"כל החיים לפניו" /אמיל אז'אר - סיכום

"כל החיים לפניו" /אמיל אז'אר - סיכום

עלובי החיים בפריס של שנות השישים

ברומאן  "כל החיים לפניו" מסופר על גידולו וחינוכו של ילד ערבי – מומו (מוחמד) – בנה של עאישה הזונה שנרצחה בידי קידר יוסף, סרסורה ואהובה (כנראה אביו של מומו) – בביתה של גברת רוזה, זקנה יהודייה יוצאת פולין, זונה לשעבר שעברה את התופת באושוויץ. הסיפור מורכב יותר משהוא נראה:

במישור החברתי – עיצוב עלובי החיים המצויים בשולי-השוליים של החברה הפאריסאית – זונות וילדי זונות, סרסורים וסוטים, יהודים וערבים וכושים מהמושבות הצרפתיות באפריקה.

במישור הרגשי, עיצוב מוטיב הבדידות, מנת-חלקם של עלובי החיים – והיא מקרבת ביניהם תוך גילויי ידידות ואהבה, וחושפות את תכונותיהם האנושיות המופלאות.

במישור ההיסטורי-הלאומי – שתי בעיות "יהודיות" שהטרידו את הסופר ששמו האמיתי הוא רומן גארי, היהודי – השואה והביקורת הנרמזת על החברה הצרפתית, והיחסים בין יהודים לערבים\ והפתרון הישראלי שבו מאמין הסופר.

במישור האסתטי-אמנותי – עיצוב הרומאן כסוג של מונולוג-ידויי של מומו, הילד הערבי, הלובש מסיכה של ויקטור הוגו – הסופר הצרפתי הנודע בן המאה התשע-עשרה ומחבר הרומן האדיר "עלובי-החיים", והשימוש באירוניה וגרוטסקיות שמשנים את המשמעות הגלוייה למורכבת הרבה יותר. חשיבות רבה יש גם לקולנוע החושף את עולמו הרוחני של מומו, שמזווית-ראייתו מסופר כל הסיפור מתחילתו ועד סופו.

 

סיפור המעשה מתרחש רובו בבית ישן של שש קומות, וברחובות הסמוכים לו, ברובע בלוויל שבפריס, המאוכלס בזרים המצויים בתחתית-הסולם החברתי-כלכלי של החברה הצרפתית, חוץ מאדון שרמט הצרפתי, פנסיונר חברת הרכבות. כל הזרים נתקצבו לכאן, ודאי מתוך אמונה ותקווה לעתיד טוב יותר, ושאיפות עזות להתקדם ולממש את חלומותיהם הכלכליים והחברתיים בפריס, שהיא הסמל לחירויות האדם וזכויות האזרח. (בצרפת כזכור אירעה "המהפכה הצרפתית" על כל השלכותיה). אך המציאות עצובה ואפורה הרבה יותר מן החלום. הסופר מתאר את הזרים כעלובים החיים בשולי החברה ועל גבול הפשע. זונות וסרסורים, גנבים ומוכרי סמים, סבלים גברתניים ואמני רחוב מפוקפקים. גם הדמויות ה"מהוגנות" יותר ביצירה – כמו אדון חמיל הזקן, מוכר השטיחים בדימוס, ודוקטור כ"ץ הרופא – גם הם חייהם ועיסוקיהם ב"עלובי החיים" של פריס. לפנינו נחשפת פריס של החצר האחורית, לא פריס היפהפיה הספוגה בתרבותה הידועה כל-כך אלא כיכר פיגאל הידועה לשמצה על זונותיה וסוטיה, על מופעי הסקס וחנויות המין שבה ואם כבר יש רמז לתרבות ראוייה – בדמותה של נאדין "השחקנית", האוספת לביתה הבורגני את מומו המתייתם עם מותה של גברת רוזה – גם זו תרבות של "זנות" מטאפורית: השאלת קולות (דיבוב) צרפתיים במקום הקולות המקוריים של השחקנים בסרט זר העומד להיות מוצג בצרפת.  הכל מלאכותי ומזוייף, הכל ב"כאילו". נדמה שאתה מגשים חלום ובעצם זו אשלייה חולפת שיש בה מעט מאד מן הממשות. אהבה – ולמעשה מין חולף אצל פרוצת רחוב; אושר – ולמעשה אשליה המושגת ע"י סמים קשים, שהתמכרות להם הורסת ומדרדרת את האדם; קולנוע צרפתי – ולמעשה דיבוב צרפתי ההורס את האמנות הקולית של השחקן הזר-המקורי.  הגלרייה של הדמויות מעמיקה את הרושם של "עלובי-החיים" שבפריס:

גברת רוזה – יהודייה כבת שישים וחמש, ילידת פולין שבריאותה הולכת ומדרדרת והיא סובלת מתשישות, זיקנה וסניליות. בעלת גוף ענקית ומבחילה. זונה בדימוס שעבדה במקצועה עשרות שנים בפריס, מארוקו ואלז'יר. יודעת קרוא וכתוב ושולטת היטב בצרפתית, ערבית ויידיש.  בוקר אחד, בעת מלחמת העולם השנייה, נקראה ע"י המשטרה הצרפתית להתייצב באיצטדיון מרוצי-האופניים של פריס, ומשם נשלחה לאושוויץ. היא חזרה מן התופת שבורה לחלוטין וסבלה מחרדות תמידיות. חייה אינם חיים עוד והיא איבדה כל אמון בצרפתים. היא חוששת שמא שוב ילשינו עליה לפני השלטונות. היא חרדה באופן חולני מכל צלצול פעמון על דלת ביתה. לכן, היא חיה בזהות מושאלת  ומשתמשת בתעודות מזוייפות כדי שהשלטונות לא מיני. הזונה לא זונה, והיהודייה לא יהודייה. לפעמים, בסתר, היא הולכת למרתף הבית, ל"חור היהודי" שלה וכאשר מומו, פעם אחת גילה זאת היא משביעה אותו של יספר זאת לאיש ואומרת לו: "זה החור היהודי שלי, מומו"; "שם אני מסתתרת כשאני מפחדת"; "מפחדת ממה, גברת רוזה?"; "אין צורך בסיבות בשביל לפחד, מומו" (עמ' 44) אם כן, זהו המקלט היהודי שלה, לשם היא בורחת כאדם וכיהודי מהסביבה הצרפתית שלה. לפנינו ביקורת קשה נגד דהחברה הגויית בכלל, והצרפתית בפרט, בתרופה שלאחר השואה. בהגיעה לגיל חמישים היא פורשת מעסקי הזנות שלה ופותחת מעון חשאי לילדי הזונות – כי אלה העסוקות בזנות בלתי-חוקית, נשללת מהן סמכות-האם לגדל צאצאים, והן נאלצות להחביא את יליהן מפני זרועותיה הדורסניות של לשכת הסעד, ומוסרות אותם לגדול ולהתחנך במעון מסוג זה שניהלה גברת רוזה. בדרך זו, הילד נשאר ברשות אמו הפרוצה ובאחריותה, וכשיש  לה זמן היא פוגשת בו ושוהה במחיצתו.

מומו- ילד ערבי-מוסלמי כבן ארבע-עשרה, הגדל ומתחנך במעונה של גברת רוזה זה אחת-עשרה שנים. מומו מספר בגוף ראשון את כל הסיפור. הוא בכיר "בניה" של רוזה ועוזר לה ומסייע בטיפול שאר הזונות המתגוררים במעונה, והמתחלפים לעיתים קרובות. כל שאיפתו לחשוף ולגלות את מוצאו המשפחתי ולדעת מי אמו ומי אביו, דבר הנשמר כסוד כמוס אצל גברת רוזה במשך שנים. גברת רוזה פורשת עליו את כנפי-האם שלה, ומעטירה עליו חיבה ודאגה על-פי דרכה. היא חוששת ששגעונו של אביו יעבור אליו בתורשה או עסקי הזנות של אימו יעברו אליו ולכן שומרת בסוד את מוצאו המשפחתי. מומו הוא ילד שוליים המתחנך ברחובות פריס, סוחב מדוכני-חנויות, ומופיע הופעות רחוב עם המטרייה "ארתור". מתוך בדידות נוראית, עוני כלכלי ומצוקה חברתית, אט-אט מתחיל מומו להעריך ולהעריץ את גברת רוזה בתור אדם ובתור תחליף לאמו הביולוגית למרות שתי האכזבות שנחל ממנה – הגילוי שהיא מקבלת כסף עבורו (בהתחלה) ולקראת הסוף – ששיקרה לו על גילו. הוא נעלב ומאוכזב ששיקרה לו באשר לגילו.. המבחן האמיתי מתרחש כאשר אביו הביולוגי מופיע לקחתו ומומו – מעדיף את רוזה על פני אביו.

כל  החיים לפניו/ אמיל אז'אר

נקודת מבט – של  ילד. כתיבה נאיבית וחכמה, עושה רושם אוטנטי. זה משכנע ואמין בגלל השפה, הסלנג, והתעסקות בנושאים רציניים בצורה ילדותית-בוגרת. 

מוטיבים מרכזיים -  הכמיהה לאהבה, לקשר, הבדידות, "עלובי-החיים" – ויקטור הוגו. מוטיבים נוספים - הזיוף – המסמכים, איפור הפנים, הקולנוע. מוטיב "השמועות מאורליאן" ומוטיב"אצטדיון מרוצי האופניים". (עמ' 39-38)

כל הדמויות בודדות. לאהבה יש מחיר אך אי-אפשר לחיות בלי אהבה!

הפתיחה – (עמ' 17-7) – המספר – מוחמד, מומו – מספר איפה הוא גר – קומה שישית – מאדאם רוזה חייבת כל פעם לעלות את כל ששת הקומות על 95 הק"ג שלה וגילה הלא-צעיר.

מומו מספר את סיפורו מגיל שלוש  - אז נמסר לאימוץ במעון חשאי לילדי זונות.

דמויות משניות – תפקידן להאיר את הדמויות המרכזיות.  ברומאן יש מקום להכיל דמויות רבות וכך נבנית ­ הרקמה החברתית על דרך הניגוד  או ההקבלה, אנאלגוגיות. הדמויות המשניות משמשות כרקע או מקדמות את העלילה. ברומאן שלפנינו – כל דמויות המשנה משתוקקות לאהבה, לקשר!  חמיל – דמות משנית חשובה ביותר. הספר "עלובי החיים" של הוגו לא מש ממנו. הוא האב הרוחני של מומו. מוסלמי. הוא משכיל יש לו ידע דרב בקוראן. היצירה נעה בקשר, בציר של שניהם אך כמובן שרוזה היא העיקר. תפיסת עולמו של מומו מתעצבת גם בזכות חמיל. לקראת הסוף חמיל, שהופך לסנינלי מכנה אותו ויקטור!  אומר לו שכשיגדל – יכתוב ספר על "עלובי החיים" וזה – "כל החיים לפניו" – זהו הספר! (עמ' 156-157) . מומו שואלו אם אפשר לחיות בלי אהבה וחמיל מספר לו שכן ומומו פורץ בבכי. חמיל מספר לו את סיפורו האישי על האישה שאהב שהיה צעיר ולא מימש את אהבתו. (עמ' 8-9) מומו הוא ילד שאין לו דמות אם ורוזה "לא גדלה עדיין אצלו מבפנים".  מומו עובר מסע פנימי מעניין – בסיום הסיפור – נאדין  אוספת אותו אליו הביתה (עם ד"ר ראמון) והוא מגלה כי לא נכון מה שחמיל אמר: אי-אפשר לחיות בלי אהבה מומו מבין כי מוכרחים לחוות אהבה כדי לשרוד.

דמויות משניות משמעותיות נוספות: לולה – קוקסינל, מחופש, ד"ר כ"ץ, שמומו היה רוצה שיהיה אביו, אנדה אמדה, סרסור ורוצח, ואלומבה – בולע אש,  האחים זעום, מואיז היהודי. עם ילדי המעון אין למומו באמת קשר.

כאשר האמהות הזונות באות לאסוף את ילדיהן – אף אחת לא באה לאסוף אותו ואז מתחיל לחרבן בכל מקום כי זוהי המחאה שלו. כי החיים מחורבנים. (הרבה מאד עיסוק בחרה...)

הפתיחה והסיום – מעין סגירת מעגל – נפתח בחרה ומסתיים בחרה.  הרומאן הוא סוג של סאטירה על החברה בהתייחסותה לחריגים – לשולי החברה. הריח כמטאפורה. כשאוהבים הריח הנורא העולה מרוזה לא מפריע. מומו מתעלם מהריח.

התקופה – שנות השישים בפאריז – תיאור החצר האחורית של פאריז – הרבה מהגרים, הרבה זונות. רוזה נולדה בפולין כיהודיה, התפרנסה כזונה  גם במרוקו  ובאלז'יר. ברחה לצרפת ושם בשואה – מי שהסגיר אותה היה המאהב שלה! נשלחה לאושוויץ. (האיצטדיון כמוטיב).

הרומאן – ריאליסטי – המקום, הזמן הדמויות – האמירה המרכזית בריאליות שבו – אין לייפות את המציאות – על כיעורה ויופיה!!!

הדמויות המרכזיות – מומו ורוזה – שתיהן דמויות מורכבות, מעניינות – בודדות ועלובות.

רוזה – זונה בדימוס. שוקלת 95 ק"ג, בת שישים וחמש (כשהסיפור מתחיל). מאד מניפולטיבית, מוחצנת, החיצוניות חשובה לה מאד – מרבה להתאפר, חרדתית על גבול ההיסטריה, זקוקה תדיר לתרופות-הרגעה – אחת האירוניות בסיפור היא כאשר כל פעם שהיא לוקחת את מומו לד"ר כץ, היהודי שיש לו "חמלה נוצרית" – בסופו של דבר היא מקבלת תרופות-הרגעה! רוזה חיה כל הזמן בפחדים  - היא לא מסוגלת להשתחרר מהטראומה הנוראה של השואה ואת פחדיה מעבירה גם למומו. כך למשל, כל צלצול בפעמון הדלת מעביר אותה על דעתה. למרות עליבותה כביכול של רוזה – היא אישה גדולה תרתי משמע! היא אישה עם לב רחב, אוהב, היא מתחשבת, חכמה, יודעת לנווט את החיים, יודעת לשרוד.

מומו – מגלה בסוף ש: "הזדקן" – נוספו לו ארבע שנים. רוזה שיקרה לו כי רצתה שיהיה איתה כמה שיותר, שלא יעזוב אותה. מומו, ילד יפה-תואר, עיניים כחולות, ממש לא נראה מוסלמי, רגיש, חכם, יודע לשרוד. גונב, נמצא עם השוליים של החברה ותמיד יודע לשמור על עצמו. למרות שהוא על השוליים של העבריינות, הוא מצליח לא להתלכלך, הוא מנגב את החרה לאחרים אך בעצמו אינו חרה בשום-פנים ואופן. הוא לא לוקח סמים באופן עקרוני ועומד על כך. כמה שהוא בודד וזקוק לאהבה הוא בז לאלו שצריכים חמרים מלאכותיים בשביל להיות מאושרים. (עמ' 64 ) מומו מתמודד לאורך כל הרומאן עם חוויית החסר – היעדר אם – ובסופו של דבר יוצא מחוזק! אין לו דמות שאליה יכול להתחבר ובגלל החסר הזה מפצה עצמו באמצעות הדמיון שהוא פורח ביותר! למשל, "החבר" ארתור שהוא מטרייה שגם מרוויח מכך כסף או הלביאה – מדמיין כיצד בלילה באה אליו לביאה ומלקקת לו את הפנים כמו שהאמהות עושות... (עמ' 50!) או הכלב "סופר" שמומו מחובר אליו ביותר ומוכרו כי "אלה לא חיים לכלב" – האירוניה הגדולה – הכלבים זוכים לחיים יותר טובים מבני-אדם. מומו הוא ילד גבולי – על גבול הפשע. רוזה מכנה אותו "ילד פסיכיאטרי". כל פעם הוא שואל את רוזה ואת חמיל מי הוריו  - והם שותקים.

היחסים בין הדמויות המרכזיות  -  מומו עבור רוזה הוא בן, חבר וגבר! לאט-לאט מומו מתחיל לפתח אליה קשר   והיא מתחילה לגדול אצלו. הישירות שלה מגלה את החכמה שלה והמון אהבה -  עונים על צרכים אחד של השני. שניהם זקוקים לאהבה. שניהם בודדים. רוזה, האישה הענקית, השמנה והמכוערת, היא אישה יפה מבפנים והיא מצליחה להעביר לו מסרים חינוכיים בדרכה הכאילו לא-חינוכית... היא שונאת גזענות, מתנגדת לסמים וממנה לומד כיצד להתרחק מהם. היא מחנכת אותו, מחדירה בו ערכים לאהבת האדם באשר הוא. מחבקת, מחזקת גורמת לו לגדול – מכילה אותו. בשלב מסויים, נוצר היפוך תפקידים – ומומו הוא שסועד את רוזה, מנגב לה את התחת הענקי שלה! כשמתה – מסרב להיפרד ממנה! אהבה טוטאלית, קשר מופלא. הוא מקבל ממנה המון כוח גם לעתיד. היא – השלימה את החסר בהורות שלה – אימצה ילדים וטיפחה במיוחד את מומו – נתנה לו חיים חדשים! (יש להזכיר את לולה שמתאים לה לגדל ילד..)

ביקורת על החברה – יש לבדוק כיצד הדמויות משפיעות על מומו – כיצד החברה מעוצבת. הנושא בא לידי ביטוי באמצעים שונים. אמירה של מומו על החיים – ד"ר כ"ץ שואלה למה עצוב הרי "כל החיים לפניך" ומומו חושב "איזה גועלי למה הוא מפחיד כל-כך..." הביקורת על החברה אם כן – באמצעות אמירות של מומו, הזדקנות, סמים, החיים עצמם, בדידות האדם בחברה, הזיוף שבחיים. ביקורת על החברה ביחסה לחריגים, בקוטביות בחברה, הלאום, הדת.

קטע טראגי קומי – אביו של מומו מופיע פתאום. קטע חזק – נקודת שיא מבחינת מבחנו בקשר לרוזה – מומו כל חייו פינטז על הוריו... ואז דפיקה בדלת ומומו מבין מיד ומתכחש!  אביו סמל לעליבות ולמסכנות. "הוא פסיכיאטרי". מומו מחליט להשאר עם רוזה ולגור אצלה.

עוד סיכום של כל החיים לפניו