היסטוריה של הצילום: המצאת הצילום

המצאת הצילום במאה ה-19:

קמרה אובסקורה: "לשכה אפלה". היות והאור מתפשט בקווים ישרים, אם נרשה לאור המוחזר מעצמים מוארים היטב לחדור לחדר אפל דרך נקב זעיר, בבואתם המטושטשת תופיע על הקיר שממול. הבבואה הזו הפוכה מלמעלה למטה, היות והקרניים המוחזרות מראשו של הנושא המצולם מגיעות לחלקו התחתון של הקיר- ולהיפך. תופעה זו הוזכרה ע"י ליאונרדו דה וינצ'י ובשנת 1558 פרסם ג'ובני פורטה את תיאורו המפורט.

ניספור נייפס: צלם צרפתי. נייפס היה זה שהצליח לצלם, ב-1826 בערך, את הבבואה היציבה הראשונה באמצעות "קמרה לוצידה". הוא קרא לתהליך שלו "הליוגרפיה", כלומר ציור שמש והשתמש בו להדפסת מגע של תחריטים על נייר שקוף למחצה. ב-1826 הצליח לצלם בקמרה אובסקורה את המראה הנשקף מחלון חדר העבודה בעליית הגג של ביתו. לשם כך הוא הזדקק לחשיפה של 8 שעות. התמונה נותרה כנגטיב כוון שנייפס לא הצליח להעבירה לפוזיטיב. (בבואה מטושטשת וגולמית היא התצלום היציב והקבוע העתיק ביותר ששרד עד ימינו).

ניספור נייפס: "נוף מחלון בלה-גרא", התצלום הראשון בהיסטוריה (ששרד), סביבות 1826.

נייפס המשיך לשכלל את המצאתו, לה קרא "הליוגרפיה" (רישום-שמש). הוא נטש את שיטת ההדפס וניסה להגיע לדימוי מוגמר ישירות על לוח נחושת. כנראה שבשנת 1826 הצליח להשיג דימוי קבוע ראשוני, שהפך לצילום הראשון בהיסטוריה: "נוף מחלון בלה-גרא". לשם צריבת הדימוי בגב הקמרה אובסקורה נדרשה חשיפה ארוכה בת שמונה שעות, ככל הנראה. בחינה של הצללים בתצלום מוכיחה שהשמש נעה בעת החשיפה מצד אחד של התמונה לצדה השני. את לוח הנחושת החליף בלוח-כסף ממורק מרוח בביטומן, אותו חשף לאדי יוד לאחר החשיפה. הדימוי שנוצר על הלוח היה פוזיטיבי ורב-גוונים, אך הטכניקה עדיין הייתה מסורבלת ודרשה זמן חשיפה רב לשמש ישירה. ב-1827 פגש נייפס את ז'אק לואי דאגר, צייר ומעצב תפאורות שערך גם הוא ניסויים פוטוכימיים בעזרת הקמרה אובסקורה. דאגר הניח בגב הקמרה אובסקורה אבקה מחומרים זרחניים, שקלטו את האור המוקרן מהעדשה ויצרו דימוי זוהר, אשר נותר נראה למשך כמה שעות בטרם דהה. שני הממציאים התרשמו זה מהמצאותיו של זה, והחליטו לחתום על הסכם שותפות, ב-1829, למען פיתוח משותף של ה"הליוגרפיה". דאגר ונייפס הוסיפו שיכלולים רבים בטכניקה, וב-1832 המציאו תהליך צילום חדש: פיזוטוטייפ (Physautotype). ואולם, בטרם הספיקו המצאות אלו להגיע לכלל שלמות, נפטר נייפס במפתיע ב-1833

# set table- העולם הדומם של השולחן מתאים לטכניקה של הצילום.

לואי דגר:אומן פריזאי, שהיה איש במה וצייר תפאורות. דגר המציא את תהליך הצילום המעשי הראשון, ה"דגרוטייפ". בשנת 1837 הצליח לואי דגר (אחרי מותו של נייפס) להעתיק במדויק השתקפויות מקופסת הקמרה אובסקורה, בעזרת שימוש בלוח נחושת מצופה תמיסת כסף חנקתי, הוא הצליח ליצור תמונה טכנית כמעט מושלמת. הוא פיתח את הלוח בעזרת תמיסת כספית ובכך הצליח להתעלות על נייפס. המצאה זו נקראת על שמו- דאגרוטייפ. על פי לנגפורד (לנגפורד,1994) בהשוואה לקלוטייפ זכה  הדאגרוטייפ לאהדה מרבית ושלט באמריקה ובצרפת ללא עוררין. עד מהרה נפתחו בתי סטודיו בערים המרכזיות ונודעו בשם "גלריות דאגרוטייפ" או "טרקליני דאגרוטייפ". דיוקני הדאגרוטייפ הנפוצים הופקו במסגרת פליז ורב התצלומים המוקדמים היו בגודל של 5*7 אינטש (18*13 ס"מ). תהליך הדאגרוטייפ היה רגיש לצבעים כחול או לבן ועל כן נתבקשו המצולמים להימנע בלהגיע בלבוש עם צבעים מסוימים. בשעה שתנאי מזג האוויר אפשרו היה הצלם מושיב את המצולם בכיסא זקוף משענת מתחת ללוח זכוכית בצבע כחול למניעת חום השמש ומצמידו לעורפו מלחצות ברזל מוסתרות אשר מנעו הנעת ראש. על המצולם היה אסור למצמץ ולעשות פרצופים והחשיפה נמשכה כ-30 שניות עד דקה. כמעט לכל הדאגרוטייפים נוסף תהליך עיבוד בתמיסת זהב כלורי שהכהה את לוח הכסף והבליטה את הבבואה הבהירה. חסרונותיו של הדאגרוטייפ נבעו  מאי יכולת לשכפלו ולהדפיסו וביוקר הצילום אשר אפשר רק לאנשים מבוססים להצטלם. למרות שהקלוטייפ התעלה על חסרונות אלה ואפשר הפיכת הפוזיטיב לנגטיב והצילום היה יחסית זול, הדאגרוטייפ המשיך להיות פופולארי מהסיבה שאנשים העדיפו לקבל בו במקום שרות וחדות הבבואה.

# דגרוטייפ של מראה העיר פריז, 1838. היות ודגר נזקק לחשיפה של 15 דקות בקירוב, לא נקלטו על לוח הצילום כרכרות נעות ואנשים חולפים. הצילום הראשון היה חומה בפאריס, בצילום נראה כי השדרה ריקה כוון שחשיפה ארוכה אינה משמרת את האנשים ההולכים ובאים אלא מוחקת אותם. אנשים שראו את התמונה לא האמינו בתמונה כוון שבתמונה אחרת שצילם באותו מקום אדם עצר ולכן הופיע בתמונה, והיה לאדם הראשון שצולם ללא ידיעתו.

דאגרוטיפ של שדרות דו-טמפל, אותו צילם דאגר מחלון חדרו בשנת 1838 ככל הנראה. זהו התצלום הראשון בהיסטוריה בו מופיעה דמות אנוש (בפינה השמאלית התחתונה)

הנרי פוקס טלבוט: היה הראשון שהצליח לשכפל תמונה. טלבוט גם עבד על תהליך המבוסס על חומרים רגישים לאור שהפיק בבואת נגטיב על נייר. כאשר זו הודפסה במגע באמצעות אור שמש על גיליון נייר נוסף, התקבלה בבואה פוזיטבית יציבה. טלבוט קרא לתהליך שלו- קלוטייפ ורשם אותו כפטנט בשנת 1841. מעבר לכך העובדה שגם כבת על הצילום ייחדה אותו (ב-1844-1846 הוציא לאור ספר בן 6 כרכים הקרוי "עיפרון הטבע"). בכתיבתו על הצילום הבין כי קיים פער בין הכתיבה לצילום בניגוד לאנשים קודמים לו שטענו כי הצילום מספק לתיאור המציאות.

# the open door- בצילום נראה משהו סתמי אך האור הופך אותו למיוחד וכשיעלם האור ישוב להיות סתמי.

# articles of china- טלבוט אמר כי צילום כזה יוכל לשמש עדות למשהו הקיים בביתו של אדם בנוסף טען כי המצלמה מצלמת כל מה שלפניה בשונה מציור המתפשט מנקודה מסוימת.

# בנוסף טען שכאשר מצלמים פסל בתלות על נקודת הצילום והתאורה השונה, הפסל יראה שונה, כאן נכנסת הסובייקטיביות באינטרפרטציה של הצילום.

אינדקס: עקבות, כמו עקבות בחול (הנעל שמשאירה סימן) כל הצילום הוא עקבות שהשאירה המצלמה. רק לצילום יש מעבר ישיר בין מצב מציאותי לדימוי. לדוג' צילום המאובנים של דגר מ-1839.

ב-1839 הוכרז הצילום באופן רשמי, Argo אמר כי ניתן לצלם ולתעד מציאות הרבה יותר מהר מצילום וכי הצילום מעביר פרטים מדויקים שאינם תמיד נגלים לעין והבין כי הרצון של אנשים לקלוט משהו בזמן נסיעה עוד לא אפשרי, אך יוכל ביום מן הימים להתאפשר בוועידה בפאריס בה החתימו את דגר כי פטנט הצילום הופך לציבורי וכל אדם רשאי להשתמש בו. בתקופה זו התמלאה פאריס במצלמות.   

רפרנט צילומי (רולן בארת, מחשבות על הצילום): על פי רולאן בארת, הרפרנט (המצולם) הוא דבר הכרחי העומד בפני העדשה, ובלעדיו לא היה תצלום. באמנות הצילום בניגוד ליתר האומניות לעולם לא נוכל להכחיש שהדבר היה שם. ישנה הצבה כפולה: של מציאות ושל עבר ושני ההיבטים מחוברים זה לזה. בארת מכנה זאת "מושא צילומי". "הנואימה" של הצילום תהיה איפה זה היה, או שוב מה שאין להשיבו". "התצלום הוא פשוטו כמשמעו האצלה של המצולם (רפרנט)"


ראה עוד על המצאת הצילום