נושאים, מוטיבים וסמלים מרכזיים ב"האדונית והרוכל"

 הנושאים, המוטיבים והסמלים המרכזיים ב"האדונית והרוכל"

 

המוטיבים והסמלים:

בסיפור האדונית והרוכל ישנם מוטיבים רבים בעלי משמעות סמלית:

מוטיב הסכין:  מוטיב זה חוזר על עצמו פעמים רבות ביצירה- כאמצעי לאפיון הדמויות.

הרוכל מוכר לאדונית סכין של ציידים, כבר בפגישתם הראשונה.

בשיחתם הראשונה מספרת האדונית על בעלה ומזכירה את הסכין: "מה אכפת לך באיזו מיתה נהרג, אם חיה רעה אכלתהו אם נשחט בסכין.." – ובכך רומזת על כוונתה: "הלוא אף אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהם אדם."

הסכין מסמלת את הרצון לרצוח, הטבוע במהותו של הגוי כלפי היהודי. 

אולם הסכין אף מסמלת את אשמתו של העם היהודי, שהעניק לגויים את האמצעים לשוחטו: הוא זה שמכר להם את הסכין; הוא זה שרצה בקרבתם, החניף להם וניסה להיטמע בתוכם.

 

מוטיב החיה: מוטיב זה מאפיין בעיקר את האדונית הגויה. היא מדומה לחיה, לכלבה, הנועצת את שיניה בגרונו של הרוכל ומוצצת את דמו, ובמותה מתוארת גופתה כנבלה שהעופות טורפים אותה.

המשמעות הסמלית מביעה את העולם "החייתי" של הגויים, המתנכל ליהודים ורוצה במותם. הגויים רואים ביהודי את הפגר, גם בחייו- כשם שהילני רואה את הרוכל כפגר ואף מכנה אותו בשמות של בע"ח: 

"נשוק אותי עורבי, נשוק אותי נשרי.."  ואף מכנה אותו "פגר"- פגרה המתוק. 

                              

מוטיב הסעודה:  זהו אחד המוטיבים המרכזיים בסיפור, המאפיין את הדמויות.

דרך הסעודה אנחנו מתוודעים לעזיבת הרוכל את היהדות ("כדרך קלי עולם שבתחילה אין רוצים לעבור עבירה ואחר כך עושים כל עבירות שבעולם לתיאבון"). 

הסעודה מקרבת – אך גם מפרידה בין הרוכל לאדונית.הרוכל אוכל ושותה- אולם אין הוא רואה אותה עושה כמוהו. הוא סקרן ומנסה לגלות את סוד אי-אכילתה. כאשר האדונית אינה מגלה לו את סודה- הוא מתרחק ממנה.

ברגעי גסיסתה, אנחנו מתוודעים- דרך מוטיב הסעודה- לאנושיותו של הרוכל מצד אחד ולחוסר אנושיותה של האדונית מאידך: "אף הוא התקין לה תבשיל. אבל כל מאכל שנטלה לתוך פיה הקיאה, שכבר שכחה תורת המאכל שבני אדם אוכלים, הואיל והיתה למודה לאכול בשר בעליה ששוחטתם ואוכלתם ושותה את דמם, כדרך שביקשה לעשות לו...".

הביטוי הסמלי של מוטיב הסעודה מצביע גם על הנצרות, כאשר בשתיית הדם ובאכילת הבשר יש רמז לדמו ולבשרו של ישו.

 

מוטיב הדרך:  הסיפור מתחיל בכך שהרוכל מאבד את דרכו. הדרך מתפרשת בשני אופנים:

א.      הרוכל אינו מוצא את דרכו ביער ותועה.

ב.      איבוד אורח החיים היהודי.

ברגעי המשבר הרוכל מוצא את דרכו:

א.      מצליח לצאת מבית האדונית וחוזר לנדודיו.

ב.      שיבה למקורות- אל חיק היהדות.

עוד סיכום על מוטיבים ב"האדונית והרוכל" של עגנון