ז'אן ז'אק רוסו- אמיל - סיכום

אמיל- ספר של רוסו על החינוך- רוסו טוען בו שאם ניקח ילד, כיחיד האדם נולד כיצור לא תוקפני שאין לו מושגי כבוד, שפה, אין לו יכולות אנושיות מלאות אך הוא מרוצה והוא חופשי, הוא לא משועבד.

אומר רוסו- תראו מה קורה לילדים שאנו נותנים להם לגדול- הם עוברים את תהליך הסוציאליזציה, רואים מה ילדים אחרים ומבוגרים עושים- התוצאה היא שהם נהיים כמו כל אדם מבוגר- מושחתים במידותיהם- תאבי בצע, תוקפניים, כל מה שלא היה בהם מלידה.

תורת החינוך של רוסו- המאמץ העילאי למנוע את ההידרדרות הזו על ידי חינוך נכון. חינוך נכון משמעו לחשוף את הילד כמה שפחות למציאות החברתית, גם למדעים וגם למתמטיקה. לתת לילד למצוא את עצמו בטבע בעצמו מבלי האיום הזה שהוא תהליך ההשחתה שהוא התוצאה של הסוציאליזציה.

(חוזרים להתפתחות האנושית)

מה שקורה בהדרגה זה שהיכולות של האדם לתקשורת מתפתחות, בני האדם בהדרגה יוצרים שפה. נוצרת שפה, מתחילות בריתות, מתחילות אינטראקציות כלכליות ואחרות בין בני-אדם. המנוול הראשון שאמר "זה שלי" והצביע על אובייקט במציאות הוא זה שהביא לקטסטרופה הגדולה ביותר, הוא האיץ את ההידרדרות באופן הקיצוני ביותר. כלומר, הקניין הוא תוצר של שלבים מאוד מוקדמים, כשהוא בא גמרנו עם ההוויה החופשית שלנו, עם העובדה שאנו שלמים ואי-אפשר לחרוג מאותה השלמות.

הקניין מעלה את המושג שנקרא לו – אהבה עצמית (אהבה את עצמי)- amour proper.

בין האהבה עצמית לבין האהבה שלי (amour de soi) אפשר למצוא את ההבדל בין מצב הטבע למצב המתקדם.

האהבה עצמית- זה מושג שכבר מתווך, התפיסה העצמית שלנו מתווכת על ידי איך האחרים רואים אותנו, מה המעמד שלנו ביחסים בקרב הפרטים ואנחנו נלחמים על המעמד הזה לא פחות מאשר על התנאים של קיומנו. זה דבר משפיל, קיצוני, יוצר אגרסיה וקנאה, ברגע שיש קנאה אנחנו מתחילים להילחם- על טריטוריה, קניין, הצלחה.

חשוב לציין, בקשר למצב הטבעי- עם הליך ההשחתה של הבן-אדם החמלה הולכת ונעלמת.

בניגוד להובס שאומר, אדם לאדם- זאב- האדם אגרסיבי, כאן רוסו מנסה לטעון שהוא מוצא עדויות אמפיריות אצל בעלי חיים שבהן בעלי חיים נכנסים למצב מצוקה בולט לנוכח מצוקה של אחד מבני מינם, רוסו רואה בזה את התופעה של חמלה- הוא טוען שאנו בני-האדם בעלי חיים לכל דבר לעניין הזה. ככל שהאדם מתפתח כך החמלה מצטמקת ומצטמצמת.

אנחנו מגיעים למצב של האדם המודרני (מודרני במובן של כל התרבות האנושית, כל הציביליזציה 2000, 3000 שנה אחורה), בתרבות המודרנית, בה יש ניכור של האדם מעצמו, אנחנו כבר לא חיים חיים אותנטיים. הזהות שלנו נקבעת לפי השלטון ואיך שהוא מתייחס אלינו, הזהות של האדם נקבעת הרבה על ידי מעמדו הכלכלי, החברתי. (עד כאן המאמר על מקורות אי-השוויון).

מה שאי-אפשר לעשות זה להסב את המחוג אחורה, אי-אפשר עכשיו לנסות ולשנות את כיוון האבולוציה של האדם, לא יהיו תהליכים שיוכלו להחזיר אותנו למצב של אדם ניאדרתלי או של קוף.

לכן, רוסו אומר שהוא פאסימי, לגן-העדן של החיה המטומטמת לא נחזור, אנחנו גם לא נרצה לחזור, מרגע שעמדת על דעתך ויש לך תודעה עצמית ותפיסת עולם מפותחת אתה גם לא רוצה לחזור למצב של פרה מטומטמת.

האדם מעדיף לקנא מדי פעם אבל להיות אדם חושב, להפסיד כסף מדי פעם אבל להיות אדם בעל קניין, ולא להיות אדם חסר אמביציה ושאפתנות. במובן הזה באמת נפסלת האפשרות של לנסות ולהסב את הגלגל אחורנית.

התיקון יהיה מצד אחד רציונאלי ומצד שני פוליטי, הדרך לטפל במצב השיעבוד של האדם תהיה לנסות ולעשות טרנספורמציה של מושג החופש למושג חדש של חופש- חופש פוליטי, דבר שימנע מאיתנו את השיעבוד, נעצב לנו חופש חדש, חופש פוליטי, אזרחי, חופש במובן שאנו אנשים מודרניים חושבים שאנו רוצים להיות חופשיים במדינה דמוקרטית.

יש כאן תהליך דיאלקטי, אנחנו עוברים מחופש במובן יסודי לאיזשהו שיעבוד (תזה ואנטיתזה) ובסוף מגיעים למושג של ביטול המצב הראשוני ועוברים לאפשרות באמצע- סינתזה.

נחזור שנייה לקאנט- הרעיון של האימפרטיבהקטגורי לקוח למעשה מהרעיון של רוסו, ניקח את קאנט כדי להבין את רוסו, כמו קאנט גם רוסו חושב שהבסיס להיותנו חופשיים זו הפעילות הרציונאלית שלנו. כל פעם שאנחנו לא פועלים באופן רציונאלי ואוניברסאלי זה גורם משעבד. לכן, כאשר יש לנו מפקד שמשעבד אותנו לרצונו יש לנו את הכוחות הפנימיים בנו שמונעים מאיתנו להיות חופשיים.

המשימה היא להשתחרר מהכוחות הלא רציונאליים של האדם. המושג החדש של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית מהמאה ה-17 ועד היום- זה הרצון.