שיטות בחירות
ניתן לאפיין את שיטות הבחירה במדינות דמוקרטיות על פי שלושה מרכיבים:
1. במי בוחרים (הנבחרים):
א. שיטה רשימתית: בוחרים ברשימת מועמדים. ניתן לקבוע את הרשימה ב: בחירות
מקדימות (פרימריז), בחירות במוסדות המפלגה, באמצעות ועדה מסדרת של
המפלגה.
ב. שיטה אישית: בוחרים מועמד בבחירה אישית.
2. חלוקת אזורי הבחירה:
א. שיטה ארצית: כל הארץ מהווה אזור בחירה אחד לצורך חישוב תוצאות הבחירות.
ב. שיטה אזורית: המדינה מחולקת לכמה אזורים. בכל אזור נבחר נציג או כמה נציגים
של האזור לפרלמנט.
3. חלוקת המנדטים. קביעת חלוקת המושבים בפרלמנט בין המפלגות השונות וקביעת
מספר הנציגים של כל מפלגה בפרלמנט:
א. השיטה היחסית: חלוקת המנדטים (המושבים) בפרלמנט יחסית למספר הקולות
שבהם זכתה כל רשימת מועמדים.
ב. השיטה הרובית: כנציגים לפרלמנט נבחרים המועמדים של המפלגה שזכו ברוב
קולות הבוחרים באזורי הבחירה שלהם.
כל מדינה בוחרת לעצמה את השיטה הרצויה לה משלושת המרכיבים.
שיטת הבחירות היחסית
הייצוג של המפלגות השונות בפרלמנט משקף את כוחן היחסי של המפלגות המתחרות, כפי שהוא
בא לידי ביטוי בתוצאות ההצבעה בבחירות. שיטה זו מעודדת ריבוי מפלגות ומבטאת את עקרון
שלטון העם והפלורליזם.
ריבוי המפלגות תורם ליצירת מערכת רב-מפלגתית במדינה. על-מנת לזכות ברוב בפרלמנט
ולהקים ממשלה, כמה מפלגות צריכות להתאחד ולהקים קואליציה. המפלגות השותפות
בקואליציה בדרך-כלל שונות זו מזו באינטרסים שלהן ובאידיאולוגיה המנחה אותן. כיוון
שהממשלה צריכה להיענות לדרישות השונות, ולעיתים גם המנוגדות, של המפלגות השותפות
בקואליציה, הרי שריבוי המפלגות עלול לפגוע ביעילותה ובתפקודה.
כדי לאזן בין עקרון הייצוגיות לבין הבטחת התפקוד, היעילות ויציבות השלטון, המדינות מגבילות
באמצעות "אחוז החסימה" (אחוז קולות המצביעים מכלל קולות המצביעים שעל מפלגה לקבל
כדי שתוכל לזכות בייצוג מינימלי בפרלמנט) את מספר המפלגות המיוצגות בפרלמנט. נמצא יחס
הפוך בין אחוז החסימה ומספר המפלגות המיוצגות בפרלמנט: ככל שאחוז החסימה גבוה יותר
מספר הרשימות המיוצגות בפרלמנט נמוך יותר
בישראל, שבה שיטת הבחירות לכנסת היא השיטה היחסית (רשימתית ארצית), נקבע בחוק
הבחירות אחוז חסימה נמוך מאוד: %1.5 מכלל קולות הבוחרים. בגרמניה אחוז החסימה הוא
%5 מכלל קולות הבוחרים. כך נמנע ייצוגן של מפלגות קטנות בפרלמנט.
שיטת הבחירות הרובית
בשיטה זו מבחינים בין שתי שיטות בחירות של השגת רוב: שיטת הרוב הפשוט ושיטת הרוב המוחלט.
שיטת הרוב הפשוט: המדינה מחולקת למספר אזורי בחירה כמספר המושבים בפרלמנט ובכל
אזור בחירה נבחר נציג אחד לפרלמנט. הנציג שזכה ברוב קולות פשוט. אם מועמד קיבל את רוב
הקולות יחסית למועמדים האחרים - הוא זוכה ע"י רוב פשוט. שיטה זו מצמצמת את מספר
המפלגות המיוצגות בפרלמנט. למיעוט המרוכז באזור בחירה אחד, יש סיכוי לייצוג בפרלמנט. אך
לא כך אם המיעוט מפוזר על-פני המדינה. הייצוג של רשימה בפרלמנט אינו משקף נכונה את אחוז
הבוחרים שהצביע בעבורה.
שיטת הרוב מוחלט: המדינה מחולקת לאזורי בחירה והייצוג בפרלמנט נקבע על-פי תוצאות
הבחירות בכל אזור. המועמד חייב לזכות ברוב מוחלט של קולות המצביעים באזור כדי להיבחר
(50%+1). אם אף מועמד לא זכה ברוב מוחלט מקיימים בחירות חוזרות, בדרך-כלל בין שני
המועמדים שזכו ברוב קולות. שיטה זו מאפשרת למפלגות אשר לא זכו בסיבוב הראשון ואשר לא
עלו לסיבוב השני להגיע להסדר עם אחד מהמועמדים שעלו לסיבוב השני. על-פי ההסדר הם יורו
לבוחריהם להצביע עבור המועמד, ובתמורה תקבל המפלגה משרות או תגמולים אחרים לאחר
ניצחון המועמד בבחירות.
יתרונות וחסרונות של כל אחת משיטות הבחירות
שיטת הבחירות האישית- רובית שיטת הבחירות הרשימתית יחסית
יתרונות 1. הנציג בפרלמנט מחויב לציבור בוחריו יותר
מאשר למפלגה.
2. מספר המפלגות בפרלמנט - קטן. השיטה
מעודדת יצירת מפלגות גדולות. מאפשר
להקים ממשלה יציבה.
3. האזרח בוחר אישית מועמד. המועמד
הנבחר ידאג לאינטרסים של הבוחר. מעודד
את מעורבות האזרחים בפוליטיקה.
1. משקפת היטב את רצון הבוחרים
ומבטאת את עקרון שלטון העם
והפלורליזם.
2. מבטיחה כי הנבחרים לפרלמנט
יטפלו בנושאים כלליים וציבוריים
ולא יתמקדו בבעיות אזוריות.
3. מעודדת צמיחת מפלגות חדשות
בהתאם לשינויים החלים בחברה.
חסרונות 1. השיטה מעודדת התמקדות של חברי
הפרלמנט בעניינים מקומיים ובאינטרסים
צרים של מחוז הבחירה על חשבון ראייה כלל
ארצית.
2. אין ייצוג לקולות שניתנו למועמדים שלא
נבחרו ולכן אין ייצוג לכלל האזרחים ומגוון
הקבוצות.
1. ריבוי מפלגות - פוגע ביעילות
ובתפקוד. מחייבת הקמת ממשלה
קואליציונית המורכבת מכמה מפלגות
ובהן מפלגות קטנות הכופות לעיתים
את דעותיהן ואת האינטרסים שלהן
על המפלגות הגדולות.
2. אין ייצוג הולם לבעיות אזוריות.
3. קיימת אצל הנציג נאמנות למפלגה
ולא לבוחר.
No comments:
Post a Comment