סיכומי מאמרים בהיסטוריה של הצילום:
מאמר 1- "speed of photography"/ מייקל פריזוט
הצגת תנועה בתמונה תלוי בקשר בין המהירות של האובייקט המצולם והמרחק בינו לבין המצלמה.
מהירות יחסית:כאשר מצלמים חיה בתנועה ממרחק רב, הקצב שלה והתנועה נראים דומים ואחידים (כיחידה אחת) אך הדבר נראה אחרת מקרוב, למרות שבכל מצב הרגליים יצאו מטושטשות. (אם לדוגמא יצולם סוס בדהירתו, תנועת הרגליים לא תיתפס בצילום, הם יראו כיחידה אחת בתנועה).
ככל שזמן החשיפה קצר יותר, התמונה פחות מטושטשת.
מהירות התצלום: בתהליך הקלוטייפ צולם אדם צועד במרחק מכיוון שצולם בפורמט קטן (8x8 ס"מ), אך האדם לא נראה כבתנועה.
הצילום המיידי תלוי ב2 דברים- 1. מהירות האובייקט המצולם. 2. מהירות הצמצם במצלמה שקובע כמה אור יכנס. חלק חשוב בתהליך היה תחליב הjelatine-silver שהפך את זה לאפשרי.
אדוארד מאיברידג': תפס תנועה של סוס, (84'), שם 12 מצלמות לאורך מסלול בו דהר הסוס, כל מצלמה צילמה במרווחים שווים כל רבע שנייה. ההמצאה שלו הביאה לפיתוח מחקרי וטכנולוגי על התנועה, לפני כן לא ניתן היה לדעת כיצד זזות רגלי הסוס בדהירתו.
אטיאן ג'ולס מאריי: המציא את רובה המצלמה המכשיר נבנה ב1881. הרובה צילם בפחות מ1/500 לשנייה. הוא "תפס" השקת כנפיים של ציפור ועוד. צילם 12 תמונות בשנייה. החיסרון היחיד היה בגודל המזערי של התמונות. מאריי גם צילם תנועה של אדם על רקע שחור , האדם היה גם הוא לבוש שחורים ועליו הודבקו מספר מחזירי אור במספר נקודות בגוף כך בריצה ניתן לראות בדיוק את התנועה, יותר מדעי. כל תנועה נראתה בנפרד אך כיחידה אחת.
מאמר 2- "הצילום הסטריאוסקופי"/ מייקל לנגפורד
תהליך הקולודיאון החיש את התפתחות הסטריאוסקופ הביתי. (שווה ערך לטלוויזיה במאה ה-19).
מצלמה עם 2 עדשות במרחק 65 מ"מ זו מזו, אפשר היה לצלם כל נושא פעמיים על אותו לוח קולודיאון, פעם מזווית עין ימין ופעם מזווית עין שמאל.
הצמדים שהוכנו מנגטיב זה הונחו במשקפת צפייה זה לצד זה במכשיר, כדי שעין ימין תראה בצד ימין ועין שמאל בצד שמאל.כאשר העדשות מוקדו כראוי, התמזגו התמונות לתמונה תלת מימדית.
מכל נגטיב קולודיאון, ניתן היה לפתח אין ספור פעמים. המכשיר בנוי בצורה כזו שהוא מבודד מהסחות דעת, העיניים מרוכזות רק במיקוד התמונה. התצלומים היו של נופים, אישים, קטעי רצף של סיפור מעשייה וכו'.
המכשיר הומצא ב1852 והגיע לשיאי מכירות בשנות ה60 וה70 ולאחר מכן היה מיתון בתקופת כרטיסי הביקור של דיסרדי.
מאמר 3- "figures of style"/פריזוט והאוס.
New vision/new photography
אחרי מלחמת העולם הראשונה, העולם עובר תהליך של פיתוח תעשייה, התפתחות כלי תעבורה ומפעלים. הצילום ניסה לתפוס את מקומו כז'אנר אמנותי חדש והתבטא בעיקר בעיסוק בזוויות צילום חדשות (גובה, קלוז אפ, אלכסון...). בעקבות הקולנוע, תפיסות חדשות נולדות- אנים לומדים כיצד ללמוד מצפייה ולא מקריאה בלבד, הצילום היה מדיום חדש שמשלב מציאות ואמנות והושם דגש על המעבר מצילום לתיעוד.
צילום שמביע מסר= פונקציונליזם.
1920- גרמניה, הכיוון החדש תפס תאוצה והתפתחו תיאוריות לגבי ערכו החינוכי של הצילום והפוטנציאל שלו בהעברת מסרים.
צילום חדש- אלכסנדר רודצ'נקו- משתמש בשילוב 2 טכניקות: 1. פוטומונטאג' (גוזרים הרבה תמונות ומניחים אחד על השני ליצור תמונה חדשה משולבת תמונות שונות), 2. פוטוגרמה- מניחים אובייקט על רקע מסוים שמעלים/מדגיש אותו. באמצעותן הוא יוצר מהצילום ריאליזציה של החברה, הוא מפנה גב לאמנות הצילום המקובלת ויוצר הבעה חדשנית שבעזרתה רוצה להראות את האדם החדש שיצרה המהפכה.
"האדם החדש"- פועל ששולט במרחב העבודה שלו. מציאות חדשה תפיסת צילום חדשה.
לאזלו מהולי נאדג'- התפיסה החדשה- במקור צייר שכתחביב אסף תצלומים מעיתונים.
המתנגדים לצילום טענו שהצילום הוא חסר נשמה ומצלם הכל ללא אבחנה. בדיוק בתכונה זו (צילום ללא אבחנה) השתמש נאדג' בכדי להעביר את מהות התפיסה החדשה: האדם פעיל יותר, דינאמי וסביבת החיים מושפעת מתעשייה וטכנולוגיה מתפתחת. (טען שזה דווקא היתרון בצילום). הוא האמין שהצילום יחליף את הציור ויהיה דרך התקשות בעתיד.
משנתו של נאדג'י הייתה שציור הוא חומר וצילום הוא טכניקה. ומכיוון שהחיים עסקו בדינאמיות חסרת משקל, האור הוא הדרך הטובה ביותר לתעד אותם. הוא כתב ספר- "ציור, צילום קולנוע" (1925), בו הוא רושם- "זוויות הצילום הלא שגרתיות והאינטלקטואל האדם המתבונן בהן, יוצרים את התמונה הקונספטואלית- האדם המתבונן הוא פעיל ויוצר ולא מושפע מדעתו של צייר כלשהו".
New objectivity- זרם חדש שהיתפתח , מטרתו הייתה להתאים את הצילום לעולם מדעי ומפותח טכנולוגית. זרם הצלמים צילמו –כבישים, עמודי חשמל, מפעלים, מכונות.. פיתוחים חדשים. הזרם החדש דומה לנאדג' בטכניקות הצילום ושונה בריאליזם (חזרה לריאליזם כמו רודג'נקו). בנוסף, נאדג'י האמין שהאדם שולט בסביבתו והאובייקטיביות החדשה טוענת שהאדם מושפע מסביבתו.
מאמר 4- הנרי קרטייה ברסון ע"פ היל וקופר (ראיון איתו).
בצעירותו היה צייר, התעניין באמנות הפלסטית. גילה (לא המציא) את הלוסיה, מכשיר המסוגל לצייר את הצורות והקימורים של המציאות, לדעתו יש מכנה משותף בין התמונה והצילום שהוא אקט הסתכלות. אך מלבד זה אין דבר. ציור הוא פירוט והרחבה של המציאות, כאשר הצילום הוא תפיסת אותו רגע יחיד.
מה שמקסים אותו הוא הלכידה האינטואיטיבית של מה שנראה מבעד לעדשה. מאמין שצריך ללמד חינוך ויזואלי על מנת ללמוד על היחסים בין צורות ומשמעויות. (לא הסכים שיצלמו אותו).
"מלחמה היא תופעה מאוד פוטוגנית", בתוך מלחמת העולם השנייה, גדל קהל קוראי העיתונים. רצו "להכניס" את המלחמה לסלון. שתי התפתחויות טכנולוגיות- 1. מצלמות קלות לנשיאה. 2. סרטים רגישים לאור שמקלים על עבודת הפיתוח, אפשרו לצלמים בשדה הקרב להתקרב לתרחש ולתעד דברים מסובכים.
דוגמא: רוברט קאפא- צלם שעקב אחר החיילים וסיכן את חייו כדי לתעד ולהיות קרובים לארוע.
"if the picture isn’t good enouge,you arnt close enouge".
חווית הצילום דומה מאוד לראייה, מה שאפשר לאנשים לחוות מקרוב את המלחמה.
You can almost smell the powder in the picturs""
1938- לפני הקולנוע והטלויזיה הצילומים היו דרך לסקר ולתעד. קאפא פרסם במגזין 26 תמונות עם כיתובים, (משם הצילום של החייל שבדיוק ירו בו שיורד בגבעה).
מאמר 6- the other half/thilo koeniq
תחילת הצילום הדוקומנטרי- לפני 1980 צילמו אנשים שהם עובדים ואת תנאי עבודתם, אולם לא ניתן לומר שזו צילום חברתי, התמונות היו מידי "תמונתיים. בתחילה טכנולוגיית הצילום לא אפשרה צילום מציאותי של החיים בלא העמדה מכוונת כלשהי. בשל תהליך הפיתוח הרטוב והמצלמות שהיו גדולות ונזקקו לחצובות.עם המצאת המצלמות הקטנות והפיתוח היבש, משימת הצילום הייתה פשוטה יותר.
מעבר לכך, טכניקת ההפצה כמו הגילוף-תצלום בעץ- היו בעלות איכות בלתי מספקת וחסרות אוטנטיות ועל כן רק עם ההדפסה התאפשרה הפצה המונית אמיתית.
בשל צמיחתן של בעיות חברתיות כמו צפיפות אוכלוסין באירופה ובארה"ב והתפתחות מדעי החברה, הרבה עיתונאים וסוציולוגים החלו ללמוד צילום כדי להיעזר בו במאבקם לשינוי חברתי.
מאמר 7- תולדות הצילום/ מייקל לנגפורד
ג'ייקוב ריס- עיתונאי מניו-יורק, דאג מאוד לתנאי החיים בעיר שלו, בה ילדים בגילאי 8-9 עבדו ותנאי המחייה של מהגרים רבים היו בכי רע.
קוראיו חשבו שהוא מגזים, לכן נטל ריס מצלמה, אבקת ההבזקה אפשרה לו לצלם בחושך את תנאי הדיור בחושך וכו'.. את צילומיו הציג בהרצאות על הנושא ובספריו. תצלומיו חשפו עובדות ומצבים קשים.
מאמציו הביאו לבסוף לחקיקה חדשה לתנאי העסקה של ילדים, ושיפור ניכר בתנאי החיים בשכונות עוני.
ריס בעצמו היה מהגר מדנמרק וחווה קשיים חברתיים. ריס והצלמים שצילמו עימו, הוציאו את המצלמות מהזירה הציבורים והרחוב ונכנסו לתוך המרחב הפרטי, בניינים, מרתפים וכו'
לואיס היין- סוציולוג שהתפטר ממשרתו כמורה כדי לצלם ולתעד.
צילם מהגרים ועבודות ילדים (מטעם הוועדה הלאומית לעבודות ילדים), הסתנן לבתי חרושת וצילם וראיין עובדים. היין היה חלוץ ומייסד של מסורת הצילום התיעודי בעל המחוייבות החברתית. (כיום המוסד נקרא shelter)
המנהל לביטחון כלכלי- 1929- השפל הגדול. בצורת קשה בנוסף להתמוטטות הבורסה. חקלאים רבים מנושלים או פושטים רגל.
ממשלת ארה"ב הקימה מנהל לישובם מחדש של מוכי הגורל- בראשו של הכלכלן רוי סטריקר. הוא התבקש לתעד את פעולתו של המינהל, אך סטריקר העסיק צלמים שיציגו בפני האומה את מוכי האסון.
עתה גם ניתן היה להדפיס את הצילומים בעיתונים. התצלומים אף השתלטו על דעת הקהל בוושינגטון ובניו יורק ואף איירו מספר ספרים שנכתבו על המצב. בארה"ב נוצרה דעת קהל שהתגבשה ותוגבר הסיוע הממשלתי לתכניות שיקום. המאמר מדבר על היכולת של מספר צלמים לשנות את המצב הנתון.
מאמר 8- the other half/ thilo koeniq
גישות במאה ה-19- גישה מספר 1- צלמים בעלי עניין באנתרופולוגיה אזורית, רצו לתעד חברות שנכחדו ולצורך עניין זה המצלמות הגדולות והפיתוח "הרטוב" הספיקו. דוגמא: צלם בשם קרטיס צילם את האינדיאנים (תרבותם וטקסיהם) לפני שאלו החלו "להתמערב" (להסתפר, ללבוש חליפות וכו')
גישה מספר 2-צילום (candid) אמין, כנה, מהלב. לטובת כך יש צורך במצלמות קטנות ואף נסתרות. בתקופה זו נחשב לאמנותי לצלם את החיים כמו שהם ללא העמדה. לדוגמא: הצלם מרטין פול אשר צילם צילומי חטף ברחוב- צילומים מצחיקים ומוזרים (זוג מתנשק ברחוב למשל), לעיתים פול גם צבע את הרקע כדי להפריד את הדמויות האנושיות ובכך שם אותם כסוגים מבודדים ומנותקים כמו בצילום המוקדם יותר. גישה מספר 3- צילום חברתי שנועד לקרוא למאבק חברתי (גם כאן הצלמים לפעמים התערבו במציאות כדי שתתאים לנושא התצלום). לדוגמא: ג'ייקוב ריס (עליו נכתב במאמר 7).
צילום דוקומנטרי- ב 1968 התבקש הצלם תומאס ענאן לצלם את שכונות המצוקה של גלאסקו לפני שהורסים אותם, והוא יצר את הדימוי הדוקומנטרי הראשון של שכונות המצוקה. ענאן צילם בעיקר רחובות, בשל החשיפה הארוכה לא נראו אנשים אך לעיתים גם צילם אנשים וקבוצות ילדים שנראו מסכנים בסביבה זו. צלם דוקומנטרי נוסף הוא ג'ון תומפסון אשר טייל בעולם וצילם תנאי חיים של אנשים במקומות שונים. כשחזר לאנגליה צילם את החיים ברחוב הלונדוני (סוחרים פועלים וכו'),הוא הציג את התערוכה בליווי הערות אינדוודואליות.- זוהי התפתחות מתצלומי הסוג (type) לגישה יותר אנליטית.
צלם בשם תומאס ג'ון ברנרדו צילם ילדים יתומים ברחוב בסביבתם המוזנחת ותצלומים של אותם הילדים נקיים ולבושים. (לפני ואחרי). בעזרת אלו עורר את הציבור וגייס כספים לבית היתומים.
סוג נוסף של צילום דוקומנטר יהיינו פחות סיסטמטי ויותר כן, ישיר, צילום זה אינו בא לתעד הסטוריה ולעשות רפורמה חברתית או לשמר תקופה, אלא פשוט להנציח את החיים כפי שהם נראים. (candid).
ג'וזף ביירון- צילם עם בנו את ניו יורק מספקטרומים נרחבים- העושר, המלונות, השוק, המפעלים והמהגרים.
מאמר 9- potography and history/ Eugene atget 1857-1927
יוג'יו אדג'ט מקשר בין 2 עולמות- המאה ה-19 לפני הטכניקה שלו והשאיפה להנציח ארועים.
אדג'ט חושף את השפה בעלת 2 המשמעויות של התמונה- פירוש הצלם ופירוש הצופה.
1890- מציג את עבודותיו בפריז, שוב מכירים בעבודותיו אחרי שמתאבל אז, כל העולם.
אדג'ט היה מייסד העבודה הדוקומנטרית של 1920-30.
במאמר, משווים אותו הרבה לסזאן- צייר ידוע. אך אסתטיקה ממש לא הייתה התחום שלו לכן הוא ממש לא דומה לו.
אדג'ט לא תכנן את כניסת עבודתו לתודעה הלאומית- מי שהייתה אחראית לכך היא ברניס אבוט שהכירה אותו בסביבות 1920. כאשר נפגשו בענייני עסקים היא קנתה חלק מיצירותיו. הוא אמר לה שהתמונות הם מסמכים לאמנים.
הסוריאליזם-בניגוד לאמריקאים, ראו חידוש והבדל בתמונות ופרסמו אותם ב1926 בעיתונים. ברניס קנתה את הסטודיו שלו והחליטה לקדם את עבודתו (הוא מת).
לאחר מלחמת העולם הראשונה המסמכי איבדו כל ערך, ממשיכי דרכו של אדג'ט לא השתמשו בעבודתו או במסמכים בכלל על מנת לחקות אותו. אלא על מנת ללמוד על אותו נושא.
No comments:
Post a Comment