפתחות המרד	המרד לא תוכנן בקפידה מצד היהודים, וממשלת המרד לא הייתה מוכנה לו. הרומים החלו לדכאו בגליל, ולחמו לפי אסטרטגיה קבועה של לוחמה, לפיה ביצעו מספר פעולות בו-זמנית. בתחילה הפרידו את הגליל משאר הארץ ע"י יצירת מעין מחיצה בין עכו ובית-שאן, והמשיכו לנהל מלחמת מצור. קווי ההגנה של יוסף בו-מתתיהו התמוטטו מול הלגיונות הרומיים המאומנים, וחלק מהערים בגליל נכנעו, ביניהן ציפורי, שנכנעה עם תחילת המערכה והפכה לבסיס רומי שממנו יצאו פשיטות העונשין לעבר הכפרים והערים מסביב, טבריה וגוש חלב, וחלקן נלחמו באומץ ונפלו, כדוגמת יודפת, שלוחמיה לחמו במשך 47 ימים, טרכאי (מגדל) וגמלא. הרומים התפנו להילחם בירושלים, וצרו עליה. יש לציין שלוחמים מהגליל ברחו לירושלים ונלחמו שם גם-כן. בירושלים התנהלה מלחמת אחים בין שלושת קבוצות הקנאים, שבמהלכה נשרפו מאגרי המזון בעיר, ונגרם בעקבות כך רעב כבד בעת המצור. הרומים פרצו תחילה את החומה השלישית, אח"כ את החומה השנייה, צרו על מבצר אנטוניה והר הבית, ושרפו את בית המקדש. הרומים כבשו את ירושלים והחריבו כמעט את כולה פרט ל- 3 מגדלים שהוקמו ע"י הורדוס וסימלו את כישלון היהודים. לאחר מכן כבשו את מבצר הרודיון ללא קושי, את מבצר מכוור עם קצת יותר מאמץ, וכבשו את מצדה לאחר קרב ממושך, שבסופו החליטו הנצורים במבצר לא להיכנע, ורובם הרגו את משפחותיהם והתאבדו, כדי לא לפול בשבי ברומי. עם כיבוש מצדה הסתיים המרד. הרומים הפגינו את עוצמתם בכך שהיו לוקחים שבויים ומחזירים אותם לעריהם קטועי איברים. בתהלוכת ניצחון שנערכה לטיטוס ברומא הוצגו לתפארת כלי המקדש שנבזזו עם חורבנו.	המרד התנהל בשלושה שלבים. בתחילה כבשו המורדים את ירושלים וטבחו בלגיון העשירי ששהה בארץ לאחר המרד הגדול, ולאחר מכן בלגיון ה- 22 שהובא ממצרים על-מנת לדכא את המורדים. לגיון זה הושמד גם כדי למנוע מאספקה רומית להגיע דרך הים. בשלב זה התמקדו הלוחמים במלחמת גרילה כנגד הצבא הרומי. הם הקימו ממשלת מרד בראשות בר-כוכבא, והחלו לספור את מניין השנים לחירות ישראל. המרכז המנהלי של המרד היה בהרודיון ומצודתם העיקרית הייתה בביתר. הם נבחרו כיוון שירושלים הייתה חרבה. בשלב השני יצאו הרומאים למתקפת נגד, אך נמנעו מהתנגשויות חזיתיות מול המורדים כיוון שלמדו מכישלונותיהם הקודמים. הם ערכו טבח באוכלוסייה היהודית, והחריבו את יהודה כדי להרתיע את האויב. בשלב השלישי והאחרון נטשו המורדים את ירושלים והתבצרו ביהודה. הרומאים כבשו את שאר המבצרים באכזריות רבה והמבצר האחרון שנכבש היה ביתר, שהוכנע בשנה הרביעית למרד. הרומים הטילו מצור על מבצר זה ובנו סביבו דייק. נקודת תורפתו של המבצר הייתה שהוא נעדר מקורות מים, וע"פ המסורת הוא נפל ביום ט' באב בשנת 135 לסה"נ. בביתר מצאו את מותם בר-כוכבא ומרבית חייליו. שאר הלוחמים והמורדים ברחו, אך נתפסו ונרצחו או נמכרו לעבדות. חלקם ברחו למערות שבנחל חבר, שנחפרו מראש כדי לספר הגנה מפני הרומיים, ואנו יודעים כי הלוחמים העדיפו כנראה לשרוף את רכושם ולמות מאשר לפול בידי הרומים.
תוצאות	למרד הגדול ולחורבן בית המקדש היו השלכות רבות בכל התחומים: בתחום הכלכלי ניתן למצוא הרס מוחלט, רוב המקומות שנכבשו יושבו מחדש חוץ מירושלים, עין-גדי ויודפת. קרקעות הופקעו ונחכרו מחדש לבעליהן, והוטלו מיסים שונים. האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הידלדלה, ורבים נמכרו לעבדות. ארבעה יסודות של האומה היהודית: ירושלים - שאבדה את מעמדה כמרכז לאומי-מדיני, בית המקדש - שנתפס כאחד מיסודות קיומו של העולם, הסנהדרין - שתפקדה כראשות מחוקקת, שופטת ומבצעת, וכמוסד אקדמי, והכהונה הגדולה שרבים מבתיה נכחדו,  נהרסו עם החורבן. ביהודה מונה נציב ממעמד הסנאטורים, וכך יהודה לא הייתה תלויה בנציב סוריה, וכמו-כן הוצב הלגיון הרומי ה- 10. היהודים איבדו לזמן מה את האוטונומיה המשפטית שלהם, אך מעמדם כעם לא נשלל. השכבות המוכרות בעם נעלמו, וקמו במקומן שכבות חדשות: במקום הכוהנים היו הפרושים, העשירים הפכו לעניים, וקם זן חדש, ה"מציקים" שתפקידם היה לחכור אדמות ולגבות תמורתן כסף. המציקים עבדו עבור הרומאים והם היו חיילים רומיים ויהודים ששיתפו פעולה עמם בעת המרד.	החורבן שנגרם ערב מרד בר-כוכבא היה חמור מהחורבן שלאחר המרד הגדול. נהרגו יותר מחצי מיליון יהודים, ורבים החליטו לעזוב את ארץ ישראל, ביניהם חכמים רבים שהחליטו לעזוב לבבל, שהפכה למרכז הרוחני-דתי החדש של היהודים. שם פרובינציית יהודה שונה ל'סוריה-פלשתינה', כדי למחוק את הזיקה היהודית למקום. היהודים איבדו את מעמדם והפכו לראשונה למיעוט, והשלטון הרומי נטה להתערב יותר מבעבר. על חורבות ירושלים הוקמה עיר רומית, ועל היהודים נאסרה הישיבה בה. אדמות רבות הופקעו אך הותקנו דינים מיוחדים למניעת אובדנן. יהודים רבים נמכרו לעבדות. במישור הדתי הרומים הטילו שורה ארוכה של גזירות שנועדו לעקור את הדת היהודית ולגרום ליהודים להתבולל בין הנוכרים. היו 3 סוגי גזירות: נגד בתי-דין והשיפוט היהודי - גזירה על איסור הסמכת חכמים, סגירת בתי כנסת ואיסור לימוד תורה ברבים, וכן איסור על קיום מצוות, ביניהן איסור על תקיעה בשופר, בניית סוכה, נטילת לולב, הדלקת נרות חנוכה, אכילת מצות, לבישת ציצית, הנחת תפילין, קיבוע מזוזות, הרמת מעשרות ועוד.
תגובות	היו שני סוגי תגובות לחורבן הבית: הפסימיסטים, שהתריסו כלפי האל שאפשר את הרס המקדש ורבים איבדו את הרצון לחיות. לצד אלו התרבו הסגפנים שהרחקו מהחברה, צמו והתענו מתוך תחושה שעולמם חרב. הגישה האופטימית אמרה שצריך לבנות חברה יהודית חזקה, למצוא תחליפים למקדש ולתת מענה לבעיות אקטואליות שנוצרו באותה עת. גישה זו נלחמה בנטיות משיחיות והדגישה שיש זכות קיום וייעוד לאומה גם ללא מקדש.	היו מספר תגובות של חכמים לגבי הגזירות (הדתיות): השלמה עימן, בהבינם כי אין מנוס מלקבלן - אין כל הגיון במוות; התמרדות שקטה, כלומר קיום מצוות בסתר והכחשת קיום המצוות בפני הרומים; היו מעטים שהתנגדו בפומבי לגזירות, ביניהם רבי חנינה בן טרדיון, שלא פסק מללמד תורה ברבים. גם רבי עקיבא, בעת שהוצא להורג  בידי הרומאים והפר בכך את גזירת הרומאים. המתנגדים לגזירות נענשו, עונו והוצאו להורג, וזה מסמל את דבקותם ואמונתם הכנה במעשיהם. מתנגדים אלו היו 'עשרת הרוגי מלכות' שנהרגו עקב קיום המצוות בפומבי.
סיבות לכישלון	בין הסיבות לכישלון היו: חוסר התארגנות של היהודים למרד, לצד עוצמתו וגודלו של הצבא הרומי שהיה לו יתרון עצום על-פני היהודים; חוסר תכנון וטקטיקה שגויה (המרד לא תוכנן אלא התפתח באופן ספונטאני עם השתלשלות האירועים), כמו אי-רצון של המנהיגים המתונים למרוד; פילוג בקרב המורדים היהודים, ומלחמת האחים בירושלים שפגעה ביכולת המורדים לתת מענה לצבא הרומי; אי-קבלת עזרה מיהודי התפוצות ומעמים אחרים, שלהם קיוו המורדים לפני שפרצו במרד.	לצבא הרומי היה יתרון מספרי עצום והוא השתמש באסטרטגיה נכונה נגד המורדים - דחיקתם להתבצר וכיבוש המבצרים; שוב, לא התקבל שום סיוע מבחוץ, והיו חיכוכים פנימיים בין בר כוכבא למפקדים בצבאו. הייתה מחלוקת בין החכמים על משיחותו של בר-כוכבא וכן חיכוכים בין בר-כוכבא לחכמים.