יצירת האמנות בעידן השעתוק המכני - וולטר בנימין

וולטר בנימין

מגדולי ההוגים הגרמניים במחצית הראשונה של המאה ה- 20. שייך לאסכולת פרנקפורט הביקורתית (גישה מרכסיסטית). נולד בשנת 1892 ועבר את המסלול שהיה נהוג באירופה של אותן שנים, כלומר נסע ללמוד בעיר מרכזית. כאשר היטלר עלה לשלטון, הוא שהה בפריז וכשהחלה המלחמה נכלא והשתחרר לאחר חודשיים.

אחרי שהשיג אשרת כניסה לארה"ב והיה אמור לעבור מספרד לפורטוגל. בשעה שהיה בגבול עצרו את הקבוצה כולה בגלל היותו יהודי. הוא התאבד על מנת לאפשר לשאר הקבוצה לעבור.
החידוש והתעוזה בכתביו זו הרחבה של תחום ביקורת האומנות שלו למדיה החדשים – צילום וקולנוע.

"יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני"

בהקשר שלנו הוא מדבר על שני דברים:

• האאורה של התמונה – ההילה שלה כיצירת אומנות.
• ערך פולחני מול ערך תצוגתי של יצירה.

לטענתו במקור היה ערך פולחני ליצירה. לערך הזה שייכת ההילה. עם שינוי תנאי הייצור והופע תרבות ההמונים ההילה הולכת לאיבוד ומשתמה דימוי האומנות.

הערך הפולחני והתצוגתי הם שני דגשים קוטביים של היחס ההיסטורי שלנו ליצירות אומנות. בתחילה היה ערך פולחני בלבד, היצירה היתה בשירות הפולחן היו פסלים מסוימים או תמונות שוב האנשים כלל לא נחשפו אליהם, וכשכבר כן נחשפו  - היה האדם צריך פיזית להגיע למקום בו מוצג הפסל ולראות אותו. היצירה לא מגיעה לאיש הקטן. בהדרגה ירד הערך הפולחני ועלה הערך התצוגתי של היצירות  ומאז יצירת האומנות היא גם מושא להתייחסות אסתטית (התייחסות ליצירה עצמה ולא רק לתת ערך מגי, קדוש).

אאורה- ההילה

בנימין מגדיר אותה ככוח שיש לתופעה המשפיעה על המתבונן.

קרוב מבחינה פיזית ורחוק מבחינת תפיסה... לא קשור לסובייקט, לאדם שנושם את אוי ההרים אלא לאובייקט עצמו להרים.

זהו מצב בו הטבע שולט באדם. לחוות אאורה של תופעה משמעותה להקנות לתופעה יכולת לפתוח עיניה. יש כאן מצב דואלי של סובייקט בתופעה ואז התופעה מקבלת ביטוי באדם.

החד פעמיות של יצירת האומנות שמתייחסת לזמן ולחלל שבו היא מוצגת מול החד פעמיות של הקולט אותה.

החוויה החד פעמית המעוגנת בזמן ובחלל שהסובייקט מתבונן בתופעה והאאורה שלה נוצרת בדואליות בינו ובין היצירה. אם כך נוצרות האאורה בהקשר החד פעמי , הרגע בו אנו מבחינים באומנות במסגרת של הזמן והחלל.
היחלשותה התרחשה כתוצאה מהופעת האפשרות לשעתוק טכני. היא נחלשת ונחלשת עד שבשלב הצילום היא הלכה לאיבוד כלל. זה חופף את מה שעבר על היצירה מבחינת הערך הפולחני (בעבר) עד הערך התצוגתי כיום (יש המון צילומים של המונה ליזה).

צילום כיצירת אומנות והאפשרות לעשות ממנו המון עותקים  גורמת למצב שאין הבדל בין העותק הראשון ("מקורי") לעותק ה- 400. הצילום, הפיתוח ואפשרויות הדפסה הן אמצעי השעתוק הראשון המהפכני באמת על פי בנימין. כאן היצירה משתחררת לגמרי מהערך הפולני והופכת להיות יצירת אומנות שעתוקית שנועדה לכך מלכתחילה.

הייחוד של יצירת האומנות היה גם הייחוד של המקום שבו היא צוירה או הוצגה. צריך להגיע לשם.. פסל אי אפשר לראות בשני מקומות בו זמנית. הצילום משנה למעשה את משמעות היצירה. יצירת האומנות באה אל הצופה ולא הוא אליה וכך היא מקבלת למעשה קונטקסט אישי.