סוגיית החוקה בישראל
להכרזת המדינה התלוותה כוונה לקבוע חוקה פורמלית למדינת ישראל. אחרי הקמת המדינה
הוקמה ועדת חוקה שעליה הוטל לנסח את החוקה הפורמלית ולהביא לאישור האסיפה המכוננת
(הכנסת) שהוקמה לאחר הבחירות. היה נדמה שהרוב מאוחדים בדעה שעל ישראל לחוקק חוקה
כתובה, אך, בפועל, היו קבוצות במדינה כמו מפא"י והחזית הדתית שנסוגו מתמיכתן בחוקה בגלל
קשיים בגישור על פער העמדות בין דתיים לחילוניים.
החוקה לא נחקקה בשנות ה- 50 משתי סיבות:
1) מטבעו, השלטון מעדיף שלא לכבול את ידיו בחוקה, המגבילה בעיקר את הרשות המבצעת
– הממשלה.
2) המפלגות הדתיות התנגדו לחקיקת חוקה.
בסוף שנות ה-80 חרג הוויכוח על כינון חוקה מגבולות הכנסת והפך למאבק ציבורי. הוויכוח
העקרוני על הצורך בחוקה ועל התכנים של החוקה הרצויה בישראל התעורר מחדש.
הבעייתיות הטמונה בכינון חוקה בישראל נובעת מההשקפות השונות בדבר אופייה הרצוי של
מדינת ישראל כמדינה יהודית, הבאות לידי ביטוי גם בוויכוח המתנהל סביב נחיצותה של החוקה
ותוכנה:
• יש הרואים במדינת ישראל מדינת לאום יהודית ודמוקרטית, ולכן הם סבורים שעצם
קיומה של חוקה פורמלית ליברלית-דמוקרטית, דוגמת החוקות המקובלות במדינות
הדמוקרטיות המערביות, הוא תנאי להבטחת זכויות הפרט והמיעוט, הגבלת רשויות
השלטון וליצירת נורמות וערכים של מדינה דמוקרטית.
• ביהדות הדתית ניתן להבחין בשתי גישות שונות:
- היהדות הדתית הציונית מסכימה עם רעיון החוקה, אולם רואה את חוקת מדינת
ישראל כשילוב ערכים השאובים ממקורות היהדות עם ערכים ועקרונות השאובים
מתפיסת העולם המערבית הדמוקרטית.
- היהדות החרדית מתנגדת לכל חוקה מעשי ידי אדם ורואה בתורת ישראל את החוקה
היחידה המחייבת את העם היהודי.
No comments:
Post a Comment