מבוא לבלשנות - סיכום - חלק ב

1-הבלשנות המודרנית

סוסיר מבחין בין:

מחקר דיאכרוני – הלשון לאורך זמן, התפתחותה והשתנותה.

מחקר סינכרוני – הלשון ברגע נתון,הנחה של מצב סטטי.

סוסיר מעיק בכורה למחקר הסינכרוני בבלשנות.

הצלב של סוסיר (אנטנת הטלביזיה של סוסיר) ציר אנכי (דיאכרוני) חוצה צירים אופקיים (סינכרוניים).

בלשנות מודרנית: בכורה לדיבור על פני הכתב. דיבור כאמצעי ראשוני של השפה מול כתב שהוא ייצוג משני שלה.

גישה פוסקנית (נורמטיבית) – מניחה מודל אחיד של תקינות לשונית. רצוי. מבקשת להכווין.

גישה תיאורית – מגלה את החוקים ללא נכון ולא נכון. מצוי. שינוי בשפה אינו קלקול אלא התפתחות טבעית של שפה. אין הכוונה.

לאנג (langue) – המערכת המופשטת המשותפת של כללי הלשון. "כולל" קבוע.

פארול (parole) – גילוי מוחשי ספציפי. "פרט" משתנה.

סוסיר נותן בכורה ללאנג.

חומסקי:

כשירות (competence) – יכולת לקיים מבעים בשפה.

ביצוע (performance) – ניצול הכשירות למבעים מסוימים.

(* ביצוע לוקה של ילד כמו "ננסע" דווקא מעיד על קיומה של כשירות תקינה).

בין סוסיר וחומסקי, בין לאנג וכשירות: הלאנג הוא יותר חברתי, הכשירות היא אינדיווידואלית.

סוסיר: שפה היא מערכת בה ערכם של המרכיבים נקבע באמצעות היחסים בניהם (שינוי של אחד משנה את משמעותו של השני, בשח: מיקום הכלים קובע את ערכם וערך הכלים האחרים).

ערך מבני – הבדל בין מרכיבים קובע את הערך היחסי שלהם (למילה "אנו" אין ערך מבני ביחס ל"אנחנו" כי ניתן להמירן ללא שינוי במשמעות. ל"אני" ו"אנו" יש ערך מבני יחסי).

יחסים סינטגמטיים (המישור הסינטגמטי) – אופקי. "מה בא עם מה?". קשר לינארי בין יסודות. למשל: יחס בין מילים במשפט.

יחסים פרדיגמטיים (המישור הפרדיגמטי) – אנכי. "מה בא במקום מה?". תכונות משותפות מבחינת משמעות או צורה, אפשרותהמרה בתנאים מסוימים.

המרה של יחידה אחת במישור הפרדיגמטי צריכה לעמוד באותו יחס סינטגמטי עם המרכיבים האחרים של המבע.

בלשנות מודרנית:

סינכרוניה ולא דיאכרוניה

דיבור ולא כתב

תיאור ולא נורמטיביזם.

לאנג\כשירות ולא פארול\ביצוע.

(סיכום – 36)

2 – הלשון כאמצעי תקשורת

הלשון כמערכת סימנים

סימן מכוון – להבדיל מאינדקס, זהו סימן שיש בו כוונה של צד אחד להעביר מסר כלשהו לצד השני. הסימן המכוון הוא תלוי הסכמה(convention).

סוסיר: הסימן הלשוני קושר מושג (concept) עם תמונה אקוסטית (acoustique image).

סימן (signe): מסמן (signifiant) – החלק הצלילי או הגרפי של הסימן, התמונה האקוסטית

מסומן (signifie) – התוכן המושגי של הסימן.

רפרנט – הדבר המציאותי (החוץ לשוני) אליו מתייחס הסימן.

הסימן הלשוני הוא שרירותי ותלוי הסכמה. (62)

למסמן הלשוני אופי לינארי. (בעיקר למסמן הקולי). (65)

התקשורת בין בעלי החיים

-בעלי חיים המצייתים לפקודות בני-אדם אינם מבינים שפה אנושית, יש אצלם התניה בין הצליל לביצוע.

-מינים המקיימים תקשורת בינם לבין עצמם עושים זאת לרוב סביב צרכים קיומיים והם אינם מסוגלים לצרף סימנים שונים בדרכים שונות ואינם יכולים להמציא סימנים חדשים (מערכת סגורה)

-בע"ח בגדול אינם רוכשים שפה (ולפיכך אינם יכולים לרכוש שפות שונות), אין להם "כשירות".

-נעשו מספר נסיונות ללמד שימפנזים לדבר בשפת אנוש (ויקי), שפת סימנים (וושו, נים), צורות (שרה) ומקלדת מחשב (לאנה), כולם עם הצלחה מסוימת אך מוגבלת בהבנה והרכבת משפטים חדשים (69-70). טראס הסיק כי הקופים לא רכשו כישורי תקשורת של ממש אלא למדו להגיב על סימנים ("טריקים" מתוחכמים) אך השאלה נותרה פתוחה (71-72).

התקשורת הלשונית – מרכיבים ופונקציות

מרכיבי התקשורת: (73)

1.מבע (utterance) – יחידת הלשון הבסיסית. מורכב מסימני הלשון- מילה, צירוף או משפט המועברים בתהליך תקשורת.

2.מוען (addresser) – משדר המבע.

3.נמען (addressee) – קולט המבע.

4.מגע (contact) -תקשורת מחייבת מגע בין מוען לנמען, דהיינו צינור תקשורת.

5.קוד (code) – המפתח המאפשר לקדד (encode) ולפענח (decode) את המבע. (לאנג).

6.הקשר רפרנציאלי (context) – המציאות החוץ לשונית (בדומה לרפרנט).

פונקציות התקשורת הלשונית: (75)

יאקובסון מנסה להתאים פונקציה לכל מרכיב לשוני. (סכמה – 79)

1.הפונקציה הרפרנציאלית: (הקשר רפרנציאלי). מעבירה מידע ותכנים ביחס למציאות החוץ-לשונית.

2.הפונקציה האמוטיבית (אקספרסיבית): (מוען). ביטוי יחס הדובר ועמדתו כלפי העניין המדובר (למשל: מילות קריאה: אוי! יופי! באסה! לעזאזל!. לא מוגבל לסימן לשוני, יכול להיות גם מחוות).

3.הפונקציה הקונטיבית: (נמען). מתייחסת לנמען ועיקרה ציווי, איסור, בקשה או משאלה. נבדל מחיווי רפרנציאלי בכך שאין לו ערך אמת. הנגנה מסוימת יכולה להפוך מבע רפרנציאלי לקונטיבי ("יש פה כסא").

4.הפונקציה הפאטית: (צינור התקשורת). לרוב חסר מבע זה תוכן רפרנציאלי ועיקר תכליתו הבטחת זרימה תקינה של מידע, יצירת קשר בין מוען לנמען. ("הלו?", "ובכן", "אז", "בוקר טוב" וכו'). (Phatic –מיוונית: פאתוס – דיבור).

5.הפונקציה המטא-לשונית: (קוד). מבעים המדברים על הלשון עצמה. נועד להבטיח שמוען והנמען משתמשים באותו קוד או להבהיר פרטים מסוימים בו. (פירוש, בקשת הבהרה, שאלה מילונית וכו').

6.הפונקציה הפואטית: (המבע). כל מבע המתייחס לעצמו. דומיננטית בשירה. משחקי מילים, חריזה, לשון נופלת על לשון.

הפרעות בתהליך התקשורת הלשונית (81)

שני תנאים הכרחיים לתקשורת לשוני: קליטה של תוכן המבע, ופענוח של תוכן המבע.

הפרעה בקליטה תהיה הפרעה הנוגעת לצינור התקשורת (כמו רעש), הפרעה בפענוח תהיה הפרעה סמנטית.

דו משמעות (ambiguity) (82)

דו-משמעות מילונית – מילה במבע שהיא פוליסמית (מרובת משמעויות) יכולה ליצור דו-משמעות. לרוב ההקשר מסייע בפענוח המשמעות, אך כאשר זה אפשרי ביותר מדרך אחת נוצרת דו-משמעות.

דו משמעות תחבירית – מקורה בקשרים לא ברורים בין חלקי המשפט. ("בעלת הדירה הנאה עמדה במרפסת")

עודפות (redundancy) (84) – עודף סימנים במבע ביחס לתוכנו. משמשת הגנה בפני הפרעות תקשורת.  יכולות לבוא בצורת משפטים עודפים, עודפות דקדוקיות (חזרה על הטיה בכמה ממרכיבי המשפט) ועודפות בכתיבה (ניקוד, פיסוק). *בעיתון, למשל, מוצאים חסכון בעודפות (מטוסים ישראלים - מעל בירות (טסו, נראו))

פעולות הדיבור (88)

החל ממחצית המאה ה-20 חדלה הבלשנות מלהגביל עצמה למשפט בכלל והחלה לבחון מבעים בהקשר הלשוני והנסיבתי הנתון.

לכל מבע יש שורה של הנחות מוקדמות (presuppositions) הקובעות את ערכו התקשרותי הספציפי.

פעולות דיבור (speech acts)\ אוסטין וסרל: (90) הבחנה בין המשפט המנותק מן ההקשר הלשוני והנסיבתי לבין המבעשמשמעותו נקבעת לפי ההקשר.

אילוקציה\ פעולה אילוקציוניות (illocutionary act) – כוונת המוען המשתקפת בפעולת הדיבור בתוך ההקשר הנסיבתי. היחסים בין הערך האילוקציוני ללשון נקבעות במידה רבה לפי ההנחות המוקדמות.

הכתב (95)

ייצוג ההגאים בשפה לעולם אינו יכול להיות מושלם. הכתב משתמש בפיסוק וחלוקה לפסקאות אך אינו יכול לעולם לשקף את כל גווני הדיבור כמו הטעמה, הנגנה ומקצב (וכן שפת גוף וכו').(95-98).

שלבים בהתפתחות הכתב (99)

הכתב התמונתי (פיקטוגרפי): כל סימן הוא ציור המסמל באופן ישיר עצם (ולאחר מכן גם אסוציאציה כמו נוצה המסמלת משפט). מצרים העתיקה, שומר, חיתים.

כתב המלים: כל סימן מייצג מילה – סדרה של הגאים. צירוף שני סימנים יכול לציין מילה ארוכה יותר שזהה או דומה לשילוב ההגאים המיוצגים ע"י שני הסימנים.

כתב ההברות: כל סימן מייצג הברה או צירוף הגאים. כך מצטמצמת כמות הסימנים (שהיא עדיין גדולה). הכתב האכדי, הסיני והיפני.

הכתב העיצורי: הסימן מציין עיצור שיכול להוות הברות בהתאם לתנועה. כמות הסימנים זהה לכמות העיצורים בלשון המדוברת. הכתב הכנעני העברי הקדום. עברית, ערבית ואמהרית הן עיצוריות (אם כי יש ייצוג חלקי לתנועות).

הכתב האלפביתי: תוספת של תנועות לכתב העיצורי וכך יכולה להיקבע צורת ההגייה של העיצור.

3-סוציולינגוויסטיקה

נורמטיביזם (פוסקנות) – הנחה כי ישנה גרסא רצויה של השפה – קריטריון חיצוני (בעברית:לשון המקורות) שצריך להוות מופת ומדד לשפה נכונה.

הבלשנות המודרנית מעוניינת רק בתיאור סינכרוני של שפה מצויה. הסוציולינגוויסטיקה חוקרת, בין היתר, את האיזון בין הנורמטיביזם למציאות, בין הרצוי למצוי.

מבע נורמטיבי – בנוי על פי כללי הדקדוק המוכרים על ידי מתווי המדיניות בשפה.פרסקריפטיביות.

מבע קביל (acceptable utterance) – מבע שאינו חורג משימוש מקובל בשפה בתקופה נתונה.

הסוציולינגוויסטיקה טוענת כי הקבילות היא יחסית וכפופה לא רק לכללי הלשון אלא גם לנסיבות והכללים הנסיבתיים המקובליםבחברה. דיסקריפטיביות.

תאם\הלימות (appropriateness) – התאמת המבע לנסיבות. (דל היימס)

הקבילות

1.קבילות לקסיקלית – שימוש במילה קביל אם היא נכללת במילון הסינכרוני, כלומר באוצר המילים של חברה כלשהי לפחות באחת מרמות הלשון. הקבילות הלקסיקלית יחסית לתקופה מסוימת- מילים מצטרפות ומילים נפלטות מן השפה.

2.קבילות סמנטית – שימוש במילה התואם את המשמעות המקובלת שלה. מילה מלשון המקורות המשמשת במשמעות חדשה יכולה להיות קבילה סמנטית, ואף הפוסקנים מגלים סובלנות כלפי שימושים כאלו.

3.קבילות פונטית ופונולוגית – מבע קביל אם הוא תואם נורמות הגייה. מבע לא קביל פונולוגית לא יבחין בין הגאים בעלי ערך מבחין (כמו יפני המנסה לבטא L ו-R). הפוסקנים פלורליסטיים למדי בנוגע לפונולוגיה.

4.קבילות אורתוגרפית – מבע כתוב קביל אורתוגרפית אם נכתב באיות ה"נכון". בעברית המצב אינו ברור בשל קיום הכתיב המנוקד והכתיב חסר הניקוד, אך בכל זאת ישנו כתיב קביל ולא-קביל.

5.קבילות מורפולוגית – הטיית מילה בלשון בצורה המקובלת. "אני אנפל מן העץ" – לא קביל מורפולוגית. בתחום זה הגישה הנורמטיבית מחמירה ובעברית קיים פער בין השימוש הנורמטיבי לקביל (בעיקר בדיבור).

6.קבילות תחבירית – מבע קביל אם הוא נאמן לכללי התחביר, הדרך בה משתמשי השפה מצרפים מילים למשפטים. הגישה הנורמטיבית מחמירה בנושא זה.

7. קבילות אידיומטית – קבילות של קולוקציות – צירופים קבועים של מילים השגורים בשפה (מטבעות לשון).

תת-לשונות

פלורליזם לשוני – בחינה של השפה לא ביחס למערכת הלשונית הנורמטיבית אלא ביחס לנסיבות ולמטרה.

הדיאלקט

אידיולקט (idiolect) – הדיאלקט של פרט בודד בחברה.

הדיאלקט האזורי (regional dialect) – הגייה ואוצר מילים ייחודים לאזור מסוים. ישנה בעיה בקביעה מתי שני דיאלקטים נחשבים לשפות שונות, הבנה, מכנה משותף פוליטי ושיטת כתיבה משותפת הן בין הקריטריונים האפשריים. תקשורת ההמונים ואפשרויות התחבורה מצמצמות את התפתחות הדיאלקטים האזוריים.

הסויציולקט\דיאלקט חברתי (sociolect, social dialect) – דיאלקט המאופיין דרך מעמד סוציו-אקונומי.

הלשון התקנית – לשון המקובלת כ"סטנדרטית" וכל סטייה ממנה נחשבת לשימוש "תת-תקני". מעמד זה נגזר מגישה חברתית ולא בלשנית. נוצרת בשתי דרכים: א.דיאלקט אזורי או סוציולקט שמתבססים כלשון הסטנדרטית. ב.נורמות לשוניות מתגבשות ומוכרזות כסטנדרט ללא קשר לדיאלקט. לעיתים (כמו בעברית) נשענת הלשון התקנית על מקורות קדומים של השפה.

המשלב (register) -

דרך הבעה האופיינית לנסיבות או סיטואציות. הדובר הוא נתון קבוע, הנסיבות הן המשתנה. שילוב של תכונות לשוניות ואפיונים חברתיים.

מגדירי המשלב:

• התחום (field) – מטרת המבע ונושאו.
• המדיום (mode) - ערוץ התקשורת, סוג המבע (טלפון, כתיבה כזו או אחרת וכו')
• "תפקידי המשתתפים" (role) – מעמד המשתתפים בשיח והיחסים בניהם (מורה-תלמיד, מראיין-מרואיין)
• מידת הפורמליות

דוגמא לנטייה משלבית: דרך הפנייה אל הנמען בחלק מהשפות: גוף שלישי\רבים לאות כבוד וגוף ראשון אינטימי.

כשירות תקשורתית (communicative competence) –ד"ה היימס. היכולת המשולבת ליצור משפטים נכונים דקדוקית ולהתאים את המבע לנסיבות.

הסלנג

הסלנג כיום כבר אינו נחשב להתבטאות "וולגרית" אלא כתת-לשון שמעצם מהותה אין להכיל עליה תקניות נורמטיבית.

על השאלה האם הסלנג הוא סוציולקט או משלב ניתן לענות דרך העובדה שהשימוש בסלנג הוא רצוני ומכוון. כלומר לרשות האדם עומדים משלבים תקינים אך הוא בוחר, לעיתים ובהתאם לסיטואציה, להשתמש בסלנג.

דיגלוסיה

מצב בו חברה משתמשת בשתי לשונות שונות למטרות שונות, לרוב לשון גבוה (H) ולשון נמוכה (L). דוגמא: תושבי מאה שערים המשתמשים בעברית לתפילה ויצירת מגע עם השלטונות וביידיש לתקשורת יום-יומית (דוגמא קצת מיושנת, עוד: שוויץ, מדינות ערב, פורטוריקנים בארה"ב). יש להבדיל מדו-לשוניות (bilingualism) שאופיינית לאדם אחד, הדיגלוסיה אופיינית לחברה.

4-5 פונטיקה ופונולוגיה

פונטיקה- חקר הקולות והצלילים המופקים בזמן הדיבור. אוניברסלית. "מדע החוקר כיצד הדיבור נוצר, כיצד הוא מועבר וכיצד הוא נתפס".

פונולוגיה – חקר היחסים בין ההגאים וצירופם זה לזה בשפה מסוימת.

זוג מזערי\נוגדות (minimal pair) – צמד מבעים שמקיימים הבדל מינמלי (יחידה אחת) גם בהגייה וגם במשמעות. "כר" ו"גר". (9) (הומופונים –צורות הנשמעות זהה אך כתיבתן שונה)

פונמה – היחידה המזערית בלשון שהחלפתה באחרת (או השמטתה) עשויה לגרום לשינוי במשמעות. (צירופי פונמות מקנות למבע משמעות, אך לפונמה עצמה אין משמעות). (10) (גרפמה – סימני הכתב)

סימון פונמות (12)

סימון פונמות (כתב פונמי\תעתיק פונמי) יעשה ע"י אותיות לטיניות או יווניות בתוך לוכסנים: /k/, /g/...

פונטיקה

תעתיק פונטי- מסומן בין סוגריים מרובעים – [ ].

תהליך הדיבור: (18)

1. דרגה לשונית – "עריכת" המבע במוח הדובר.
2. דרגה פיסיולוגית – ביצוע פיזי של המבע ע"י אברי הדיבור.
3. דרגה אקוסטית – תנועת גלי הקול באוויר. סימולטני לשלב הפיסיולוגי.
4. דרגה פיסיולוגית – קליטת המבע באיברי השמיעה של המאזין.
5. דרגה לשונית – הגירויים העצביים מאברי השמיעה של המאזין יוצרים צורה לשונית במוחו.

פונטיקה תפיסתית (perceptual phonetics)– חקר האופן בו הדיבור נתפס אצל המאזין.

פונטיקה אקוסטית (acoustic phonetics) – חקר התכונות הפיסיקליות של הדיבור.

פונטיקה חיתוכית (articulatory phonetics) – חקר הפקת צלילי הדיבור. (21)

בין פונמה להגה – הפונמה (phoneme) היא היחידה המופשטת במוח, ההגה (phone) הוא הממשות הגשמית-פונטית.

פונטיקה חיתוכית

מסלול הקול (vocal tract) –נתיב זרימת האוויר משפתות הקול ועד הנחיריים או השפתיים. (אברי הדיבור- 23)

עיצור (consonant) –הגה שבשעת הגייתו האוויר נעצר באופן חלקי או מלא.

תנועה (vowel) – הגה שבשעת הגייתו האוויר זורם בצורה חופשית יחסית. (24)

עיצורים

בסיסי חיתוך: (25)

חותכים (articulators) – החלק הנע (כמו הלשון)

מקומות חיתוך (points of articulation) – החלק הנייח (כמו החיך)

בסיס חיתוך – הנקודה הנוצרת משילוב החותך ומקום החיתוך ושבו נוצר מכשול לזרימת האוויר.

(טבלה 1 – עמ' 28)

אופני חיתוך (manner of articulation): (30-38)

הדרכים בהן נוצרת ההפרעה לאוויר.

א.      סותם (plosive) – נגיעה של החותך במקום החיתוך כך שנוצרת סתימה מלאה. (גם "הגאים פוצצים").  [p], [b], [t], [k], [g].

ב.       אפי (nasal) – סתימה מלאה במקום החיתוך והאוויר יוצא רק דרך האף. [m], [n]. (הגה מאנפף – זרימה של האוויר גםדרך האף)

ג.        צדי (lateral) – החותך נצמד אל מקום החיתוך אך האוויר יכול לעבור מצדי החסימה. [l].

ד.       רוטט (trill/rolled) – הצמדה חלשה של חותך למקום חיתוך (כמו בסותם) המאפשרת מחזור סגירה-פתיחה-סגירה (כמו קוליות). (45).

ה.      חוכך (fricative) – החותך מתקרב למקום החיתוך אך משאיר רווח דרכו יכול האוויר לנוע (המעבר לחלל האף סתום). [s], [z].

ו.        מקורב (approximant) – (חצי-תנועה). המרווח בין החוכך למקום החיתוך גדול במעט מאופן חיתוך חוכך וכך נוצרת זרימה חופשית יחסית של אוויר. [j] – יָם.

ז.        מחוכך (affricate) – שני אופני חיתוך רצופים באותו בסיס חיתוך: ראשית סותם ולאחר מכן חוכך.  [ts], צ, צ', ג'.

קוליות (voicing) (39)

שפתות הקול –זוג שפתיים בתיבת הקול היכולות להתרחק בכדי ליצור מרווח משלוש הנקרא סדק הקול.

קוליות היא רטיטת שפות הקול. (מחזור סגירה-פתיחה-סגירה)

הגאים בהם יש רטיטה מכונים הגאים קוליים וכאלו ללא רטיטה מכונים הגאים בלתי-קוליים.

נישוף -??? (46)

תנועות (51)

תנועה היא גם הגה בו מוצב מכשול בפני האוויר אלא שדרגתו קטנה מזו שבעיצורים.

פסגת הלשון- הנקודה הקרובה ביותר לחיך כאשר הלשון מתקמרת.

שלושה קריטריונים חיתוכיים של תנועות: (56) – קריטריונים ישנים לא ישימים ולא מוחלטים.

א.      אופן החיתוך (גובה פסגת הלשון ביחס לחיך)

ב.       בסיס החיתוך (קדמיות, אחוריות או מרכזיות של פסגת הלשון)

ג.        מצב השפתיים (פסוקות או מעוגלות).

תיאור תפיסתי של תנועות (57)

שיטת התנועות הקרדינליות (דניאל ג'ונס):

ג'ונס הקליט 18 תנועות קרדינליות שונות (8 ראשיות ו-10 משניות) המשמשות מדד לפיו ניתן להגדיר את התנועות בכל שפה. התוצאה הייתה מצולע התנועות או טרפז התנועות (עמ' 59)

תנועות בהן פסגת הלשון נמצאת בחלק הקדמי נקראות קדמיות (front), כאשר פסגת הלשון בחלק האחורי התנועות הן אחוריות(back) ובמצב הביניים מרכזיות (central).

!

6- המלה והצורן

תפיסות שונות של המושג "מלה"

1. התפיסה הפונולוגית: המילה היא כיצד שהיא מתבטאת פונולוגית ("כר" ו"קר" הן אותה מילה). (11)
2. התפיסה האורתוגרפית: המילה היא כיצד שהיא נכתבת, התיבה. (מילים הומוגרפיות הן זהות, גם אם הסמנטיקה שונה). (12)
3. התפיסה הסמנטית: המילה היא יחידה לשונית המייצגת יחידת משמעות (סמנטמה), למילה פונולוגית או אורתוגרפית אחת יכולות להיות כמה סמנטמות. (12)
4. התפיסה הדקדוקית: כל צירוף הגאים הוא מילה בפני עצמה (שמר ושמרתי הן שתי מילים שונות מבחינה דקדוקית, גם מילים שנכתבות זהה יכולות להיבדל דקדוקית – "תמכור") (13)
5. התפיסה הלקסיקוגרפית: כל ערך מילוני (לקסמה) הוא מילה שיכולה להיות לה כמה נטיות ואף סמנטיקה שונה. (14)
6. מלה-תבנית\ מלה-תמנית: (word type/word token) (15)

הצורן (מורפמה- morpheme)

צורן-  היחידה הדקדוקית הקטנה ביותר הנושאת משמעות.

לדוגמא: צורן שורש, צורן משקל (לשם), צורן בניין (לפועל), מוספיות, צורן סמיכות, צורן יידוע. (17-18)

צורנים מסורגים (discontinuous morphemes) – צורנים שאינם מצטרפים לצורן השורש באופן קווי אלא מסתרגים עליו (צורן משקל וצורן בניין)

מונמה (moneme) – צורן שאינו ניתן לפירוק (בנק)

צורנים חבורים (\דבוק\ כבול – bound morphemes) – צורן שאיננו מילה מילונית שמתפקדת באופן עצמאי (צורן שורש, מוספיות)

צורנים פרודים (\עצמאי\ חופשי – free morphemes) – יחידה שאיננה ניתנת לפירוק- מונמה. (19)

צורן אפס – צורן שאינו משנה את הפונולוגיה האורתוגרפיה אך יש לו משמעות סמנטית-דקדוקית.

פירוק מורפו-פונמי- תיאור המילה דרך ההגאים המייצגים את צורניה.

אלומורפים – ביצועים שונים של אותו צורן. (צורן ריבוי: -ים\-ות – אין הבדל במשמעות, אותו צורן עם שני אלומורפים). (21)

צורן דקדוק (inflectional morpheme) – מצטרף לבסיס לציון יחסים דקדוקיים (זמן, גוף, קניין, יידוע וכו') וכולל אותיות שימוש (מ,ש,ה,ו,כ,ל,ב), מילות יחס (של, על...) ומלות חיבור (כי, אבל, אם). מערכת סגורה. (22)

צורן גזירה (derivational morpheme) – מצטרף אל הבסיס (או צורן השורש) בכדי ליצור ערך לקסיקלי חדש. צורני משקלים, צורני בניין ומעט תחיליות וסופיות. מערכת פתוחה. (22)

צורני דקדוק לרוב מתאפיינים במשמעות קבועה בכך שבצירופם לבסיס הם מעניקים לו משמעות סמנטית קבועה- סדירות. אך לצורני גזירה לרוב אין משמעות קבועה.

וילהלם פון הומבולדט: (32)

לשונות אנליטיות (analytic) – שפה בה רוב היחסים הדקדוקיים מובעים באמצעות צורנים פרודים וכמעט ואין נטיות. (אנגלית, סינית)

לשונות נוטות (inflecting) – שימוש בצורנים חבורים ומיזוג מספר צורנים למילה אחת. המבנה הפונולוגי משתנה בכדי לציין משמעות (שפות שמיות)

לשונות מדבק (agglutinative) – לכל צורן משמע קבוע וניתן "להדביק" אותו לצורן אחר ברצף קווי (תורכית, הונגרית)

החלוקה אינה מובהקת, בכל שפה יש את כל המרכיבים במידות שונות.

10143

מבוא לבלשנות - חלק ב