סיכומים באזרחות: הפרדת רשויות בישראל

הפרדת הרשויות בישראל: פיזור העוצמה, איזונים ובלמים

המדינה הדמוקרטית פועלת באמצעות שלוש רשויות שלטוניות:  הרשות המחוקקת,  הרשות

המבצעת,  הרשות השופטת.  כל שלוש הרשויות מוגבלות בעוצמתן וכפופות לחוק.  סמכויותיהן

ותפקידיהן נקבעים בחוקי היסוד.

הכנסת בית הנבחרים של המדינה,  היא הרשות הקובעת את החוקים:  בידה הכוח לשנות חוקים

ואת מבנה רשויות השלטון. הכנסת מבטיחה את קיום הממשלה בהצבעת אמון ומביאה לנפילתה

בהצבעת אי-אמון. לכן יש לכנסת עליונות פורמלית על פני שתי רשויות השלטון האחרות.

הממשלה,  הרשות המבצעת של המדינה,  היא הרשות הקובעת מדיניות ומחליטה החלטות,  וכן

רשות אחראית לביצוע חוקי הכנסת והחלטות הממשלה.

הרשות השופטת פועלת כאשר פונים אליה להכרעה:  בסכסוכים בין התושבים לבין עצמם ובינם

לבין רשויות השלטון,  ובסכסוכים בין רשויות השלטון לבין עצמן.  בתהליך ההכרעה בסכסוכים,

הרשות השופטת מפרשת את החוקים,  וכאשר מתגלה חסר בחוק (לקונה)  היא יוצרת חקיקה

שיפוטית על פי העקרונות והערכים של מדינת ישראל.

הרשות השופטת מופקדת על שמירת עקרון שלטון החוק,  ועל שמירת חוקיות פעולותיהן של

רשויות השלטון, תקינותן וסבירותן. פעילותה נועדה להבטיח את חירויות האדם ואת השמירה על

עקרונות המשטר הדמוקרטי.

בין שלוש רשויות השלטון: עירוב סמכויות

חשיבותו של עקרון הפרדת הרשויות  טמונה בפיזור העוצמה בין רשויות השלטון. פיזור זה 1) מונע

ריכוז הכוח בידי רשות אחת 2)  ומתוך כך מונע עריצות ושרירותיות של השלטון 3)  מבטיח את

ההגנה על זכויות האדם והאזרח. עיקרון זה מתממש באמצעות מערכת איזונים ובלמים המגדירה

את יחסי הגומלין בין רשויות השלטון.  לכל רשות יש סמכות ייחודית אך לא מוחלטת בתחומה,

כלומר,  יש עירוב סמכויות בתחומים שונים.  כך מובטחת:  1)  הגנה על זכויות האדם והאזרח 2)

מניעה של עריצות השלטון 3) ייעול עבודת הרשויות.

סמכות החקיקה הכנסת היא הרשות המחוקקת.

אולם למעשה הממשלה יוזמת הצעות חוק (מעל %50 מהחוקים נחקקו ביוזמת הממשלה)  משום

כך היא יכולה לקדם את מטרותיה וליישם את מדיניותה.  הממשלה נהנית מתמיכת רוב חברי

הכנסת ובנוסף לכך רוב חברי הממשלה הם חברי כנסת ולכן יש ביכולת הממשלה להעביר חקיקה

(או למנוע חקיקה)  בכנסת.  לממשלה יש,  על פי חוק,  סמכות נרחבת בתחום חקיקת משנה –

תקנות, חוקי עזר, צווים וחקיקת חירום.

הרשות השופטת עוסקת בחקיקה הנקראת חקיקה שיפוטית,  בנושאים שאין לגביהם חוק

מפורש,  כמו בנושא זכויות האדם והאזרח:  חופש הביטוי,  חופש העיתונות.  זכויות אלו הוכרו

בפסקי דין עקרוניים של בית המשפט העליון.  בפסיקה מעין זו בית המשפט יוצר מגילת זכויות

שיפוטיות ומעניק מעמד מוכר לזכויות יסוד אלה. החקיקה השיפוטית מנחה את רשויות השלטון.

אך אין בפסיקה זו כדי לבטל חוק או למנוע חוק, גם אם מדובר בחוק שיש בו פגיעה קשה בזכויות

אדם ואזרח.

סמכות הביצוע ביצוע מדיניות ויישום החוקים והכללים הם בתחום סמכותה של הממשלה .

לרשות המחוקקת יש סמכות לחוקק חוקים שהם בבחינת החלטה ביצועית מנהלית כמו חוק

העלאת עצמותיו של הרצל תש"ט-1949.

לרשות השופטת יש סמכויות מינהליות ביצועיות. למשל הוצאה לפועל במקרה שהחייב בדין אינו

מקיים את פסק הדין או את ההחלטה של בית המשפט.  להוצאה לפועל יש סמכות להטיל קנסות

או מאסר על החייבים וכן לטפל בחלוקת ירושות ועזבונות.

סמכות שיפוטית נתונה בידי הרשות השופטת.

לכנסת מוקנית סמכות שיפוטית;  רק הכנסת מוסמכת לשפוט את הנשיא ואת מבקר המדינה

ולהעביר אותם מכהונתם. גם החלטת הכנסת בנושא הסרת חסינות חבר כנסת או השעיית חבר

כנסת מעבודתו היא החלטה הנוגעת בתחום השיפוט.

לממשלה יש סמכות של שפיטה במסגרת "המשפט המינהלי"  – מוסדות שיפוטיים ומעין

שיפוטיים:  בתי דין מיוחדים בתחום מסים,  זכויות סוציאליות,  בתי דין צבאיים,  בתי דין

למשמעת של עובדי המדינה. בתי דין אלה הוסמכו לדון בסכסוכים בין האזרח לרשות. ניתן לערער

על החלטותיהם לבית משפט מחוזי/עליון.

סיכומים באזרחות לבגרות

סיכומים לבגרות באזרחות

סיכומים באזרחות לבגרות